E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ בהעלותך - תשס"ב
נגלה
גדר נזקי ממון
הרב ברוך אלכסנדר זושא ווינער
רב ושליח בברייטון ביטש, ור"י תות"ל "חובבי תורה"

ידועה ומפורסמת החקירה בגדר נזקי ממון, באם החיוב הוא משום שהאדם לא שמר את שורו כראוי; או שהחיוב בא מצד השור עצמו, אלא שמעשה השור מתייחס להבעה"ב כיון שזהו ממונו (ע"ד שחצירו נק' ידו).

ובלקו"ש ח"ו (עמ' 329 ואילך) האריך בזה, ומסיק שמחוור יותר כאופן הב' שבעה"ב חייב משום שממונו הזיק.

ולכאו' יש להסיק מזה, שכן הוא שיטת הרבי בכל עניני נזיקין הנדונים במס' בבא קמא, אבל לפ"ז יהי' צורך לדחוק כמה מקומות בגמ' שבהם משמע שעיקר החיוב הוא מצד העדר השמירה. וכד דייקת שפיר, ישנם מקומות שמודגש שחיוב נזיקין בא מצד מעשה השור: "כוונתו להזיק", "יש הנאה להזיקו" (ב"ק ד, א), וגם יש מקומות שמודגש העדר השמירה: "ושמירתן עליך" (שם דף ב, א ודף ו, א), "אדם שמירת גופו עליו" (שם ד, א), "כל שחבתי בשמירתו" (ט, ב), ועיי"ש ברש"י.

ולכן נראה, דתרווייהו איתנהו בהו, ובכל מקרה של היזק ישנו ענין הבא מצד העדר השמירה ויש גם ענין הבא מצד שמעשה השור עצמו מחייבים הבעה"ב. ומש"כ בלקו"ש שם שמחוור יותר כאופן הב', הוא מפני דבנידון המדובר שם - דין שור שהמית אדם - נוגע בעיקר שמעשי השור עצמו מתייחסים להבעה"ב, שיהי' נחשב כאילו חטא השור וחטא הבעה"ב נעשו בפעולה אחת, ולכן "מיתת השור כמיתת הבעלים", כמש"ש בארוכה.

ויש להוכיח כן מדברי הרגצ'ובי ב"ק יז, ב ודף מה, ב, דבגמ' (יז, ב) כתוב, דצרורות הניתזין ברגלי בהמה הוי כחו, ואי כחו לאו כגופו, הי' צ"ל פטור לגמרי, אלא דקיי"ל כחו כגופו ולכן חייב, והלכתא גמירי לה דחייב רק חצי נזק. וע"פ יסוד סברא זו דצרורות אינו אלא כחו, מבאר הצפע"נ מחלוקת הבבלי וירושלמי כשהמית ע"י צרורות, באם חייב לשלם כופר: דהבבלי (שם מד, ב) סבר דפטור מכופר, משום "הא דמרבינן כוחו כגופו הוא רק לבהמה, אבל שיהא הוא חייב חיוב עצמי משום כחו של בהמה, זה לא מצינו"; והירושלמי פ"ב ה"א סבר, דחייב כופר על צרורות. ומבאר הרגצ'ובי שזה תלוי בחקירה הנ"ל: דהירושלמי סבר דחיוב כופר בא מצד העדר השמירה של האדם, ולכן אין לחלק בין כוחו לגופו של הבהמה; והבבלי סבר דהחיוב עליו מצד השור עצמו, והוא גזה"כ דחייב כופר על מעשה השור, והריבוי הוא רק כשממית בגופו ולא בצרורות שהוא כחו בלבד, עכת"ד הצפע"נ.

והנה הא דמחלק הרגצ'ובי בין כחו לגופו בצרורות, הוא רק בדין כופר כשהמית ע"י הצרורות, אבל בדין נזקי ממון של צרורות, מפורש בגמ' שם דאמרינן כחו כגופו וחייב חצי נזק. ולכאו' קשה, דלפי הרגוצ'בי, הבבלי סבר דחייב משום מעשה השור, ולכן מחלקין בין כחו לגופו, וא"כ גם בנזקי ממון יש לחלק בסברא זו עצמה ולומר דהא דמרבינן דמעשה הבהמה מתייחסת להבעה"ב, הוא רק בגופו ולא בכחו, והאיך כתוב בבבלי (יז, ב) דבחצי נזק צרורות אמרינן כחו כגופו.

ובהכרח לומר, דהרגצ'ובי מחלק בין החיוב של כופר לחיוב נזקי ממון, דרק בכופר אמרינן דהוא גזה"כ דמעשה השור מתייחס להאדם, ולכן מחלקין בין כחו לגופו, משא"כ בדין צרורות של נזקי ממון החיוב הוא משום העדר השמירה, ולכן אין לחלק בזה בין כחו לגופו כנ"ל.

וי"ל, דהטעם בזה הוא משום דבחיוב כופר ישנו חידוש, דאמרינן דהאדם מתחייב בנפשו וצריך "כופר", היינו כפרת הנפש בשביל רציחה שהוא עצמו לא עשה כ"א שנעשתה ע"י העדר השמירה ורשעת שורו. ולכן סבר הבבלי דהוא גזה"כ, שאכן מעשה השור מתייחס להאדם וכאילו הוא ידא אריכתא, וחטא השור נחשב כחטא האדם, ולכן הוא צריך כפרת הנפש (משא"כ אם נאמר שחייב משום העדר השמירה, הוי כמו גרמא, ואין בזה כדי לחייבו מיתה וכפירה).

ועפכ"ז יובן, דמש"כ בלקו"ש בדין שור שהמית אדם, דהוא משום שנחשב כאילו מעשה השור מתייחס להאדם, "שחטא שניהם היא בפעולה אחת", הוא רק בדין כופר, ואין להוכיח מזה דכן סבר גם בשאר נזקי ממון. ואדרבא מדברי הרגוצ'בי מוכח שיש לחלק בין דין כופר לשאר דיני נזיקין, כנ"ל.

ומכל זה יובן מה שמצינו בגמ', שלפעמים מודגש מעשה השור ולפעמים מודגש העדר השמירה כנ"ל, דהוא משום ששניהם הן אמת, שהתורה הטילה על האדם חיוב שמירה וגם במדה מסוימת החשיבה מעשה הבהמה עצמה, וכשדנין בדין כופר, סבר הבבלי דבזה נוגע שיהי' מעשה הבהמה מתייחס להאדם, ולא מספיק העדר השמירה, וכן כשמדובר בחומר שבקרן ושן ישנו צד חומרא הבא מצד מעשה השור עצמו, שכוונתו להיזק ויש הנאה להזיקה, ולאידך גיסא ישנם חיובים שבאים רק מצד העדר השמירה.

ויש להעיר דבלקו"ש שם כתוב "שאין זה גזה"כ", וכנראה דסברא הוא, דגם מצד הסברא יש לחייבו על מעשה השור עצמו וכידא אריכתא, אבל בצפע"נ הגדיר סברא זו דהוי "גזירת הכתוב".

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות