E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ר"ח כסלו - ש"פ חיי שרה - תשס"ג
הלכה ומנהג
בדיקת חמץ מהתורה
הרב שלום דובער לוין
ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

בשוע"ר סי' תלג סי"ב: "ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו מן התורה כשיגיע זמן איסורו ולבערו מן העולם לגמרי וכשהוא עושה כך אם בתוך הפסח מצא כזית חמץ בביתו שלא מצא בבדיקתו לא עבר עליו למפרע בבל יראה ובל ימצא שהרי אנוס הוא כיון שבדק כדינו".

המקור להלכה זו הוא ברש"י ריש מכילתין ד"ה בודקין: "שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא". היינו שבדיקת החמץ מועילה מהתורה שלא יעבור עליו. ומקשה עליו התוס' שם ד"ה אור: "כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (ו, ב) הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל".

ומתרץ הר"ן בריש מכילתין ד"ה בודקין: "וי"ל דמדאורייתא בחד מינייהו סגי, כלומר או בבדיקה או בביטול, דבדיקה לחודה נמי מהניא כדאמרינן עלה בגמרא (ז, ב) לאור הנר מנא לן ופשטינן ליה מקראי, אלמא דבדיקה נמי מדאורייתא היא, וכל שבדק מן התורה אינו צריך לבטל הלכך שפיר איכא למימר דבדיקה אתי כדי שלא יעבור עליו בבל יראה". ובשוע"ר שם פוסק כרש"י ור"ן, דלא כקושיית התוס'.

ב) וצריך להבין מהי קושיית התוס' על רש"י, הרי בשעה שבודקין עדיין לא ביטלו, וא"כ בודאי שהבדיקה היא מהתורה שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא.

בפשטות היה אפשר לפרש שהתוס' אינו מקשה כלום על רש"י ואינו חולק עליו, רק שואל מהו הטעם שהצריכו חכמים לבדוק, גם אחרי שמבטל את החמץ. אבל באמת חולק התוס' על רש"י וסובר שבדיקת החמץ אינה מועילה כלום מהתורה רק מדרבנן, והולכים בזה לשיטתם ממה שכתבו בריש פרק כל שעה ד"ה ואי (על הא דמשמע בגמרא שם שכאשר החיה מצניעה את החמץ אינו עובר עליו): "ואין זה מצוי כיון שאין ידוע היכן הוא, וכן משמע בפ"ק (ו, ב) דפריך וכי משכחת לה ליבטלה משמע דכל כמה דלא משכחת לא עבר בבל יראה".

וכיון שלדעת התוס' אין עוברים על חמץ שאינו ידוע היכן הוא, א"כ בודאי בדיקת החמץ אינה מועילה מן התורה בשום מקום, ולכן מקשה על רש"י שכותב בריש מכילתין שבדיקת החמץ היא כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. אמנם רבינו מרבה להוכיח בסי' תלג קו"א ס"ק ג דקיי"ל שאם לא בדק עובר אף על חמץ שאינו ידוע, ולכן פוסק כרש"י ור"ן שבדיקת חמץ מועילה מהתורה.

עוד מביא בקו"א שם דעת הסוברים, שגם אחרי שבדק (ולא ביטל) עובר על החמץ שאינו ידוע, וא"כ אין הבדיקה מועלת מהתורה, אמנם רבנו מוכיח שם דקיי"ל שאחרי שבדק אינו עובר, וא"כ מועלת הבדיקה מהתורה.

ג) ובאמת זה עצמו אינו מספיק לכאורה, שאף אם נאמר כדעת התוס' שאין עוברים על חמץ שאינו ידוע, עדיין היה אפשר לומר שבדיקת החמץ תועיל לחמץ ידוע, שאם אחרי שבדק את החמץ וביער את מה שמצא, אח"כ מצא בפסח עוד חמץ, מועלת הבדיקה שלא יעבור עליו.

אמנם התוס' הולכים לשיטתם, שגם בזה אין הבדיקה מועלת כלום מהתורה, שכך מבואר בגמרא ו, ב (בטעם שהבדיקה אינה מספיקה וצריך לבטל): "אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה". ומבאר רש"י שם ד"ה ודעתו עליה: "ומשהה אפילו רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא".

ומקשה עליו התוס' שם ד"ה ודעתיה עילויה, ולכן מפרש: "פירוש ולא בטל מאליו כמו פירורין". ופירוש הדבר הוא, שכיון שהגלוסקא אינה בטלה מאליה, לכן מיד שמוצא אותה עובר עליה, אף שבדק את חמצו. וא"כ יוצא לדעת התוס' שהבדיקה אינה מועלת כלל מהתורה, שכל זמן שהחמץ אינו ידוע אינו עובר עליו אפילו כשלא בדק, ומיד שמצאה עובר עליה אפילו כשבדק. ולכן מקשה על רש"י בריש מכילתין שכותב שהבדיקה מועלת מהתורה.

וגם בזה פוסק רבנו כרש"י ולא כתוס', שהרי בסי' תלד ס"ו מבאר הלכה זו וכותב: "ואע"פ שמיד שימצאנה יבערנה מן העולם לגמרי יש לחוש שמא ישהה מעט קודם שיתעסק בביעור ועל שהייה זו עובר בבל יראה ובל ימצא". ומה שאינו עובר מיד כשמצאה היינו כיון שכבר בדק, והבדיקה מועלת מהתורה בין לחמץ שאינו ידוע ובין לחמץ ידוע (אלא שכשידוע לו צריך לבער מיד, וכשמשהה עובר על שהייה זו).

ד) והנה כשבא רבנו להוכיח בקו"א שם דלא קיי"ל כהתוס', מביא ההוכחה מהגמרא (ד, ב): "דבדיקת חמץ מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה הימנוהו רבנן בדרבנן" הרי שבלא ביטול מועלת הבדיקה מדאורייתא. ולכאורה תימה הדבר שאדה"ז יכתוב דלא קיי"ל כהתוס' כיון ש"כן הוא בגמרא בהדיא עיי"ש". וכי האיך יתרץ התוס' גמרא זו.

ואפשר שהתוס' יפרש גמרא זו, שבדיקת חמץ הוא תמיד מדרבנן, דמדאורייתא רק הביטול מועיל ולא הבדיקה. אמנם פשטות לשון הגמרא משמע שבלא ביטול מועלת הבדיקה מהתורה, וכן מפרשים גמרא זו רוב הפוסקים, ולכן כותב על זה רבנו בקו"א שם: "מיהו מאי דמשמע שם . . כיון שאינו ידוע לו היכן הוא לא קרינן ביה לא ימצא, וכמ"ש התוספות ריש פרק כל שעה, לא קיימא לן הכי, אלא כמ"ש הר"ן והפרי חדש, וכ"כ העולת שבת ואלי' זוטא בסוף סימן תל"ז, דלאחר זמן איסורו אין הנשים וקטנים נאמנים לומר אנו בדקנוהו דכיון שאינו יכול לבטל הוי ליה מדאורייתא. וכן הוא בגמרא בהדיא ע"ש".

וכיון שהוכיח רבנו דלא קיי"ל כתוס', לכן פוסק כרש"י ור"ן שהבדיקה מועלת מהתורה.

ה) אלא שעדיין צ"ע בביאור שיטת תוס' בכל הנ"ל, שהרי מה שהתוס' מיאנו לפרש כפירוש רש"י הנ"ל: "ומשהה אפילו רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא", נתבאר במ"א שאזלי בזה לשיטתייהו בדף כט, סע"ב: "שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה", ולפי זה אינו מובן לכאורה מה שהתוס' מפרש כאן: "פירוש ולא בטל מאליו כמו פירורין", וכי מה בכך שאינו בטל מאליו, הרי סוכ"ס דעתו לבערו (כמבואר בהמשך התוס', דמיירי שאינו חס עליה מלבערה), וא"כ מדוע יעבור ע"ז על בל יראה ובל ימצא לדעת התוס'?

ואפשר סובר התוס', שאף שאינו עובר על מה שמשהה מלבער, מ"מ עובר על הרגע שנודע לו שיש חמץ בביתו. משל למה הדבר דומה, לגוזל מחבירו, שעובר עבירה בשעת הגזילה, אף אם אח"כ מקיים העשה של והשיב לו ומבטל את הלאו של גזילה הניתק לעשה. אמנם בשעה שמחליט להחזיר לו, ואינו מחזיר לו, אינו עובר איסור בכל רגע שעדיין לא החזיר לו, כיון שהוא לאו הניתק לעשה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות