E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ וירא - כ' חשון - תשס"ד
הלכה ומנהג
מוהל שקיבל עליו שבת מבעוד יום
הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג
רב ושליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

בט"ז שו"ע או"ח ס' תר סעיף ב: "שאלה: קהל א' היה להם בער"ה שופר ובאו שודדים וגזלו אותם ונטלו גם השופר, ושלחו הקהל לקהל אחר לשולח להם שופר ונתעכב השליח מחמת אונס ולא בא עד סוף יום ב', והיה ר"ה ביום חמישי וערב שבת, ובשעה שבא השופר כבר התפללו של שבת אבל עדיין היה יום גדול. מהו לתקוע בעת ההיא ולא נחוש לשבות דאין תוקעין בשבת".

הט"ז השיב שמותר לתקוע אע"פ שהקהילה כבר קיבלה עליה שבת, והביא ראי' מדין מילה ביו"ד סי' רסב, שהביא הב"י שם בשם הסמ"ג וז"ל: "אין תלוי בתפלה כלל אם קיבלו שבת מבעוד יום לא להקל ולא להחמיר". והט"ז מפרש דברי הסמ"ג: "וע"כ הכי פירושו, בין להקל ולדחות שבת, דהיינו שנולד בשבת אחר תפילת ערבית, כגון שיש עוד יום אחר התפילה, לא אמרינן שכבר עשאו לילה ויהיה נימל דוקא ביום א' ולא בשבת, קמ"ל דלא אזלינן בתר התפילה וימול בשבת. ואין להחמיר, כגון אם נולד בע"ש אחר קבלת שבת בתפילה, לא אמרינן שעשאו לילה וימל בשבת, אלא הוי כאילו לא התפלל של שבת ולא ידחה שבת, וא"כ ה"ה ממש האי דינא דאם לא היה אפשר למול ביום ו' עד סופו וכבר התפלל של שבת ועדיין יום הוא ואז יכול למולו, דבזה חייב למולו ולא משגחינן בתפילה שעשאו שבת, דמה לי שבת הבא לענין למולו בשבת ומה לי בלא יכול למולו עד סוף היום, והטעם משום שהמצוה לא תלוי' בתפילתו לדחות מצוה בשעתה כו'". ע"כ.

וכמו כן בשופר סובר הט"ז שמותר לתקוע בסוף יום שני של ר"ה אע"פ שכבר קיבל עליו שבת בתפילתו, עיין שם כל האריכות של הט"ז.

והנה עיין בשו"ע רבנו סי' רסא סעיף ג': "וכ"ז כשעדיין לא קיבל עליו שבת אבל אם כבר קיבל עליו שבת בתפלת ערבית של שבת שהתפלל מבע"י או שענה ברכו עם הצבור או שרוב הצבור ענו ברכו אע"פ שהוא לא ענה עמהם שחל עליו השבת בע"כ אע"פ שאינו רוצה לקבלו כמ"ש בסי' רס"ג, אסור לו לעשות בעצמו כל שבות אפי' קודם ביה"ש אפי' לדבר מצוה וצורך גדול כגון להטמין חמין לשבת בדבר שאינו מוסיף הבל אפי' אין לו מה לאכול בשבת וכן לערב ע"ח אע"פ שצריך מאוד לטלטל בחצר צרכי שבת וכל כיוצא בזה, אבל מותר לומר לנכרי לעשות אפי' מלאכה גמורה ואפי' דבר הרשות אם הוא הרבה קודם הלילה לפי שבודאי יש מקומות ישראל שלא קיבלו עדיין את השבת ועושים מלאכות אפי' בעצמן והיאך נאסור לאלו שקיבלו שלא יעשו אפי' ע"י נכרי, אבל אם הוא חצי שעה קודם הלילה שאז אפשר שכל מקומות ישראל קיבלו כבר את השבת אסור לעשות ע"י נכרי אפילו דבר שהוא משום שבות אפי' קודם ביה"ש אם הוא לדבר הרשות ואין שם שעת הדחק, אבל לדבר מצוה או לצורך גדול מותר לעשות ע"י נכרי אפי' מלאכה גמורה ואפי' בביה"ש אע"פ שכבר קבלו השבת, שאין מחמירים בקבלת שבת יותר מבין השמשות בלא קבלת שבת אלא לענין לעשות בעצמו, אבל לענין אמירה לנכרי אין מחמירים יותר מבין השמשות בלא קבלת שבת שמותר לעשות בו כל מלאכה ע"י נכרי לדבר מצוה או צורך גדול כמ"ש". עכ"ל אדה"ז בשולחנו.

והנה דעת רבינו היא, שאם כבר קיבל עליו שבת בתפילת ערבית של שבת שהתפלל מבעוד יום, אסור לו לעשות שום שבות אפילו לדבר מצוה וצורך גדול, ודלא כהט"ז. ואין שום רמז בדבריו שיש מקום להקל ולעשות מלאכה כשיש מצוה חיובית כגון תקיעת שופר, ולכאו' אפי' במקום מצוה חיובית יש לנו הכלל שהעמידו חכמים דבריהם אפילו במקום מצוה, וא"כ פשוט שרבינו מחולק בזה עם התשובה של הט"ז.

ועיין בקו"א סעיף ג', שרבינו שם כותב שבסי' שצג ס"ב - כשהביא המחבר שתי שיטות בזה האם מותר לעשות שבות לדבר מצוה כשכבר קבל עליו שבת (והביא דעת האוסר בלשון יש אומרים וא"כ משמע שההלכה כדעת המתיר) - וכותב רבינו "אעפ"כ העיקר כהאוסרים שכן היא הסכמת האחרונים כאן ובסי' תקכ"ז ע"ש במ"א וט"ז. ורבינו ממשיך ואומר: "ואף שהט"ז בתשובה שהועתקה בססי' ת"ר מיקל בזה וגם בסי' שצ"ג סק"ד הניח דברי האוסרים בצ"ע, מ"מ לא מלאו לבו לחלוק עליהם ובסי' תקכ"ז סק"ג הסכים לזה בפירוש שלא היקל אלא ביו"ט קודם תפילת ערבית ע"ש".

והנה, הא דכתב רבינו שהט"ז אינו מקיל בע"ש כשכבר קיבל שבת – אע"פ שהט"ז מקיל לתקוע השופר אחרי תפילת ערבית של שבת - צ"ל שרבינו סב"ל שהט"ז אינו מיקל כי אם במצוה חיובית של מילה או תקיעת שופר אבל לא במצוה של עירוב שהוא רשות. והנראה לי לומר בזה: שאפי' לפי דעת רבנו שחולק עם הט"ז במקרה שקבל שבת קודם הלילה ולא תקע עדיין, שדעת רבינו שאסור לתקוע, מ"מ נראה שבהנידון של מילה בתינוק שנולד בע"ש ומשום איזה סיבה לא מצאו מוהל למולו עד סוף היום של ע"ש ואז מצאו מוהל שכבר קיבל עליו שבת, נראה שבמקרה כזה אפילו רבינו מודה שמותר לאותו המוהל למולו, ואע"פ שלגבי התינוק נקרא ע"ש ועבור המוהל נקרא זה מילה בשבת, מ"מ כיון שמילת שמיני דוחה שבת, א"כ לכאורה אין כאן שום שאלה, כיון שמצד התינוק נקרא מילה בשמיני שדוחה שבת.

הלכה ומנהג
בעל שקיבל שבת לפני אשתו [גליון]
הרב חיים גרשון שטיינמעץ
ראש ישיבת מנחם מענדל ליובאוויטש - דעטראיט

בגליון הקודם לש"פ נח (גליון ב (תתסח)) העיר הרב אי"ה שי' סילבערבערג על מה שכתבתי בגליון א (תתסז) בנוגע הערתו שבגליון כג (תתסו). והנה כדרכה של תורה שזה בונה וזה סותר, הרי אין לדבר סוף, ולכן אכתוב מה שנלענ"ד להבהיר איזה נקודות, וזכות הבחירה להקוראים החשובים - מה לקרב ומה לרחק.

בגליון תתסו הביא הרב הנ"ל דעת האג"מ או"ח ח"ג סי' לח, שדן בנוגע בעל שקיבל שבת שיש מקום לאסור אשתו במלאכה (בשבילו) מדין "וינפש בן אמתך". וכתב הרב הנ"ל בפשטות להתיר, על יסוד דברי אדה"ז בקו"א סי' רסג סק"ח שחידש שם שהמקבל שבת ע"ע, הגם שקיבל כל החומרות וסייגים של שבת, מ"מ קיבל ע"ע רק החומרות שתלויים בגופו, אבל לא התלויים חוץ לגופו כגון אחר העושה מלאכה בשבילו. ולפ"ז הרי דין "וינפש בן אמתך" הוא דין שחוץ לגופו, וממילא לא חל איסור עלי' בקבלת בעלה. עכת"ד בגליון הנ"ל.

ע"ז הערתי בגליון תתסז, שיש לחלק בין גדרים דאורייתא שחל ע"י קבלתו - שבזה אין ראי' לחלק בין דינים שעל גופו לחוץ מגופו, משא"כ בנדון הקו"א שמיירי בדינים ושבותים דרבנן כמו שמפורש שם. ע"ש באורך.

ע"ז העיר הרב הנ"ל בגליון תתסח, שהגם שיש מקום לסברתי, מ"מ הרי יש כלל "כל דתקון כעין דאורייתא תקון", וממילא "אם באיסור דאורייתא אומרים שכיון שחל עליו (ע"י קבלתו) דין תורה של תוספת שבת חל עליו כל דיני דאורייתא התלויים בזה אפי' אלו שהם חוץ לגופו, א"כ כמו כן כאן הי' צריך להיות באיסור דרבנן", וכיון שפסק אדה"ז לחלק ביניהם, א"כ מסתבר שכ"ה לענין איסורי דאורייתא.

ולבאר הענין - איך אפשר לחלק באיסורי דאורייתא גופא בין אלו התלויים בגופו לאלו שחוץ לגופו - מביא מס' "שלחן המלך" (- והוא מלקו"ש חי"ט ואתחנן (ג) ס"ז והע' 28 שם ע"ש), שמבאר רבינו זי"ע גדר תוס' שבת, שאין הפי' שהזמן של תוס' שבת הוא בגדר קדושה שהזמן נתקדש, אלא שחל על האדם חיוב "הכנה" לשבת בזמן התוס'. ומביא שם ראיות מלשונות של אדה"ז, וכן מהדין בסי' תצא ס"ג שבזמן תוס' של מוצאי פסח חייב רק בשביתה אבל לא בשאר דברים התלויים בקדושת היום ע"ש. וממילא מבואר מזה "שמחלקים בתוס' שבת ויו"ט בין איסור מלאכה לשאר עניני דאורייתא הקשורים בשויו"ט, וא"כ אין כ"כ פלא אם מחלקים בין איסור התלוי בגופו לאיסורים שהם חוץ לגופו. עכת"ד הרב הנ"ל בגליון הנ"ל.

והנה עצם הסברא שבזמן התוס' יתכן לחלק בין דינים שונים וגם בדינים ואיסורים דאורייתא, כבר ציינתי בעצמי בגליון הנ"ל לאחרונים הדנים בנדון שדומה ממש לנדו"ד (וגם נלמד מאותו פסוק) - האם יש דין של שביתת בהמתו בזמן של תוס' שבת, וא"כ לא הבנתי כ"כ מה נתוסף עם דוגמא נוספת שבזמן תוס' שבת יש שקו"ט האם אפשר לקיים מצות התלויים בשבת (כמבואר באורך בשיחה הנ"ל, שמביא שם הדיעות לגבי קיום המצות של שבת בזמן התוס' וכו'). וא"כ אפי' נניח שדמיונו עולה יפה לנדו"ד - הרי זהו בסך הכל עוד דוגמא נוספת ע"ד האפשריות שכבר העליתי בעצמי בגליון הנ"ל1.

אמנם באמת עצם השקו"ט האם יש לקיים המצוות בזמן תוס' - לכאו' אינו דומה כ"כ לנדו"ד, שהרי שם הנדון הוא האם לקיים מצות של שבת (קדוש בזמן תוס', איסור חמץ במוצאי יו"ט) בזמן התוס', וע"ז אומרים הסברא (להדיעות שס"ל שאין לקיימם) שהוא משום שהמצות תלויים בקדושת היום וממילא אינו שייך לזמן התוס' [וכמ"ש אדה"ז בסי' תצא ס"ג "ואף להוסיף מחול על הקודש א"צ כ"א לענין שביתת יו"ט ממלאכה שזה נלמד ממ"ש תשבתו שבתכם .. אבל לענין שאר דברים התלויים בקדושת היום כגון מצות מקרא קודש .. א"צ להוסיף מחול על הקודש"]. אבל כאן הנדון הוא איסורים הקשורים באיסורי מלאכה - "וינפש בן אמתך" - שבנוגע דין זה שהוא דין של "שביתה"2 שפיר י"ל ששייך גם בזמן התוס' (שהוא בעצם דין של שביתה). אלא שמ"מ ציינתי לדברי האחרונים ששקו"ט האם לחלק אפי' בנוגע דין שביתת בהמתו (ואולי י"ל שכ"ה גם בנוגע דין "וינפש בן אמתך" - לחלק) בין שבת עצמו לזמן התוס'.

בקיצור: הרב הנ"ל מוכיח מהא שמצינו שמחלקים חילוק בין מצות דאורייתא לדיני מלאכה, ולענ"ד אינו דומה לנדו"ד כיון שכאן רוצים לחלק בגדרי שביתה גופא בין דברים שחלים על גופו ובין דברים שהם חוץ לגופו ("בן אמתך"). אמנם מ"מ יש מקום לומר שדינים אלו של "בן אמתך" ושביתת בהמתו אינו חלים בזמן התוס' כמו שציינתי שם (לדברי האחרונים).

ועיקר הערתי בגליון הנ"ל הי' על מה שבנה הנ"ל יסוד לחלק בדיני שביתה גופא מדברי אדה"ז בקו"א, וע"ז כתבתי שאין הנדון דומה לראי' כנ"ל.

והנה הרב הנ"ל מתרץ על יסוד הכלל "כל דתקון כעין דאורייתא תקון", וכיון שאדה"ז מחלק באיסורים דרבנן בין איסורים שעל גופו לאיסורים שחוץ לגופו, מסתבר שכ"ה לגבי דינים דאורייתא.

ולענ"ד אינו: א) אפי' אם נניח ששייך כאן הכלל של "כל דתקון כו'", הרי מצינו כמה דינים וגזרות דרבנן שאינו כעין דאורייתא, ויש להם גדרים אחרים, וכפי שהאריכו בספרי הכללים מתי אומרים כלל זה (של "כל דתקון") ומתי אין אומרים (ראה שד"ח בערכו), וממילא פלא קצת בעיני לבנות יסודות להיתר באיסורים דאורייתא, על יסוד מה שמצינו חילוק (וחידוש) של אדה"ז בדינים דרבנן (בין תלוים בגופו או חוץ לגופו), בצירוף הכלל של "כל דתקון", בלי שום ראי' נוספת שיש חילוק בדין (דאורייתא של) "בן אמתך" בין תוס' שבת לשבת עצמו3.

ב) לענ"ד מסברא הי' נ"ל שלכאו' אין כלל הנ"ל ("כל דתקון") שייך בנדו"ד, שהרי אין הנדון כאן תקנה או מצוה דרבנן שלגביו אומרים "כל דתקון" - ע"ד בנוגע ד' כוסות (אדה"ז סי' תעב ס"ב), או ספה"ע (אדה"ז תפט ס"ו), או לולב ביום ב' (אדה"ז סי' תרמט סכ"א) - רק הנדון כאן הוא איסור (ושבות) דרבנן, והיכן מצינו לגבי איסורים וסייגים (ושבותים) דרבנן הכלל של "כל דתקון"? אדרבא, חכמים גזרו בכל מקום לפי הצורך כו', ולכאו' צ"ע (וחיפוש) אם משתמשים בכלל הנ"ל לגבי גזירות ושבותים כו' (שבזה הוא המדובר בנדו"ד)? וא"כ הרי שפיר י"ל שהגם שבדין דאורייתא של "וינפש בן אמתך" אין חילוק בין תוס' שבת לשבת עצמו (כדעת האג"מ), ומ"מ בנוגע הנדון של הקו"א בסי' רסג בנוגע אחר העושה מלאכה בשבילו בזמן תוס' שבת, שפיר י"ל שלא תקנו שבזמן זה של תוס' שבת יחול עליו האיסור של אחר העושה בשבילו, כיון שמאיזה טעם (ע' לקמן) לא ראו צורך לגזור ולאסור בזה.

אמנם באמת, הגם שבסברא הי' נ"ל כמ"ש (שלא שייך בנדו"ד "כל דתקון"), עדיין צריך עיון ובירור, שהרי לכאו' מצינו בש"ס4 שמשתמשים בכלל של "כל דתקון" גם בנוגע איסורים, ראה פסחים ל: וע"ז לד. בנוגע יין נסך דרבנן. אבל לכאו' אינו סתירה למש"כ, שהרי שם הנדון (לא שעצם התקנה של יין נסך הוא "כעין דאורייתא", אלא) לענין כשרות הכלים שהשתמשו בהם יין נסך, וע"ז קאמר הגמ' שאין לחלק בין יין נסך וחמץ, שהרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וא"כ מסתבר שדיני כשרות הכלים שוים בשניהם5, אבל בנוגע עצם הגזרה כשגזרו באיזה דבר מאיזה טעם, מהכ"ת שעצם הגזרה (או השבות) תקנו לפי הדין דאורייתא, אדרבא, הרי כל גדרי תקנת חכמים הוא לאסור אפי' במקום שמה"ת הוא מותר (כשיש צורך לזה)6.

וא"כ עד"ז בנדו"ד, אפי' את"ל שעצם דין "וינפש בן אמתך" קאי גם בזמן של תוס' שבת, מ"מ יתכן שגדרי התקנה של עשיית מלאכה בשביל ישראל שקיבל שבת (כשאינו "בן אמתך" או עבדו או בהמתו כו') חלוקים מהדין דאורייתא של "בן אמתך", שיתכן שלא רצו (מאיזה טעם) לגזור על דברים שחוץ מגופו של אדם, ורק שבותים שבגוף האדם עצמו גזרו עליו בזמן ביה"ש, לדעת אדה"ז, ומ"מ אין מזה סתירה כלל ל"כל דתקנו כעין דאורייתא תקנו"7.

ג) ועיקר: כנראה ההערה שלי בגליון הנ"ל לא הי' מובן כראוי (אולי בגלל הקיצור): כונתי לא הי' רק להקשות קושיא, איך אפשר לחלק בדינים דאורייתא בין דברים שעל גופו לדברים שחוץ לגופו (משא"כ נדון אדה"ז שהוא דינים דרבנן), אלא שעצם הדין דאורייתא שונה מנדון אדה"ז ביסודו. שהרי אדה"ז מדבר שם לענין קבלת שבת, ומחדש "שהמקבל שבת מבע"י על עצמו אף שמסתמא קבל עליו כל חומרות וסייגים השייכים לשבת .. מ"מ לא קבל מסתמא אלא איסורים התלויים בגופו אבל לא התלויים חוץ לגופו כגון אחר העושה בשבילו שלא יצטרך למחות, וה"ה לענין האמירה שאין בה משם איסור שליחות דהיינו מה שעושה בשבילו שאיסור זה נולד בשעת עשיית מלאכה שעושה בשבילו שנעשית ידו כידו ואיסור הבא מאיליו הוא והוא אינו עושה שום מעשה בזה, וזה ודאי לא קבל עליו כמ"ש הלבוש ומטעם שכתב מהרי"ו (וה"ה במו"ש אינו חפץ מסתמא שתומשך עליו חומרא זו) אלא דעל עצמו קבל ודאי כל השבותים" ע"ש.

ומבואר שכל יסוד דברי אדה"ז לחלק בין דברים שעל גופו לבין דברים שחוץ לגופו הוא מצד קבלתו - שהי' "מונח" בקבלתו רק שבותים שעל גופו אבל לא שחוץ לגופו, והיסוד לחילוק זה הוא דברי הלבוש שהביא, שכתב (סי' רסג סי"ז) "שאע"פ שקבל עליו הוא את השבת להוסיף הרבה מחול על הקודש .. מ"מ לא אסר אלא מלאכת עצמו אבל מלאכת חבירו לא אסר עליו", והטעם לחילוק זה (למה מונח בקבלות רק דברים שעל גופו) הוא כמ"ש המהרי"ו "כיון שעוד היום גדול בודאי כל ישראל לא קבלו כלם עליהם השבת", והיינו שזהו הטעם שאין בדעתו ובקבלתו לכלול הדברים שחוץ לגופו, אבל הכל הוא מלתא בטעמא - שהחילוק הוא מצד קבלתו [ולכאו' משמע מדברי אדה"ז - ממה שהדגיש כמ"פ "מסתמא" - שאם מקבל להדיא ע"ע גם שבותים אלו, שאה"נ יחול עליו ג"כ, שהרי אדה"ז לא כתב שאין יכול לקבל ע"ע, רק שמסתמא אינו מקבל ע"ע - והיינו שהכל תלוי אך ורק בקבלתו, וא"כ לכאו' בכחו לקבל עליו דברים אלו להדיא, רק שבסתמא תולים שלא קבל ע"ע דברים אלו מטעם שהביא מהלבוש והמהרי"ו. וצ"ע בזה].

ובזה הי' קושייתי בגליון הנ"ל, שבשלמא בנדון אדה"ז, שמיירי בדינים דרבנן שתלויים בקבלתו - שפיר יש סברא לחלק שדוקא דברים שהוא על גופו מונח בקבלתו אבל לא דברים שחוץ לגופו כנ"ל, משא"כ בדיני דאורייתא של שביתה הרי אם קיבל ע"ע דין תוס' שבת, הרי עכשיו חלים עכשיו (מצד קבלתו) האיסורים של שביתת שבת מה"ת, ואין מקום לחלק בזה ולומר שקיבל עליו רק האיסורים דאורייתא שעל גופו ולא האיסורים דאורייתא ("בן אמתך") חוץ לגופו, שהרי אין פרטי הדינים מה"ת מתחלקים ותלויים בדעתו ואיכות קבלתו - רק כיון שקיבל עליו שבת, ממילא חלים עליו כל הדינים דאורייתא של שבת.

[ולהוסיף: שאם כדברי הרב הנ"ל שיסוד דינו של אדה"ז הוא משום שכ"ה באמת מצד הדין דאורייתא - שיש חילוק בין דינים על גופו לחוץ מגופו - הרי לא הי' צריך אדה"ז להאריך לבסס שיטתו מצד גדרי קבלה - מה הי' מונח בקבלתו ומה לו, אלא הו"ל לומר פשוט, שכיון שמה"ת אין מציאות של איסורים שחוץ לגופו שחלים עליו בזמן התוס', ממילא לא תקנו דינים דרבנן שחוץ לגופו שיחול עליו בזמן התוס' ("כעין דאורייתא"), ומדברי אדה"ז משמע להדיא שמצד גוף האיסורים שפיר שייך שיחול עליו דברים שחוץ לגופו בזמן התוס', וכל החסרון הוא דוקא מצד דעתו בקבלתו].

ולכן נראה לענ"ד כמ"ש בגליון הנ"ל, שאין מדברי אדה"ז שום יסוד לדחות דברי האגרות משה (הגם שיש מקום לדחות דבריו מטעמים אחרים)8.


1) גם לא נתברר לי כ"כ למה הוצרך להביא מהשיחה, שהרי לכאו' השקו"ט בגדרי תוס' שבת אינו מוסיף כלום בהראי' שהביא, שהרי כונתו הי' להביא דוגמא לזה שמחלקים בזמן התוס' בין דיני דאורייתא, ולזה מספיק הראי' מעצם הדין בסי' תצא וכו', ומה נוגע ההסברה בהשיחה להראי' שהביא? ואולי כונתו להסביר הדבר, איך אפשרי הדבר (לחלק בין דינים דאורייתא), וע"ז הביא ההסברה בהשיחה כיון שגדר ענין התוס' הוא רק דין על האדם ולא על הזמן, שלכן י"א שאין לקיים המצות בזמן התוס', וא"כ עד"ז בנוגע מצות חוץ לגופו של אדם. אבל מ"מ לענ"ד אין דמיון לנדו"ד, וכמ"ש בפנים.

כן יש להעיר (ולפלפל), שלכאו' יל"ע האם הנ"מ שכותב בהשיחה (בחי"ט), שייכים דוקא לגדרי תוס' שבת, או שהוא גם בנוגע קבלת עיצומו של יום (המבואר בסי' רסא קו"א סק"ג), ששם בהשיחה בחי"ט לא העיר מזה כלל, אמנם בהשיחה חט"ז יתרו (ה) שמבאר שם ג' גדרים בתוס' שבת (ע"ש) העיר לאופן הג' שם שהוא "ע"ד" קבלת עיצומו של יום (עיי"ש הע' 33), ושם בהע' 31 שקו"ט בנוגע אם יש לתלות המח' בנוגע אם לקיים מצוות של שבת בזמן התוס' באופנים המבוארים שם, ולאופן הג' כתב שיכול לקיים המצות, וע"ש שנוטה שגם לדעת אדה"ז יתכן דיעה זו שיכול לקיים המצות בזמן התוס'.

ואולי י"ל שבאופן שהי' קבלת עיצומו של יום לכו"ע יכול לקיים המצות, ולכאו' כן מטים דברי אדה"ז בסי' רסז ס"ג, שלא הביא דיעות בנוגע קידוש - רק בנוגע קיום סעודת שבת, ואולי הטעם משום שע"י הקידוש י"ל שהוא קבלת עיצומו של יום - ע"ד ע"י תפלה - משא"כ בנוגע סעודת שבת יש דעיות שצ"ל בגוף היום כמבואר בלשונו של אדה"ז בסי' רסז (וראה בחי"ט בהע' *28 שם). וצע"ק הלשון בחט"ז הע' 31 שמביא בחדא מחתא "קידוש ואכילת שבת" ומציין (גם) לשו"ע אדה"ז סי' רסז ס"ג (וכן בחי"ט תחילת ס"ז מזכיר קידוש) - והרי שם הביא אדה"ז דיעות רק בנוגע אכילת שבת אבל לא בנוגע קידוש, ומשמע שקידוש לכו"ע יוצא (עכ"פ לדעת אדה"ז), וע"כ שאכילת שבת שאני וכנ"ל.

ואם כנים הדברים, שבנוגע קבלת עיצומו של יום ע"י תפלה לכו"ע יכול לקיים המצות של שבת (חוץ מאכילת שבת - מטעם הנ"ל), הרי שוב אין השיחה בחי"ט שייך לנדון הקו"א ששם מיירי שכבר התפלל מעריב (היינו קבלת עיצומו של יום) כמבואר בפנים השו"ע סכ"ה, וממילא יכול לקיים בזמן זה כל המצות של שבת וכנ"ל, וא"כ אין להביא ראי' ודוגמא מהדעות שאין לקיים המצות בתוס' שבת - לנדו"ד שמדבר בעיצומו של יום שלכאו' (לדעת אדה"ז) יכול לקיים בו המצות של שבת.

ועדיין צריך עיון ובירור בהתאמת ב' השיחות - של חט"ז וחי"ט - וכל הצדדים השונים בההערות שם, ומ"מ לא נמנעתי לכתוב קצת בזה (הגם שאין הענינים עדיין ברורים כל צרכם לדידי) כדי להעיר לב המעיין.

2) ובפרט למה שהבאתי בגליון שם מלקו"ש חל"א משפטים (ב). ולהעיר שע"פ המבואר בהשיחה שם י"ל שדין "בן אמתך" אינו בגדר "חוץ לגופו" שמדבר אדה"ז (וכמו שכתבתי שם), ובאמת י"ל כן לב' האופנים המבוארים בהשיחה שם, כיון שהסו"ס הכל הוא מצד שייכות העבד לאדונו (ודלא כמ"ש בגליון שם שהוא רק לאופן הא'), ואכמ"ל.

3) אלא שבזה - לקושטא דמלתא - יתכן שצודקים דבריו (אבל לא לטעמי') לחלק בין זמן תוס' לשבת עצמו בדין "בן אמתך", וע"ד המבואר באחרונים שציינתי (לענין שביתת בהמתו), אלא שכנראה שדעת האג"מ בפשיטות שאין לחלק (להדיעות שתוס' שבת דאורייתא) ע"ש.

4) ראה המצויין בגליון הש"ס (לרע"א) גיטין סד: ובמסורת הש"ס פסחים ל:.

5) ועד"ז י"ל בנוגע דברי הרא"ש ב"ק פ"א סי' א בנוגע דין היזק שאינו ניכר שמשלמים ממיטב "כעין דאורייתא" ע"ש (ובש"ך חו"מ סי' שפה סק"ב), ששם אין אומרים כעין דאורייתא תקנו בנוגע עצם התקנת חכמים לשלם על היזק שאינו ניכר - שהרי אדרבא, מה"ת פטור על השא"נ, רק לאחר שתקנו שחייבים ע"ז, אומרים שגדרי התשלומים הוא "כעין דאורייתא".

6) העירני ח"א מריטב"א סוכה יג. ד"ה אמר רב גידל "אלמא כל דגזור רבנן הכא כעין ההוא דאורייתא גזור". ואולי שם שאני, שמוכח בסוגיא שהחכמים יסדו גזירתם על דיני אגד דאורייתא (וכמו שמדגיש הריטב"א "הכא"). ואכמ"ל.

7) ועדיין צריך בירור וחיפוש אם כנים ומתאימים הדברים (שכתבתי בגדר "כל דתקון") עם המקומות השונים שמובא כלל זה בראשונים ופוסקים. ובעצם הענין - מתי אומרים "כל דתקון" - יל"ע בשדי חמד (בערכו), וראה "התקנות בישראל" (שציפנסקי) ח"א במבוא פרק ששי שהאריך בהכללים השונים בענין זה. ואכמ"ל.

8) בנוגע שאר השגות הרב הנ"ל עלי - במה שהערתי בדין קבלת הבעל ע"י תפלה, בהזדמנות אחרת אי"ה.

הלכה ומנהג
מצוה מן המובחר ליטול ד' מינים בסוכה
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

כתב רבינו הזקן בפסקי הסידור בדיני נטילת לולב (לפני הלל): "ומן הדין יש לברך על הלולב אחר התפלה קודם ההלל, אלא לפי שמצות נטילתו בסוכה היא מצוה מן המובחר, ואי אפשר לצאת מבית הכנסת מפני הרואים, לפיכך בבוקר קודם שיתפלל בעודו בסוכה יברך". עכ"ל, ועי' שו"ע רבנו סי' תרמד ס"א.

בשו"ת אגרות משה או"ח חלק ד (סי' צט) כתב: "וגם בלולב שנוהגין הרבה מדקדקין לברך קודם התפלה, תמיהני מהא דתדיר קודם. ואולי טעמם הוא מהא דהביא המג"א בסי' תרנב סק"ג דהשל"ה כתב שינענע בסוכה, וכשיחכו עד אחר חזרת הש"ץ דשחרית יהיה טרחא דצבורא גדול לצאת מביהכ"נ להסוכה ולברך שם, שלכן דחו מעלת תדיר מפני מפני מעלה זו. אבל תמוה לדחות מעלה המפורשת במתני' וילפינן מקרא, מפני מעלה זו דלא תניא במתני' ובשני התלמודים.

אך אולי כיון שיש מעלה לאחוז הלולב כל היום, שזה הוזכר בגמ' סוכה (מא, ב) שאמר ר' אליעזר בר צדוק מנהגן של אנשי ירושלים, והרמ"א כתב בסעי' א' שהוא גם לאחוז הלולב כשנכנס מביתו לביהכ"נ וגם בשעת התפלה, שודאי כוונתו היא לאחוז כל הד' מינים כאופן קיום המצוה, וממילא מוכרח לברך קודם לעשייתן, שבשביל זה לא קשה מתדיר קודם, שדין הקדימה הוא פשוט שאינו למנוע מעשיית מצוה שהוא בכל היום, אף שהוא רק מעלה בעלמא ולא חיובא, אלא להקדים למצוה שג"כ נעשית רק פעם אחת ביום אף שהיא דאורייתא, שבתדיר איכא רק ענין קדימה ולא בטול, בשביל זה אף מזמן קטן למצוה אחרת שאינה תדירה שנוהגת כל היום. אבל א"כ, בזמננו שאף המדקדקים במצות אין נוהגין במעלה זו של אנשי ירושלים, לבד יחידי סגולה, הרי יש לאלו שאין נוהגין במעלה זו לברך על הלולב אחר חזרת הש"ץ קודם ההלל מדין גמור דתדיר קודם, ואולי זהו כוונת המחבר שכתב ועוקר מצותו בשעת ההלל". עכ"ל.

והנראה בזה ליישב עפמ"ש כ"ק אדמו"ר בלקוטי שיחות חלק כב (עמ' 124 ואילך), שדן במה שכתב רבנו הזקן בסידור הנ"ל: "לכאורה הרי זה ענין שהוא עפ"י קבלה, והמקור לזה הוא בכתבי האריז"ל. אבל י"ל שככל הענינים שב(קבלה) פנימיות התורה, יש גם לזה מקור והסברה עפ"י נגלה [בפרט שאדמו"ר הזקן משנה מהלשון שבכתבי האריז"ל ("טוב לברך כו'" וכיו"ב) וכותב "מצוה מן המובחר]".ע"כ.

"ולכאורה היה אפ"ל דזה (שנטילת לולב בסוכה היא "מצוה מן המובחר") הוא מחמת מצות הסוכה: כיון שמצות סוכה היא "תשבו כעין תדורו", "שיהיה אוכל ושותה ויטייל ודר בסוכה כל ז' הימים בין ביום ובין בלילה כדרך שהוא דר בביתו . . וכל דבר שלא היה עושה חוץ לביתו לא יעשה חוץ לסוכתו" (וזקוקים לטעם והיתר ללמוד וכו' חוץ לסוכה), הרי מזה מובן בפשטות, שגם נטילת לולב, שהיא מהענינים שאדם עושה במשך ימי הסוכות, צריכה להיות בתוך הסוכה [ובפרט שמצותי' אחשבי', ולכן יש לזה קביעות – ומה אם טיול (וכיו"ב) צריך להיות בסוכה, מכש"כ שנטילת לולב צריכה להיות בסוכה].

"אבל מזה שאדמו"ר הזקן כותב את הענין הנ"ל ב"דיני נטילת לולב" וגם מלשונו "מצות נטילתו בסוכה היא מצוה מן המובחר" (שמודגש הענין של נטילת לולב) מוכח שכוונתו שזהו (לא דין בסוכה, אלא) דין ומצוה מן המובחר במצות נטילת לולב.

"בין שתי ההסברות יש גם נפק"מ בפועל: במצב כשנפטרים מן הסוכה כגון בשעת ירידת גשמים וכיו"ב (ש"המצטער פטור מן הסוכה"):

אם נטילת לולב היא (רק) מצוה מן המובחר במצות סוכה – כשאר כל הענינים אכילה ושתיה וכיו"ב שמקיימים בהם מצות ישיבה בסוכה – הרי כשהוא פטור מן הסוכה מפני ירידת גשמים וכיו"ב, אינו צריך להמתין בנטילת לולב עד שיפסק הגשם, מכיון שעכשיו אין עליו חיוב ישיבה בסוכה (כשם שאינו צריך להמתין באכילתו ושתייתו וכיו"ב עד שיפסק הגשם).

אבל אם זהו (גם) מצוה הן המובחר בנטילת לולב, הרי (אע"פ שעכשיו (בעת ירידת גשמים) אין עליו חיוב מצות סוכה) מכיון שהוא מחוייב בנטילת לולב, ששלימות מצוה זו (מן המובחר) היא כשנעשית בסוכה – מסתבר שמן המובחר הוא להמתין עד שיפסק הגשם, כדי לקיים "מצות נטילתו בסוכה" שהיא מצוה מן המובחר". עכלה"ק, ועיי"ש הביאור בזה בארוכה, וכ"ה בשערי המועדים – חג הסוכות (סי' לד).

והנה באוצר מנהגי חב"ד – חג הסוכות (עמ' רצג) סצ"ג כתב [מפי השמועה, בשם כ"ק אדמו"ר זי"ע]: "מחמת שנטילת הלולב צריכה להיות בסוכה דוקא, יש מקום לחייבה בברכת "לישב בסוכה". ועל כן מן הראוי לאכול "מזונות" אחר נטילת הלולב, וברכת "לישב בסוכה" תעלה גם על הנטילה הקודמת", עכ"ל. – וזהו ע"ד מה שכתב רבינו מנוח על הרמב"ם הל' סוכה (פ"ו ה"ט): "וכיון דמקריא ומתניא בעי סוכה, בעי ברוכי לישב בסוכה, והיינו דאמרינן לישב בסוכה ולא לאכול בסוכה, משום דלישב בסוכה שייכא בכלהו דאיתנהו בכללא לאכול ולישן ולקרות ולטייל, ונקוט כללא דכיילנא לעיל בידך, דכל מידי דבעי בסוכה בעי ברוכי, וליכא ספקא", עכ"ל. – ולפי"ז בנטילת לולב בסוכה נמי בעי לברוכי.

ומעתה לפמש"כ כ"ק אדמו"ר זי"ע דנטילת לולב בסוכה הוא מחמת מצות הסוכה ד"תשבו כעין תדורו", ובק"ו מטיול שצריך להיות בסוכה עאכו"כ שנטילת לולב חייבת להיות בסוכה, מיושב היטב תמיהת האגרות משה: דבאמת נטילת לולב בסוכה אינה רק "מעלה דלא תניא במתני' ובשני התלמודים", אלא שהוא חלק ממצות סוכה, ולפיכך שפיר יכול לדחות המעלה המפורשת במתני' דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, והדברים בק"ו מהך מעלה דלאחוז בלולב כל היום דאנשי ירושלים וכו', דע"ז כתב האגרות משה בעצמו ד"ממילא מוכרח לברך קודם לעשייתן, שבשביל זה לא קשה מתדיר קודם, שדין הקדימה הוא פשוט שאינו למנוע מעשיית מצוה שהוא בכל היום אף שהוא רק מעלה בעלמא ולא חיובא", וא"כ כ"ש וק"ו גבי עצם מצות נטילת לולב בסוכה שהוא מחמת מצות סוכה (שאינו רק "מעלה בעלמא" אלא) שהוא חיובא ממש, לא יקשה כלל מהדין דתדיר קודם, כיון "שבתדיר איכא רק ענין קדימה ולא בטול בשביל זה אף מזמן קטן למצוה אחרת שאינה תדירה", ובנדו"ד התדיר היה מבטל המצוה דנטילת לולב בסוכה מחמת מצות סוכה, וא"ש ולק"מ.

ברם מה שמחדש כ"ק אדמו"ר זי"ע דנטילת לולב בסוכה דוקא הוא מחמת מצות הסוכה ד"תשבו כעין תדורו", קשה לי, דהלא רבנו הזקן כותב ד"מן הדין יש לברך על הלולב אחר התפלה קודם ההלל . . ואי אפשר לצאת מבית הכנסת מפני הרואים, לפיכך בבוקר קודם שיתפלל בעודו בסוכה יברך", ולפי"ז לכאורה ברור דדוקא מצות נטילת לולב פטורה מסוכה, כי זהו הכלל במצוה זו, תשבו בסוכה כעין ההנהגה בדירתו כל השנה (סוכה כז, א), וכמו שבכל השנה לא מתפללים אלא בבית הכנסת ולא בבית דירתם, וכיון ש"מן הדין יש לברך על הלולב אחר בתפילה קודם ההלל . . ואי אפשר לצאת מבית בכנסת מפני הרואים", הרי גם בחג הסוכות יעשו כך דלא מברכים בבית וממילא גם לא בסוכה, אלא בבית הכנסת בלבד?

והעירני הרה"ג ר' שלום דובער הכהן שי' ממה שכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע באגרות קודש חלק ב' (עמ' ט' אות ז'): "אכילת שיירי מנחות בעזרה לכאורה ברור דפטור מסוכה, כי זה הכלל במצוה זו, תשבו כעין ההנהגה בדירתו כל השנה (סוכה כז, א) וכמו שבכל השנה לא היו הכהנים אוכלים השיריים אלא בעזרה ולא בבית דירתם, הרי גם בחג הסוכות יעשו כך", עכ"ל. (וכ"ה בלקוטי שיחות חלק כט (עמ' 498) ושערי המועדים – חג הסוכות (סי' יט)) – וא"כ הה"ד בנדו"ד, דמן הדין מברכים על הלולב בבית הכנסת ולא בבית דירתם, וממילא גם לא בסוכה – ועי' שו"ע רבנו סי' תרמד ס"א.

והנראה בזה לתרץ, בהקדם מה שהעירני הרה"ג ר' אברהם מענדל ווכטר שי' פליאה עצומה לכאורה, דאם נטילת לולב בסוכה הוא חיוב מצד מצות הסוכה ד"תשבו כעין תדורו", א"כ איך שייך בכלל לומר ד"מצוה מן המובחר" שיהיה נטילתו בסוכה, דמשמע דנטילתו שלא בסוכה הוי ג"כ מצוה אלא שאינו רק "מן המובחר" בלבד, ואיך יתכן לומר כך, שהרי לפי דברי כ"ק אדמו"ר זי"ע נטילתו שלא בסוכה הוי ביטול החיוב דמצות סוכה, כמו שלא לאכול וכו' בסוכה, ולא רק מצוה "שאינו מן המובחר" בלבד?

ונראה לומר דחדא קושיא מתורצת בחברתא: דאמנם מן הדין מצות נטילת לולב פטורה בעצם מן הסוכה, כיון דמן הדין מברכים על הלולב בבית הכנסת ולא בבית, וממילא גם לא בסוכה - אלא כיון שנתבאר בכתבי האריז"ל ש"מצות נטילתן בסוכה היא מצוה מן המובחר", וזהו דין ומצוה מן המובחר במצות נטילת לולב דוקא (ולא דין בסוכה), שוב כתוצאה מזאת ה"מצוה מן המובחר", חל ממילא החיוב דנטילת לולב בסוכה גם מחמת מצות הסוכה ד"תשבו כעין תדורו" עצמה, כי זה הכלל במצוה זו, תשבו כעין ההנהגה בדירתו כל השנה, ואילו היה רק מצוה מן המובחר לעשות המצוה בבית ולא בבית הכנסת, כבר היו עושים בבית, ובחג הסוכות תשבו כעין תדורו בבית.

ולפי"ז מיושב היטב תמיהתו של הרב ווכטר שליט"א, דאמנם בעצם אין כאן מעיקרא חיוב דנטילת לולב בסוכה מצד מצות הסוכה, כיון דמן הדין החיוב לברך הוא בבית הכנסת דוקא ולא בבית וממילא גם לא בסוכה - אבל כיון דמצד מצות נטילת לולב יש מצוה מן המובחר לברך בסוכה דוקא, שוב כתוצאה מזה יש גם חיוב מצד עצם מצות הסוכה, וא"ש מאד ולק"מ.

ולפי"ז מיושב ג"כ מה שהקשינו, כיון שהחיוב דנטילת לולב בסוכה מצד מצות הסוכה היא רק תוצאה מצד ה"מצוה מן המובחר" לברך בסוכה דוקא, ואינו דומה להך דאכילת שיירי מנחות בעזרה דברור דפטור מסוכה, כיון דשם בכל השנה לא היו הכהנים אוכלים השריים אלא בעזרה ולא בבית דירתם, משא"כ בנדו"ד יש מצוה מן המובחר לברך על נטילת הלולב בסוכה דוקא, וא"ש.

ועפי"ז נראה לבאר בזה עוד, מה שיש לדקדק טובא במ"ש רבנו הזקן בפסקי הסידור הנ"ל, דלכאורה הול"ל בקיצור: "מצות נטילת הלולב בסוכה היא מצוה מן המובחר, לפיכך בבוקר קודם שיתפלל בעודו בסוכה יברך", ותו לא, דלמה היה צריך להראות כאן גם את הצד שכנגד, ד"מן הדין יש לברך על הלולב אחר התפלה קודם ההלל, אלא לפי שמצות נטילתו בסוכה היא מצוה מן המובחר, ואי אפשר לצאת מבית הכנסת מפני הרואים", והרי אדמו"ר הזקן כאן לא מעוניין כלל שיברכו בבית הכנסת, וא"כ לא כאן המקום להביא את השיטה האחרת שלא לנהוג כך, דהרי פסקי הסידור הם דבר קצר ובא לומר איך שצריכים לנהוג בפועל למעשה, וא"כ לכאורה כל האריכות הזאת מיותרת לגמרי?!

וזהו פליאה נשגבה לכאורה. ברם לפי הנ"ל א"ש מאוד, ואין כאן שום דבר מיותרץ. כיון דאם רבנו הזקן לא היה מזכיר שמן הדין צריך לברך על הלולב בבית הכנסת לפני ההלל, א"כ היה מצות נטילת לולב בסוכה חיוב בעצם מצד מצות הסוכה דתשבו כעין תדורו, כמו אכילה וטיול הנ"ל, וא"כ לא היה מקום מעיקרא לומר דמצות נטילתן בסוכה היא מצוה מן המובחר", דאיזה "מצוה מן המובחר" יש כאן? והרי זה כמו שנאמר ד"מצוה מן המובחר" לאכול בסוכה, דודאי כל השומע יצחק, כי הרי זה בעצם חיוב מצות הסוכה מן התורה – וכקושיית הרב ווכטר הנ"ל, ולפיכך היה צריך רבנו הזקן להביא מעיקרא דמן הדין צריך לברך בבית הכנסת, וא"כ לפי"ז אין שום חיוב מצד עצם מצות ישיבה בסוכה, וכהך דאכילת שיירי מנחות בעזרה דפטור מסוכה כנ"ל, ומעתה כבר יש מקום לומר דנטילת לולב בסוכה היא מצוה מן המובחר, דבלא"ה אין בזה שום חיוב אחר כנ"ל, והשתא דכבר איכא מצוה מן המובחר מצד מצות לולב, שוב כתוצאה מזה ישנו ממילא גם המצוה מצד מצות סוכה עצמה. ולפיכך גם מובן למה היא לא נדחית מפני הדין דתדיר קודם, ולק"מ קושיית האגרות משה, כנ"ל בארוכה. וא"ש מאד. רק צל"ע בלשון רבנו שכתב "קודם שיתפלל בעודו בסוכה יברך", דמדוע לא אומר "קודם שמתפלל יברך בסוכה", דלכאו' אפי' שלא נמצא בסוכה צריך להכנס אליה כדי לברך, וצ"ע.

הלכה ומנהג
כמה תיקונים במהדורה החדשה דשו"ע רבינו [גליון]
הרב מאיר צירקינד
מאימי, פלורידה

בגליון תתסח כתב הרב חיים אליעזר אשכנזי שמ"ש בשוע"ר במהדורה החדשה בסי' לב ס"ה: אף בנגיעות אות באות בענין שנפסלו לדברי הכל כמו שיתבאר הוא טעות, והראשי תיבות של לד"ה היינו לדעת המחמירים (או כיוצא בלשון זה).

אבל באמת זה אינו, דהפירוש של לדברי הכל היינו במקום שהפסול הוא מחמת חסרון היקף הגויל (ולא פסול מחמת גוף האות), שפסול זה הרי הוא לדברי הכל, והיינו מה שכתב כמו שיתבאר דהיינו סעיפים ט"ז, כ"ח ול'.

Download PDF
תוכן הענינים
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות