בלקו"ש ח"כ פ' לך לך עמוד 57 מבאר כ"ק אדמו"ר החילוק בין שכיר ושליח - דחלוקים בתוכנם: שכיר כל עשייתו הוא לצורך עצמו ע"מ לקבל שכר, ולכך יש דיון אם המעשה של שכיר מתייחס למשלח, ולאידך שליח עיקר עשייתו הוא עבור המשלח לכך נחשב כאילו המשלח עשה [ולפי הג' גדרים בשליחות].

ובהערה 32 העיר דצ"ע משו"ע אדה"ז סי' רמג סוס"ד וז"ל: "שלענין שליחות אין לחלק בין עושה לטובת המשלח בין עושה לטובת השליח בין כך ובין כך שלוחו הוא".

ובהערה כתב: "ואולי השליחות בשבת כשהנכרי עושה מלאכה עבורו אינו כענין השליחות בכלל כיון שו"ס אינו מהת' אלא רק יש שליחות לחומרא (לשון אדה"ז ר"ס רמג) וכמה פרטי דינים שם האיסור הוא כי נראה הדבר כאילו עסק זה בשביל הישראל וכיו"ב, ועצ"ע".

והנה לכאורה משמע דדין זה - האם נעשה שליח היכי שעשייתו היא בעיקר לטובת עצמו או לא - הוא מחלוקת הראשונים בקידושין דף מג, א. דמבואר בסוגיין: "אמר רבא את"ל סבר שמאי [דיש שליח לדבר עבירה] מודה באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב".

והטעם דלא אמרינן זה נהנה וזה מתחייב מצינו במפרשים כמה ביאורים: א. דעבירה שהחפצא של האיסור היא הנאת הגוף אין בה שליחות, ע"ד מצוות שבגופו כמו תפילין ומצה, דשליחות מהני רק במקום דצריך מעשה ופעולת האדם ואין קפידא שגופו וידו ממש יגע בדבר שעושה אלא צריך שיחשב עשייתו בזה מהני שליחות, אבל היכי דצריך שגוף האדם ויד האדם יקיים המצוה אזי לא מהני שליחות, דסו"ס ידו ממש לא הניחה תפילין. ועד"ז בעבירה כמו רציחה מהני שליחות לב"ש, דהאיסור הוא מעשה הרציחה ולא צריך שידו תגע בסכין, אבל בחלב ועריות דגוף האיסור הוא הנאת האדם לא מהני שליחות, דסו"ס גופו לא נהנה מהחלב ועריות.

וזהו פי' הגמ' לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. ולפ"ז היכי דגדר האיסור אינו הנאה - אע"פ שיש בזה הנאת השליח - שפיר שייך לדון שיהא בזה דין שליחות (ועפ"ז מבארים ספק התוס' במעילה ראה בקצוה"ח סי' קפד ושו"ת חת"ס או"ח סי' רא, וברכת שמואל קידושין סי' כ').

אמנם בפירש"י שם כתב בד"ה אם ת"ל: "...אפ"ה מודה הוא באומר כו' הואיל ונהנה שליח זה".

ולפי ביאור הנ"ל אין ההדגשה דנהנה השליח, אלא דלא נהנה המשלח ואין כאן חפצא של איסור אצל המשלח לחייבו. משא"כ ברש"י משמע שהטעם היא משום שנהנה השליח.

ולכאורה כוונתו ע"ד המבואר בתוס' הרא"ש שם "...דלא מרבינן שליחות במעילה אלא כעין שליחות בתרומה שאין לתורם שוב הנאה, אבל היכא דנהנה השליח כהאי גוונא לא נתרבה שליחות במעילה.

דמבואר, שהטעם דלא מהני שליחות בנהנה השליח הוא דבכה"ג דנהנה השליח לא איתרבי דין שליחות, וברש"י משמע שזה הטעם בחלב ועריות נמי, דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב.

והטעם הוא לכאורה כמו שמבואר בלקו"ש שם, דגדר שליחות הוא שעושה עבור המשלח, אבל באופן שנהנה הרי עשייתו היא לעצמו ואין המעשה שלו מתייחס להמשלח.

ולהעיר דשיטת רש"י בסוגיין שם (מד, ב) דאם יש שליח לדבר עבירה במזיק חבירו אז המשלח חייב והשליח פטור - דלא כתוס' רי"ד שם דהשליח חייב כיון שהוא עשה ההיזק, רק דחייב נמי המשלח כשאין לשליח לשלם.

ושיטת רש"י היא דלא חשיב כלל עשיית השליח אלא של המשלח, כמו שמבואר באדה"ז דהוי כידו אריכתא, וא"כ השליח לא הזיק כלל ואין טעם לחייבו.

וא"כ שפיר כתב רש"י דהיכי דנהנה השליח אין גדר השליחות שתהא כמו ידו של המשלח, שהרי בפועל נהנה השליח וחשיב עשיית השליח עצמו ולא של המשלח. ורק באופן שעושה בשביל המשלח ואין לו שום הנאה, בכה"ג שפיר ישנו הגדר דשליחות דמתייחס המעשה עם כל הגדרים דשליחות להמשלח.

אמנם בתוס' הנ"ל משמע דסבר דאין היסוד מחמת הנאת השליח, שהרי מסתפק במעילה באופן שנהנה השליח, ולטעם רש"י אין יסוד לספיקת ר"י וכמבואר בתוס' הרא"ש שם.

ומשמע דתוס' סב"ל דגדר הטעם בגמ' "זה נהנה וזה מתחייב" לא אמרינן באופן אחר כנ"ל.

ולפ"ז נמצא דפליגי הראשונים ביסוד הנ"ל האם גדר שליחות הוא רק היכי דעושה בעיקר עבור המשלח או דגם בעושה לטובת עצמו בשליחות אחר הוי שליח.