בפירש"י פרשת שלח ד"ה ויבא עד חברן: "כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם; וכן הוא אומר ולו אתן את הארץ אשר דרך בה (דברים א, לו), וכתיב ויתנו לכלב את חברון (שופטים א, כ)".

וצריך להבין מה מכריח רש"י להביא ראי' שכלב הלך לחברון דוקא ממה שכתב בפרשת דברים "ולו אתן את הארץ אשר דרך בה".

והרי בפרשת שלח גופא כתיב (יד, כד): "ועבדי כלב . . והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה".

ופרש"י שם בד"ה אשר בא שמה: "חברון תנתן לו".

והשאלה הוא עוד יותר, כי איתא בגמרא (סוטה, לד, ב) וז"ל:

"ויעלו בנגב ויבא עד חברון ויבאו מבעי לי' אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות . . והיינו דכתיב ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וגו'", עכ"ל.

ופרש"י שם בד"ה והיינו דכתיב ועבדי כלב וגו': "והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה והיא חברון כדכתיב ויתן את חברון לכלב ש"מ כלב הוא דאזיל לחברון", עכ"ל.

הרי הגמרא מביא ראי' דכלב הלך לחברון מפרשת שלח, ולא כפירש"י בחומש שמביא ראי' לזה מפרשת דברים.

ב. רש"י פירש בפרשת פנחס בד"ה אך בגורל (כו, נה): "יצאו יהושע וכלב, וכן הוא אומר ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה".

וצריך להבין למה הוסיף רש"י "כאשר דבר משה", ובפרשת שלח כשמביא ראי' מאותו פסוק לא הוסיף זה.

והטעם מבואר בפשטות שתיבות אלו אינם נוגע להראי' שרש"י רוצה להביא.