E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ ויצא - ט-יו"ד כסלו - תשס"ו
נגלה
טרסקל שבידו
הרב אהרן בן ציון הלפרין
כפר חב"ד, אה"ק

בגמ' שבת ה, א תירץ רבי אבא שמתניתין מיירי בטרסקל, ומקשה בגמ' 'והא ידו קתני' ומתרץ 'תני טרסקל שבידו'. ולהלן בגמ' מקשה ר' אבהו 'מי קתני טרסקל שבידו והא ידו קתני'.

והנה לכאורה זה פשוט שתירוץ הגמ' תני טרסקל שבידו אינו (ע"ד חסורי מחסרא וכיו"ב דהיינו) שינוי הגירסא במתני', אלא דהוא רק פירוש תיבת ידו במתני'. דתיבת ידו במתני' סובל ג"כ הפירוש ע"י טרסקל, כי גם כאשר מקבל או לוקח ע"י הטרסקל שביד נחשב שפיר שקיבל או לקח מהיד (ע"י הטרסקל), וע"ד אדם שלובש כפפות וכיו"ב שנחשב שלוקח מידו.

[ההכרח לפרש כן הוא מב' סיבות, א. לשון הגמ' 'תני', דהיינו שכך צריך 'ללמוד' הפירוש במתני'. ב. דאל"כ, אלא נאמר שמשנה הגירסא אינו מובן כלל קושיית ר' אבהו בהמשך 'והא ידו קתני'.]

אבל א"כ צ"ב לאידך גיסא מהי קושיית רב אבהו, דאם אכן פירוש ידו סובל הפירוש שלוקח מידו ע"י הטרסקל, מדוע מקשה והא ידו קתני.

ונראה לומר, כי אמנם אמת שכאשר אומרים שלוקח מידו יכול להיות ג"כ הכוונה שלקח ע"י טרסקל שבידו מ"מ בנדו"ד לא אתי שפיר, דהרי בנדו"ד צ"ל שהכוונה הוא דווקא ע"י טרסקל ולא ע"י ידו. וא"כ צ"ב איך נקטה מתני' תיבת 'ידו' כאשר הכוונה היא דווקא לא ע"י ידו כ"א ע"י טרסקל שבידו. ודו"ק.

הנה בקושיית הגמ' דכאשר הטרסקל ברה"ר הוי רה"י ואמאי מחייב, כתב רש"י ד"ה רה"י הוא. "ואמאי מחייב משום הוצאה". ולכאורה תיבות 'משום הוצאה' מיותר דמאי קמ"ל. וכתב השפ"א שבא לשלול שאמנם י"ל דחייב משום מושיט, אבל זה עדיין לא יועיל ליישב מתני' שאתינן עלה מדין הוצאה, ולכן דייק רש"י לכתוב ואמאי חייב (במתני') משום הוצאה דווקא.

והנה בתוס' ד"ה אמאי מנסים לבאר שבנדו"ד ג"כ אינו חייב מדין מושיט. ולכאורה מה אכפת לי' ללמוד כרש"י שחייב משום מושיט. ועיין בתוס' הרא"ש שמדיוק לשונו מובן דקשיא לי' (לתוס') לשון הגמ' כאן "אמאי חייב". דאף שבמתני' מובן שפיר שאין ליישב פירוש זה שחייב משום מושיט (וכנ"ל כיון שבמתני' מדיני הוצאה אתינן עלה), מ"מ אינו מתאים עם לשון הגמ' כאן כי אם אומרים שחייב מדיני מושיט איך יכלה הגמ' לומר בפשטות 'אמאי חייב', והרי כן חייב מדיני מושיט. כך הוא ביאור כוונת קושייתם.

וע"ז תירצו עפ"י הירושלמי (שהובא לעיל בתוס' ג, א) שמושיט חייב רק כאשר השני מקבלו מידו כי כך היה במשכן. ולכן בנדו"ד אינו חייב אף משום מושיט.

ובפשטות נראה כוונת תירוצם, שבנדו"ד אינו חייב משום מושיט, כי מושיט חייב רק כאשר השני מקבלו בידו. וכן נראה שהבין המהרש"א, ולכן תיקן1 בתוס' הגירסא 'בידו' ולא 'מידו', כלומר שכאן אינו מקבלו בידו אלא בהטרסקל.

אבל לכאורה צ"ב בתירוצם דהרי זה פשוט שגם כאשר מקבל ע"י הטרסקל אין הכוונה שהטרסקל מקבלו אלא שהאדם מקבלו ע"י הטרסקל, וכ"ש ממה שעכשיו אנו מפרשים כן במתני' שמש"כ ידו הכוונה ע"י טרסקל שבידו כי זה שפיר נחשב שקבלו בידו וכנ"ל, וא"כ בטח שנחשב שהעני ברה"ר קבלו בידו ע"י טרסקל וא"כ מדוע לא יתחייב מדין מושיט.

וראה בתוס' הרא"ש שע"י שמוסיף תיבה אחת מתיישב הנ"ל, שכתב שאינו דומה למושיט שהשני עומד ברשות היחיד ומקבלו. כלומר שאמנם שפיר נחשב שהשני קבלו בידו, אבל אעפ"כ אינו דומה למושיט שהאדם עומד ברה"י ומקבלו משא"כ בנדו"ד עומד ברה"ר ומקבל ברה"י ע"י הטרסקל. ודו"ק.

ובאמת אף שי"ל שזהו ג"כ כוונת התוס', מ"מ קצת דוחק לפרש כן, כי לפ"ז נמצא דעיקר חסר מן הספר, כי תוס' לא הזכיר כלל, מזה שצריך להיות ברה"י.

ונראה לומר כוונת התוס' באו"א (וכן שמעתי פעם בשם הגה"ח ר' ישראל פרידמן שליט"א), והוא 'דמצריך שיקבלנו שני מידו'. כלומר דמש"כ בירושלמי שמושיט חייב ע"י שנים הכוונה שהפעולה צריכה להיעשות ע"י שניהם כי יש כאן גם דין קבלה של השני בהרשות, וזה למדים ממשכן דכשם שבמשכן היה שהראשון מושיט את הקרשים והשני מקבלו ומכניסו לרשותו, כלומר שצ"ל ג"כ מעשה קבלה ברשות השני ולא די במה שיונח ברשותו של השני, עד"ז בכל מושיט לא מספיק שיונח ברשות השני אלא צ"ל מעשה קבלה ברשות השני2. ולפ"ז מובן שבנדו"ד שמקבל ע"י הטרסקל, הנה אף שנחשב שפיר שהגיע ליד האדם מ"מ אין כאן מעשה קבלה בהרשות כמו במושיט, כי הקבלה הוא בהאדם והרשות הוא הטרסקל.

ולפ"ז אתי שפיר דמדוייק לשון התוס' וא"צ לשנות הגירסא, כי אדרבה כוונת התוס' היא שצריך 'שיקבלנו שני מידו' (של הראשון), (וא"צ לשנות הגירסא ל'בידו' של השני), כלומר, שצריך להיות כאן פעולה של מושיט מצד שניהם שהראשון הוא הנותן והשני הוא המקבל ומכניסו לרשותו, משא"כ בנדו"ד שבעה"ב הכניסו בטרסקל של העני אף דשפיר י"ל דנחשב שהגיע לידו של השני, מ"מ אין כאן קבלת החפץ ברשות השני שהוא הטרסקל, ולכן אינו חייב משום מושיט, ודו"ק.


1) כ"ה בדפו"ר של המהרש"א (ראה בגמרא דפוס חדש), ובמהדורות הנפוצות הוא ט"ס במהרש"א.

2) וע"ד הירושלמי הידוע לגבי גט, דלכאורה איך אשה יכולה לעשות שליח לקבלה, והרי קבלת הגט הוא מציאות ולא כח בעלות. ומבואר בירושלמי שהתורה זכתה לה, כלומר שיש כאן דין קבלה בגט. ועד"ז י"ל כאן שלמדים ממשכן שצריך להיות קבלה ברשות השני.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות