E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ה' טבת דידן נצח - ש"פ ויגש - תשס"ו
הלכה ומנהג
ברכת שהחיינו לרימון בליל א' דר"ה
הרב דוד י. אופנר
לוד ארה"ק

בספר 'המלך-במסיבו' ח"א עמ' עח איתא דבליל א' דראש השנה תשכ"ד אמר כ"ק אדמו"ר שבברכת הקידוש הי' מכווין באמירת "שהחיינו" לפטור את הרימון שאוכלים אחרי הקידוש, ומטעם זה לא בירך שהחיינו על הרימון.

והנה באג"ק ח"ג עמ' רט כותב הרבי: "אכילת התפוח בליל א' דר"ה - הוא בתחלת הסעודה, אחרי אכילת המוציא, ואכילת הפרי החדש בליל ב' קודם נט"י לסעודה, והחילוק פשוט: אכילת התפוח (וגם לולא הטבול בדבש) כיון שאין נפ"מ, טוב יותר שתהי' אחר נטילת ידים, כדי לסמוך הקידוש לסעודה עד כמה שאפשר, משא"כ אכילת הפרי חדש הוא קודם נט"י - כדי לסומכה לברכת שהחינו דקאי עליו".

ולכאורה לפי המבואר כאן, לא היה לו לרבי, לכוין להוציא את הרימון, שהרי ידע שהולך להיות הפסק של תחילת הסעודה, וברכת השהחיינו לא תהי' סמוכה לאכילת הרימון, והי' לו לברך שוב שהחיינו בתחילת הסעודה.

ובהשקפה ראשונה היה נראה לומר, דכשמתקנים את הסדר של הקידוש והדברים שנוהגים לאכול אח"כ, מתקנים זאת לפי הסדר הראוי, היינו, אכילת תפוח בדבש אחר נט"י, והפרי חדש שמברכים עליו ה"שהחיינו", קודם נט"י ומהטעמים הנ"ל.

אך כשיוצא שנצרך לברך שהחיינו שלא כחלק מסדר ההנהגה הקבוע לזמן זה (שהרי יכול לאכול רימון לפני ר"ה, ואז אינו נזקק לשהחיינו בעבורו), מ"מ אין אומרים שבשל הנט"י וכו' א"א לפטור הרימון בברכת השהחיינו שבקידוש (וע"ד שנהגו בעבר בליובאוויטש, שאת התפוח בדבש אכלו קודם נט"י (ס' השיחות תש"ה עמ' 4), אף שיש לסמוך הקידוש לסעודה עד כמה שאפשר כנ"ל מאג"ק).

והנה בגליון תתקז כתבתי לבאר כו"כ דינים ע"פ מ"ש אדה"ז בסי' רו סעי' יא (שו"ר שכותב עד"ז בס"ח סעי' יא בנוגע למצוות ציצית, ומדמה זאת לאכילה) דכשהברכה חלה על דבר מסוים (כגון פרי שבידו), אזי יכול לפטור בזה גם מה שאינו לפניו, ושלא ניתן לברך על מה שלא לפניו ללא שתחול הברכה על משהו שלפניו . ולפ"ז י"ל גם בנדו"ד דרק בליל ב' דר"ה שהפרי חדש הוא מצד הספק בצורך בברכת שהחיינו שבקידוש, ושאם אין צורך בשהחיינו בקידוש אזי הוא חל (רק) על הפרי חדש (ולא שהפרי חדש נפטר בברכת שהחיינו של הקידוש), לכן יש צורך לחוש ולמנוע הפסק שע"י נט"י ותחילת הסעודה, "כדי לסומכה [את אכילת הפרי חדש - הכותב] לברכת שהחינו דקאי עליו" - כפי שכותב הרבי, שהכוונה בזה שמצד הספק ייתכן שהברכה חלה רק על הפרי חדש.

לעומת זאת בליל א' דר"ה שאין ספק בחיוב דברכת שהחיינו שבקידוש, לכן אם מכווין לפטור את הרימון, הרי אין הברכה חלה על הרימון, אלא רק פוטרת אותו.

ולכן אין בכך שמתחיל את הסעודה משום חשש להפסק1. ומאותה סיבה גם אין צריך שהרימון יהי' מונח לפניו בזמן שמברך שהחיינו2.

ואין זה דומה להא דבשוע"ר סי' תרמא ס"ב דכתב: "..אבל אם בליל יו"ט קידש בתוך הבית אינו יוצא בברכת שהחיינו שצריך לברך על מצות ישיבת הסוכה בברכה זו שאומר בבית ולפיכך כשיכנס לסוכה לאכול סעודה אחרת משאר סעודות החג צריך לברך שהחיינו אחר ברכת לישב בסוכה". דמכאן נראה שאינו יכול לפטור בברכת שהחיינו דחג את החיוב דברכת שהחיינו דסוכה כשיש הפסק בין הברכה לקיום המצוה. דהטעם ע"ז הוא מפני שאינו מקיים כעת את מצות ישיבה בסוכה (וגם אינו מתכווין לקיימה בזמן הסמוך מיד אח"כ3). ועוד דמכך שמקדש בביתו, מראה שלדעתו אין כעת חיוב כלל במצות סוכה (ראה סי' תרלט סעי' יט). ואיך יברך או יפטור מצוה שאינו מקיימה, שזה דומה שיברך על מאכל שאינו אוכלו.

וזה גם שונה מבדיקת חמץ שכתב רבנו בסי' תלב ס"ג: "ולמה אין מברכין שהחיינו קודם הבדיקה והרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן לפי שמצוה זו היא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד לפיכך היא נפטרת בברכת שהחיינו שמברכין ברגל בקידוש לילה". ע"כ.

דהנה לגבי סוכה כתב בסי' תרמא ס"א: "העושה סוכה . . אינו מברך על עשייתו דהיינו שאינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה כמו שמברכים על עשיית שאר כל המצות לפי שעשייתה אינה גמר המצוה שעיקר המצוה הוא לישב בה בחג אבל שהחיינו היה ראוי לברך בשעת עשייה . . שהרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן . . שעיקר הברכה נתקנה על השמחה שיש לאדם מן המצוה שאינה תדירה ובאה מזמן לזמן . . אבל אין אנו מברכין כלל שהחיינו בשעת עשייה . . לפי שאנו סומכין על ברכת שהחיינו שאומרים בקידוש היום שבליל יו"ט בשביל מצות קידוש היום שהיא ג"כ מצוה הבאה מזמן לזמן וברכה אחת עולה לכאן ולכאן". ע"כ.

דמלשונו (וכן, בעיקר ממ"ש בס"ב, הובא לעיל) נראה דבסוכה יש חיוב לברך שהחיינו על מצוות ישיבה בסוכה (ולא על בנייתה, כדלקמן), ולכן "ברכה אחת עולה לכאן ולכאן", ולכך אם אינו מקדש בסוכה צריך לברך שוב כשאוכל בסוכה. משא"כ בבדיקת חמץ הוא רק פוטר אותה מברכת שהחיינו כשמברך בקידוש (כי היא רק לצורך הרגל), ולכן אין זה משנה שאינו מקיימה כעת או בסמוך.

ויש לומר יתירה מזו: ובהקדים דקצת צ"ב מה שפוטרים השהחיינו דבדיקת חמץ בקידוש היום, הרי בדרך כלל מברכים השהחיינו לפני קיום המצוה.

ועוד: דהתינח שברכה על מאכל או משקה פוטרת את מה שיאכל או ישתה בסמיכות אפי' אם אינו לפניו, אך איך ברכה על מצוה יכולה לפטור חלק מהמצוה שנעשית יום או יותר קודם הברכה, כשהחיינו דחג הפוטר בדיקת חמץ, ובניית סוכה או יום לאחר הברכה, כברכה דבדיקת חמץ הפוטרת הביעור דיום י"ד4.

ונראה לומר: דכשאומרים שבדיקת חמץ נפטרת בברכת שהחיינו דקידוש (ועד"ז בעוד מקומות שאומרים שנפטר בברכה אחרת), אין הכוונה שהברכה חלה בעקיפין על הבדיקת חמץ, אלא שכשיש מצוה שמתבצעת בכמה שלבים, תקנו חכמים לברך בקיום השלב העיקרי של המצוה, ובמילא השלבים האחרים (הקודמים, או המאוחרים) של קיום המצוה נפטרים, במשמעות שהם נהיו פטורים מברכה5, כיוון שלכתחילה לא תקנו לברך עליהם6.

ויש לדייק משמעות זו בלשון רבינו, דבסי' תרלט סעי' יב כתב: "השתי' ושינה וטיול . . כיון שכולם נמשכים וטפלים לאכילה שהיא עיקר מצות הישיבה בסוכה ברכת האכילה פוטרתן", דמשמע שהיא פוטרת את שאר הדברים מברכה. וכן עד"ז כתוב גבי ברכה דבדיקת חמץ והשהחיינו עליו (סי' תלב ס"א וס"ג), ואילו לגבי תפילין, של יד ושל ראש, כ"א חייב בברכה מצד עצמו כותב "לפטור את עצמו בברכה א'" (סי' כה סעי' יג). ובמקום שצריך לפטור בברכה מה שנתחייב כבר לפנ"ז, צריך לכוין זאת, וכדמצינו בשוע"ר ס"ח ס"כ: "אם רוצה ללבוש הטלית קטן מיד בקומו כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית והרי עדיין אין ידיו נקיות ולא יכול לברך יכול ללובשו בלא ברכה ולכשינקה ידיו ימשמש בציציותיו ויברך דהמשמוש הוא כאילו לובשו עכשיו ואם בדעתו להתעטף בטלית אחרת מיד כשינקה ידיו א"צ למשמש בידו ולברך עליה רק יברך על הטלית שלובש אח"כ ויכוין במחשבתו לפטור גם את זאת שלבש כבר". והטעם שמועילה כוונה על מצוה שכבר קיים, הוא מפני שהוא עדיין מקיים מצוה זו, אלא שפוטרים אותו מהמשמוש מפני שכשלובש טלית אחרת יש לברכה על מה שתחול.

ובזה גם מובן מדוע הברכה (בנוגע להביעור), והשהחיינו (שבליל החג) דבדיקת חמץ וכד', אינה שונה משאר מצוות שמברכין עליהן קודם קיומם, דבאמת אין כלל ברכה על הביעור, ולא שהחיינו על הבדיקה.

וכן מובן שבמצוות סוכה שיש חיוב בפ"ע לברך עלי' שהחיינו (מצד מצות ישיבה בסוכה, ולא על בנייתה), אם אינו מקיים את מצוותה בשעת קידוש אין היא נפטרת בשהחיינו דקידוש כי כנ"ל זה כמו שיברך על דבר שאינו אוכלו, שאין שייך לפוטרו בברכה.

אבל כשמברך ברכה או שהחיינו על מאכל, הרי הוא פוטר גם את המאכל שאינו לפניו ובכוונתו לאכול, כי כך היא תקנת חכמים שברכה אחת פוטרת כל מה שברכתו שווה ובדעתו לפטור אפי' שאינו לפניו, דהכל נחשב לאכילה וסעודה אחת (כמבואר בסי' רו), וי"ל ההסבר בזה כיוון שהברכה היא על ההנאה וכן שהחיינו על שמחת הלב שנגרמת לו, וכיוון שהתחיל בה היא נמשכת עד סוף האכילה.

וזהו גם הטעם שבבדיקת חמץ וכדו' לא מצאנו שצריך לכוין לפטור את הביעור, כפי שצריך לעשות בדברים החייבים בברכה מצד עצמם (כשהחיינו על מצוות ישיבה בסוכה ש"ברכה אחת עולה לכאן ולכאן" היינו שלכתחילה הברכה היא גם על הישיבה בסוכה, וכן בציצית, תפילין ובאכילה). מאחר שהברכה נקבעה רק על החלק העיקרי של המצוה7.

סיכום:

כשברכה אחת פוטרת כמה דברים, יש בזה כמה אופנים:

א. שפוטר את עצמו מלברך מפני שהברכה חלה בו זמנית על כמה מצוות שונות, וכגון: שהחיינו דחג הסוכות החל גם על מצוות ישיבה בסוכה, וכן הברכה דלהניח תפילין דתפילין של יד החלה גם על מצוות תפילין של ראש, ובזה צריך לכוין לפטור (סידור הל' תפילין), ואסור להפסיק באמצע.

ב. שעושה את (חלק האחר של אותה) המצוה אז פטור מברכה, כי הברכה נתקנה וחלה רק על החלק העיקרי של אותה מצוה, וכגון: שפטור מלברך שהחיינו על בדיקת חמץ ובניית סוכה, וברכה דבדיקת חמץ על הביעור, ולכן גם יכול להיות הפסק גדול ביניהם.

ג. שהברכה חלה על מה שמברך עליו, ופוטר בה מה שמחוייב באותה הברכה, אבל הפסק קטן (כל שאין היסח דעת לגמרי) מותר, כגון: ברכה"נ ושהחיינו בסעודה. וכן מצוות שנמשך חיובם ע"פ כל היום כת"ת (למי שרגיל ללמוד כל היום, לדעה הא' בסי' מז ס"ז), וא"כ הטעם שפטור מלברך, כי הוא כבר בירך ע"ז, דהכל הוא המשך של אותה מצוה (ראה לקו"ש חי"ד עמ' 153), ואותה אכילה, וזה כעין אופן הא' דלעיל.


1) הנהגה זו לכאורה היא אפשרית לכתחילה רק בקידוש דיו"ט, אך אם ברך שהחיינו על פר"ח בסעודה, ובברכה כיוון לפטור פר"ח נוסף, ואח"כ פרס מפה וקידש על היין קידוש של שבת הרי הוא נכנס לספק ברכה לבטלה התלוי אם קידוש הוא גמר סעודה, כמו שיש ספק אם צריך לברך שנית על הפת, שע"ז כותב אדה"ז בסי' רעא ס"ס יא "ומכל מקום כל בעל נפש יש לו ליזהר לכתחילה שלא לבא לידי כך ויפסיק סעודתו ויברך ברכת המזון קודם שיגיע זמן קידוש היום".

אבל זה אין לומר שכיוון שעד אחר שתיית היין אסור לטעום כלום יהווה איסור זה הפסק לפר"ח בר"ה. מפני דהטעם (העיקרי - עיין שוע"ר סי' קעח ס"ז בסופו, וראה קובץ חידושי תורה "מבית חיינו" ח"ד עמ' 106) דהדעה שקידוש הוה הפסק הוא כמ"ש שם אדה"ז בסוגריים ש"כאן נאסרה עליו האכילה כדי שיהא הקידוש לפני האכילה ולא לאחריה כמו שנתבאר א"כ הרי הקידוש מחלק שתי האכילות שכשאוכל אחר כך היא נחשבת סעודה אחרת", והאיסור לאכול קודם שטועם היין אינו "מחלק שתי האכילות" במהותו, וזה דומה לאיסור אכילה בשעה שמתפלל שאינו הפסק.

אלא שצ"ע מה שנוהגות הנשים (בספר "המנהגים" אינו, אך מובא בלוח כולל חב"ד, וראה גם "לוח דבר בעתו") שבזמן הדה"נ דליל ב' דר"ה מניחות פר"ח בשל ספק שהחיינו דיום, ומסמיכות זאת לקידוש כדי שהשהחיינו יהי' על האכילה, דלפי מ"ש אדה"ז בסי' רעא שיש להחמיר ולסיים הסעודה מצד ספק ברכות אם הקידוש הוה הפסק, איך א"כ נוהגות לברך שהחיינו לפני הקידוש על מה שיאכלו אחר הקידוש ולא חוששות להפסק, דיוצא שפוטרות ספק ברכות אחד ע"י ספק ברכות אחר. ובבגד חדש או שמברכת רק על ראיית הפר"ח יוצאת מהחשש הנ"ל.

ולהעיר עוד: שלכאורה גם הפר"ח לשהחיינו דקידוש אינו פתרון מושלם, דהנה ידוע השאלה אם עניית "אמן" על שהחיינו דקידוש ע"י אשה שכבר ברכה זאת בהד"נ מהוה הפסק. ולכאורה שאלה מעין זו ישנה גם על ברכת שהחיינו דקידוש, שאם אינו חייב בו מצד היום, הוה שתיית היין הפסק (לעיל, בחלק הקודם של הע' זו, השאלה הייתה מצד האיסור דטעימה, וכאן השאלה מצד המעשה דטעימת היין).

אלא דבזה י"ל דכיון שהדין הוא שגם ללא פר"ח מברכים שהחיינו, לכן הפר"ח לא יוצר בעי', אלא לכל היותר הוא מהווה פתרון.

2) ואם נניח שהכונה לפטור את הרימון בשהחיינו שבקידוש, הייתה זו הנהגתו הקבועה של הרבי, אזי מצינו גם "מעשה רב" שהביאו את הרימונים לשולחן רק לאחר הקידוש (ראה 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' יג).

3) ומסתבר לומר שכשמברך שהחיינו על מצוה, אם אינו מקיימה באותו זמן, (ויש הפסק ככניסה לסוכה) צריך לברך שוב, דזה שונה מאכילה ששייך בה המשך אכילה, שמגדיר את הכל לאכילה אחת. ומצוי הדבר באיש המדליק נרות, אם הדליקם בביתו, ובירך שהחיינו.

4) שו"ר בהוצ"ח דשוע"ר סי' תלב סוף ס"ז דהביא מכ"י (וע"ש מדוע נשמט משוע"ר): "והא דאינו מברך על ביעור חמץ פעם שנית למחר ששורף את החמץ בשעה ה' דהא הפסיק ושהה הרבה בין הבדיקה להביעור ולמה אינו חוזר ומברך (שהרי מעיקר הדין היה ראוי לברך על ביעור זה אלא שהוא נפטר בברכה שבירך עלהבדיקה). משום דהבדיקה והביאור הוא חשוב כעושה ב' פעמים מצוה אחת ולא שייך לומר ב' פעמים וצונו במצוה אחת" וכו'. ע"כ.

אלא שלכאורה עצ"ב דכאן הסביר אמנם מדוע אין מברך ב' פעמים, אך עדיין לא מובן "הא הפסיק ושהה הרבה בין הבדיקה להביעור", ואיך הביעור נפטר בברכת הבדיקה.

5) בהערה קודמת הובאה שאלה "הא הפסיק ושהה הרבה בין הבדיקה להביעור ולמה אינו חוזר ומברך", ואם כדברינו ש"פוטר" מברכה היינו שאין חיוב, אינו מובן מהי שאלתו מלכתחילה.

וי"ל: ששאלתו היא רק לגבי בדיקת חמץ שהדין היה צריך להיות שונה כיוון שהמקרה יוצא דופן, וכפי שכותב בסוגריים "שהרי מעיקר הדין היה ראוי לברך על ביעור זה" וכו'.

6) ובזה גופא ישנם ב' סוגים של שלבי מצוה שנפטרים, סוג א': מצוות שמצד עצמם חייבים בברכה כי הם חלק מקיום המצוה, ולא רק הכנה, וכגון ברכת לישב בסוכה על טיול שינה ושתייה בסוכה, שאם הם לא ייפטרו מברכה על השלב העיקרי של המצוה שעליו תקנו לברך, אזי יצטרך לברך עליהם בפ"ע, כגון אם מטייל בסוכה שאינו אוכל בה (ראה סי' תרלט סעי' טו), [וי"ל שבאופן כזה שהיא לא נהיית טפילה לעיקר (אכילה), אזי רק אז היא מתחייבת בברכה]. וכן כל מאכל שלא נפטר בברכה, חייבים לברך עליו. סוג ב: בכל אופן מברך רק על השלב העיקרי של המצוה, ושעליו נתקנה הברכה, וכגון שבכל אופן אינו מברך שהחיינו על בניית סוכה ובדיקת חמץ, או שאין מברך (בשם ומלכות) הברכה דבדיקת חמץ בזמן הביעור, באם שכח לברך לפני הבדיקה (ראה סי' תלב ס"ה).

7) וצ"ע מה שנוהגים בברכת שהחיינו דמגילה שמכוונים לפטור את שאר מצוות היום (לוח כולל חב"ד, אך אינו בס' המנהגים), והרי אין מקיימים אותם מיד [ואכן ראיתי כו"כ שמקפידים מיד לאחר מקרא מגילה לחלק משלוח מנות וכו', בעודם בבהכ"נ]. ובמג"א ר"ס תקצב כתב: "ונ"ל דמי שאין לו מגילה לא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה דזהו דבר הנהוג בכל שבת ויו"ט [ותו] דהא לא תקנו כלל ברכה עליהם" [דהיינו אקב"ו על משלוח מנות א"כ כ"ש דלא יברך שהחיינו, וטעם הדבר מה שיש מצוות שלא תקנו ברכה עליהם מבואר בכמה דוכתי, לבושי-שרד].

אך באמת בסוף ה'פסקי דינים' מהצ"צ, ששם (ומה שרשם ע"ג הסידור) הוא המקור למנהגינו שמברכים שהחיינו על מקרא מגילה ביום, לא נכתב שצריך לכוין לפטור את שאר מצוות היום.

ויש לחלק: דמצוות משלוח מנות וכו', היא עיקרית בדיוק כמקרא מגילה. ואין צריך לקיימה מיד, כיוון שיש לברכה על מה שתחול (מגילה), וע"ד שהרימון נפטר בשהחיינו דקידוש, ועצם החיוב גורם שלא יהי' בזה הפסק כל משך היום, וע"ד החיוב דת"ת (כדלקמן בפנים), וראה אג"ק חט"ו עמ' מ'.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות