E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
חג השבועות - תשס"ו
רמב"ם
מחיצות רה"י לשי' הרמב"ם והראב"ד
הרב מנחם מענדל כהן
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

מוצאים אנו כמה מחלוקות בין הרמב"ם והראב"ד בדיני רה"י ונקודתם אחת היא.

א. בפי"ד מהל' שבת ה"ט פוסק הרמב"ם: "עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי זה רה"י, נעץ בגבהו יתד כל שהוא . . הואיל וראוי לתלות ביתד ולהשתמש בו הרי"ז ממעטו ונעשה כרמלית", היינו דזה שיש יתד בצד העמוד ממעטו מגובה עשרה, והעמוד נעשה כרמלית.

וע"ז משיג הראב"ד: "לא כיון יפה לפירוש השמועה. כי השמועה בשנעץ על ראש העמוד. והוא מפרש מן הצד..." עכ"ל. היינו דהראב"ד לומד דזה שיש יתד בצד העמוד אינו ממעטו מגובה עשרה, רק המדובר בשיש יתד ע"ג העמוד, וממעטו מרוחב ד' על ד' דאי אפשר להתשמש ע"ג העמוד בכל הרוחב ד' על ד', כי היתד ממעטו.

ויעוי' בחידושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם שביאר בארוכה בדעת הרמב"ם דזה שיש יתד בצד העמוד אינו מבטלו מגובה עשרה וכו', רק דנעשה קרוב עי"ז לרשות הרבים דבני רה"ר משתמשים בצדו ורשויות אוסרות זה על זה, והרי"ז כהדין דתחילת הלכה זו "גג הסמוך לרשות הרבים . . הואיל ורבים מכתפין עליו אסור לטלטל בגג...".

עכ"פ רואים דלהרמב"ם מתבטלת רה"י עי"ז שבני רשות הרבים משתמשין בצדה. ולהראב"ד אין הרה"י מתבטלת עי"ז.

ב. בפט"ו הי"א פוסק הרמב"ם בנוגע לאמת המים שעוברת בחצר, דמבטלת הרשות היחיד אם יש ברחבה יותר מעשר אמות. וע"ז כתב הראב"ד (דהנה בגמ' יש שני סוגיות, בעירובין יג, א, בנוגע ללשון הים הנכנס לחצר. ובעירובין דף פו בנוגע לאמת המים): "ואני רואה זה המחבר כולל ומערב ענין בענין, סובר שהם ענין אחד והמה רחוקים ונפרדים שלקח עתה לשון ים, ואמת המים ועירבן וטירפן זה בזה ויש הפרש גדול ביניהם . . והטעם מפני שהאמה נכנסת ויוצאת וחולקת רשות לעצמה . . והלשון נכנס לחצר ואינו יוצא והוא כבור שבחצר ומחיצות החצר מתירות אותו", עכ"ל. ועיי"ש באריכות הביאור.

ושוב נמצא דלהרמב"ם בקלות מתבטלת רה"י אפי' בלשון הים שנכנס לחצר ואינו יוצא מהחצר, ולהראב"ד דוקא אמת המים שהיא נכנסת ויוצאת מהחצר מבטלת דין רשות היחיד, אבל לשון הים אינו מבטל רשות היחיד והוה "כבור שבחצר ומחיצות החצר מתירות אותו".

ג. ידועה שי' הרמב"ם דבכדי להיות רה"י מדאורייתא צריך ד' מחיצות דווקא, ראה רמב"ם פי"ז ה"ט דפסק שם וז"ל: "מבוי שהכשירו בקורה אעפ"י שמותר לטלטל בכולו כרה"י הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו פטור, שהקורה משום היכר היא עשויה, אבל אם הכשירו בלחי, הזורק מתוכו לרשות הרבים, או מרה"ר לתוכו חייב, שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית".

וע"ז השיג הראב"ד: "...וקיימא לן דג' מחיצות דאורייתא, א"כ הכשירו בקורה אמאי פטור וכי באו חכמים להקל בשל תורה..." עכ"ל, שוב נמצא דהרמב"ם מחמיר דצריך דוקא ד' מחיצות ובלי זה מדאורייתא הוי כרמלית והראב"ד מיקל וסובר דבג' מחיצות נמי הוי רשות היחיד מן התורה1.

והעירני בזה ידידי הת' מנחם מענדל שי' בלאו, מדברי הגר"ח הלוי הידועים על דברי הרמב"ם בפי"ד מהלכות שבת, ה"א: "ואי זו רה"י תל שגבוה עשרה טפחים, ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, או יתר על כן וכן חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה או יתר על כן וכן מקום שהוא מוקף ארבעה מחיצות גובהן עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה", ובשו"ע סי' שמה סק"ב כתב המחבר: "איזה רה"י מקום המוקף מחיצות גבוהים עשרה טפחים ויש בו ד' טפחים על ד' טפחים, או יותר, וכן חריץ . . וכן תל...".

וצריך ביאור בשינוי הסדר, דהרמב"ם כשמתחיל לתאר רשות היחיד מתחיל עם תל גבוה עשרה טפחים ושינה מלשון וסדר השו"ע דהתחיל לתאר רשות היחיד במקום המוקף מחיצות גבוהים עשרה טפחים ויש בו ד' על ד', דלכאורה מתאים להתחיל בזה, כי זהו עיקר גדר רה"י ואח"כ לומר וכן תל וכן חריץ.

וביאר בזה הגר"ח, דהרמב"ם בא ללמדנו דעיקר הגדר של רשות היחיד אינו המחיצות אלא הנפעל שנעשה מובדל עי"ז מרשות הרבים, ולפיכך הפך את הקערה על פיה, והתחיל לתאר את רשות היחיד, מתל גבוה עשרה.

והרי"ז מתאים לשיטתו בכלל מלאכת שבת שביארנו בארוכה בגליון העבר, דהעיקר הוא הנפעל ברוב רובן דמלאכות שבת, ועפי"ז י"ל דהרמב"ם והראב"ד נחלקו בגדר מחיצות רה"י דהרמב"ם סב"ל דהעיקר הוא שבזה נעשה הרשות נפרד מרשות הרבים, והראב"ד סב"ל דהעיקר הוא שיש להם מחיצות עשרה2.

ולפיכך במחלוקת הראשונה דנעץ בגבהו יתד כל שהוא, פסק הרמב"ם דכיון דאינו נפרד מרשות הרבים, ובני רה"ר מכתפין עליו ומשתמשין בהיתד וכו', נעשה כרמלית, והראב"ד משיג עליו, דכיון דיש לו מחיצות עשרה מאי אכפת לן בזה ודין רשות היחיד דאורייתא יש על העמוד כי גבוה עשרה הוא.

ובמחלוקת השניה בנוגע לאמת המים העוברת בהחצר, פסק הרמב"ם דכיון דאמת המים, (לשון הים) עוברת בחצר הרי"ז מבטל הפרטיות דרשות היחיד, ואינו מורגש כנפרד מן הים, וכנראה בחוש, דאפי' שהמים אינם עוברים דרך שני הצדדים, מ"מ מתבטל הרגש הפרטיות ולפיכך פוסק הרמב"ם דדין כרמלית יש בו עד שעושין מחיצה מיוחדת להמים.

אבל הראב"ד סובר דכיון דאמת המים אינה עוברת בחצר, מצד לצד, ורק נכנסת בצד אחד, א"כ עדיין דין מחיצות יש עלייהו, ואינה מבטלת מתורת רשות היחיד, וכלשון הראב"ד בזה "והוה כבור שבחצר ומחיצות החצר מתירות אותו".

ומובן ג"כ דבמחלוקת השלישית פסק הרמב"ם דמבוי עם ג' מחיצות לא הוה רה"י דאורייתא משום שבג' מחיצות גרידא, לא נעשית רה"י מובדלת מרשות הרבים. וכנראה בחוש, דכשהולכין ברחוב, אילולי שיש לחי וכתוב עליו באותיות גדולות "מבוי סתום" נכנסים פנימה, ולפיכך פוסק הרמב"ם דמבוי עם ג' מחיצות גרידא אינו רה"י דאורייתא, אבל הראב"ד סובר דדין מחיצות יש על המבוי ולפיכך הוה רשות היחיד דאורייתא.

ובזה יש להסביר עוד מחלוקת (רביעית), בדין מחיצות דרשות היחיד, דהרמב"ם פסק בפי"ז הי"ב "ע"ז עצמה או אשרה שעשה אותה לחי כשר שהלחי עוביו כל שהוא" משא"כ בנוגע לקורה, שהוא משום היכר ולא משום מחיה ותיקנו חכמים שצריך שיהא בו כדי לקבל אריח היינו חצי לבינה, פסק הרמב"ם "בכל עושין קורה אבל לא באשירה לפי שיש לרוחב הקורה שיעור".

ומשיג ע"ז הראב"ד בנוגע ללחי "ואם עביו כל שהוא גבהו מיהת צריך שיעור שיהא גבהו עשרה, אלא בין לחי ובין קורה מותר דמשום היכר הוא" עיי"ש באריכות וע"ע בחידושי הגר"ח על הרמב"ם דלהרמב"ם כיון דלחי משום מחיצה ובמחיצה הרי סובר הרמב"ם דעיקרו הנפעל ולא דין בהמחיצה א"כ גם בלחי יש נפעל, ולפיכך כשר הלחי אבל בקורה דזה דין בהקורה דתיקנו חכמים שיהא בו כדי לקבל אריח וכו', מובן למה פסק הרמב"ם דאומרים בו "כתותי מיכתת שיעוריה".

משא"כ להראב"ד דסובר דגם במחיצות רשות היחיד, הרי זה דין בהמחיצה וע"כ שואל הראב"ד 'מהו החילוק בין קורה ולחי', וכלשונו "בין לחי ובין קורה מותר דמשום היכר הוא". ואם לא אומרין כתותי מיכתת גבי לחי, (אעפ"י שזה דין בהמחיצה), למה נאמר כן גבי קורה.

ועפי"ז מובן מה שכתוב בבכורי יעקב להלכות סוכה (לבעל ערוך לנר), סי' תרל סק"ב, דלהרמב"ם אם עשה בסוכה, הדפנות או הסכך מעצי אשירה, הרי"ז פסול, דכתותי מיכתת שיעורי' והטעם היחיד שכשר בלחי הוא משום שלא צריך בו שיעור דהעיקר שם הוא הנפעל, שיהא נפרד מרשות הרבים, משא"כ בסוכה דצריך מחיצות צריך שיעור ממילא אומרים כתותי מיכתת שיעורי'.

משא"כ להראב"ד דסובר דגם בהלכות שבת הרי"ז דין בהמחיצה מ"מ אומרין בלחי וקורה דזה כשר הרי"ז מורה דהפשט בכתותי מיכתת, היינו שמשהו נשאר להוה כמו שברי שברים, וכו' א"כ יש להוכיח ממחיצות שבת למחיצות סוכה, ולסכך, דהוה כשר דהרי גם בסכך קש נדף כשר, ולא איכפת לן דהוה שברי שברים (וראה בזה עוד במפענח צפונות פ"ט סי' יז ואכ"מ3).

לסיכום: להרמב"ם דדין מחיצות גבוה עשרה ברה"י העיקר הוא הנפעל שיהא נפרד עי"ז מרשות הרבים. משא"כ להראב"ד הרי"ז בעיקרו דין בהמחיצות דהתורה גזרה דאם ישנם מחיצות עשרה הרי בזה נעשה רה"י.


1) השוה ג"כ לפלוגתתם בפי"ז מהלכות שבת ה"ה דפסק הרמב"ם "אכסדרה בבקעה מותר לטלטל בכולה ואעפ"י שהיא שלש מחיצות . . והזורק מרה"ר לתוכה פטור" וכותב ע"ז הראב"ד "זה שבוש" וראה מגיד משנה "כבר הזכרתי בפרק ה (ה"א וה"ט) דעת רבינו בכ"מ שיש לו ג' מחיצות שאינו רה"י דבר תורה".

2) ובזה תבואר ג"כ פלוגתתם בפי"ז מהלכות שבת ה"ד דפסק הרמב"ם "מבוי שהוא שוה מתוכו ומדרון לרשות הרבים, או שוה לרה"ר ומדרון לתוכו, אינו צריך לא לחי ולא קורה שהרי הוא מובדל מרשות הרבים". ומשיג ע"ז הראב"ד "דוקא במדרון המתלקט עשרה מתוך ארבעה שהוא כמחיצה והכי איתא בתוספתא (שבת פי"א ה"ד)".

היינו דהרמב"ם פוסק דאם המבוי גבוה מרה"ר או נמוך מרה"ר הרי"ז מספיק כיון דהוא מובדל מרשות הרבים ויש לנו עיקר הנפעל של מחיצות דרשות היחיד. אבל הראב"ד סובר דזה אינו מספיק וצריך שיהי' לו דין מחיצות גבוה עשרה ולפיכך צריך שיהי' דוקא גבהו עשרה בתוך ארבעה אמות הראשונים, דאז הרי מוסבר בהלכות שבת בנוגע לתל המתלקט עשרה בתוך ארבע, דהוה כאילו יש לו מחיצות עשרה.

וראה ג"כ מעשה רקח, שכתב דלהרמב"ם לא בעינן שיפוע המדרון שיתלקט י' טפחים מתוך ד' אמות יעו"ש, כיון דלהרמב"ם אין העיקר שיש לו מחיצות גבוה עשרה אלא שהוא מובדל מרשות הרבים (אולם ראה במרכבת המשנה דכתב דהרמב"ם יסכים להראב"ד לדינא, ואעפי"כ מזה שהרמב"ם כותב בפירוש, "שהרי הוא מובדל מרשות הרבים" ולא כתב התנאי לדינא "שצריך שיהא מתלקט עשרה מתוך ארבע" כהראב"ד ג"כ מוכח דעיקר המחיצות הוא כדי שיהא הנפעל שיהא נבדל מרשות הרבים).

וכן יש להעיר בזה מדברי הרמב"ם פי"ז הי"ד "כמה יהי' פתח המבוי ויהי' יד להכשירו בלחי או קורה גבהו אין פחות מעשרה טפחים, ולא יתר על עשרים אמה, ורחבו עד עשר אמות, בד"א שלא הי' לו צורת הפתח, אבל אם הי' לו צורת הפתח אפילו הי' גבוה מאה אמה או פחות מעשרה או רחב מאה אמה הרי"ז מותר והשיג ע"ז הראב"ד "פחות מעשרה שבוש הוא"

משום דלהראב"ד העיקר במחיצות שיהי' נבדל מרשות הרבים, ולפיכך סגי בצורת הפתח ברוח רביעית, אפי' אינו גבוה עשרה, כיון דנבדל בזה מרשות הרבים, אבל להראב"ד דצריך להיות לו דין מחיצה צורת הפתח לא יועיל בפחות מעשרה אפי' ברוח רביעית, כי דין מחיצה הצריכו חכמים ברוח רביעית, ואינו גבוה עשרה לאו מחיצה אקרי ועדיין צ"ע בדעת הרמב"ם איך יכול צורת הפתח פחות מעשרה למנוע רגל הרבים הלא בקעי בה רבים וכו' ואכ"מ.

3) ולכאו' בסברא זו נחלקו הראשונים דהתו' בסוכה ד, ב הקשה סתירה, בין הלכות שבת להלכות סוכה. דבהלכות שבת אומרין "בית שאין בתוכו י' וחקק בו להשלימו לעשרה באמצע מותר לטלטל בכולו דהוי כחורי רה"י" (עי' בארוכה שבת ז, ב).

ובהלכות סוכה אומרים דחקק בו להשלימו לעשרה יועיל רק אם זה בתוך שלשה טפחים להכותל כי אחרת לא יצטרף החקק עם הכותל להשלימו לעשרה ומקשה התוס' למה בהלכות שבת אנחנו לא מקפידים כבהלכות סוכה ומתרץ התוס' "ויש לומר רגל רבים לסוכה דבעינן מחיצות סמוכות לסכך" היינו דבסוכה זה דין בהמחיצה ולפיכך צריך שיהא החקק בתוך ג"ט לכותל כדי שיהא לבוד, ויהא מחיצה כשירה, ובשבת העיקר הוא הנפעל "למנוע רגל רבים" ושיהא בו חלל י' ולפיכך לא צריך שיהא החקק בתוך ג' טפחים להכותל.

אולם התוס' בשבת (ז, ב בתוס' ישנים) מחלק הסתירה באופן אחר דגבי שבת יש מחיצות גבוהות עשרה מבחוץ עם גובה הגג, וכל הסיבה שצריך לחקוק הרי"ז לקבל אויר י' בתוך הבית, כי מחיצות כבר ישנם, ממילא ל"צ שיהא החקק בתוך ג"ט, אבל בהלכות סוכה אין מחיצות עשרה בכלל, א"כ צריך שיהא החקק בתוך ג"ט לכותל. ומדבריהם משמע דגם בהלכות שבת זה דין בהמחיצה והסיבה היחידה שלא מקפידין לזה, כי כבר ישנה מחיצה מבחוץ.

וכבר האריך בזה בחידושי הצ"צ בחידושיו למס' שבת ז, ב, לבאר דלפי דברי התוס' בסוכה הנה בשבת גם אם אין למחיצות החיצוניות עשרה, ל"צ שיהא החקק בתוך ג' טפחים להכותל כי העיקר הוא הנפעל במחיצות שבת. ולפי דברי התוס' בשבת וכן פסק המגן אברהם הובא להלכה בשו"ע אדמו"ר הזקן, הנה גם בשבת אם אין למחיצות חיצוניות עשרה, צריך שהחקק יהי' בתוך הג"ט להכותל כי גם בשבת הרי"ז דין בהמחיצה.

ובזה יבואר מה שנתקשו האחרונים בדברי הראשונים, דהרא"ש פ"ק דשבת סי' יא כתב דמחיצות שבת בעינן רק שהרשות תהי' משתמרת ע"י המחיצות. ולא דמי לסוכה, וכתב ג"כ שהמחיצות החיצוניות צ"ל גבוהות עשרה, ראה שפת אמת ועוד, וכן הוקשה ביד אפרים על המגן אברהם, סי' שמה ס"ק יג ונשאר בצ"ע וכן הקשו על שו"ע אדה"ז סי' שמה סעי' כב (אמרי צבי להגרמ"צ גרוזמן שליט"א סי' טו) ועוד.

היינו נראה דאדמו"ר הזקן והמגן אברהם והרא"ש צירפו ב' שי' דהתוס' ישנים בשבת, והתוס' בסוכה ביחד, דמצד אחד אומרין דלא דמי מחיצות דשבת למחיצות דסוכה דמחיצות דשבת, הרי העיקר הוא הנפעל ולפיכך בשבת ל"צ שהמחיצה תהי' קרובה להחקק בתוך ג' טפחים ומצד שני בהמחיצות החיצוניות עשרה, צריך שהחקק יהי' בתוך ג"ט להכותל, ואילולי זה לאו שם מחיצה עלייהו.

דכיון דאדמו"ר הזקן בריש סי' שמה מעתיק מהשו"ע גדר רה"י "איזו היא רשות היחיד מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים" ולא כהרמב"ם שכתב "אי זו רה"י תל שגבוה עשרה טפחים" כפי שביארנו לעיל בפנים. מובן דלאדמו"ר הזקן וסייעתו יש דין מחיצות לעשרה בשבת ג"כ.

ולפיכך צריך שיהא במחיצות חיצוניות עשרה גם בשבת אבל אעפ"כ בנוגע להמחיצות הפנימיות בשבת שם ג"כ נוגע בעיקר הנפעל שיהא חלל ולפיכך לא צריך שיהא בתוך ג"ט להכותל ולפי"ז הפשט בדברי הרא"ש הוא דגם בשבת בעינן מחיצות שלימות, אבל לא צריך שיהיו קרוב להחלל י' אלא מספיק שהחלל י' יהי' משתמר על ידן משא"כ בסוכה צריך שהמחיצות השלימות יהיו קרובין להסכך, וכבר האריכו בזה כמה ולא באתי אלא להעיר.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות