E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
חג הסוכות - תש"ע
שונות
לשון 'פיתוי' כלפי מעלה
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב אזורי - עומר, אה"ק

בס' המנהגים עמ' 61 תיקן הרבי במחזור השלם[1]: "צ"ל: (בשבת בזכרון שופר) אפתנו (נ"א ארצנו)". ובהערה 10 הסביר זאת: "ארצנו במקום אפתנו אינו שייך להחילוק דחול ושבת, אלא זוהי נוסחא אחרינא של המערערים על הביטוי אפתנו כלפי מעלה (ראה אלף המגן סי' תקפ"ב ס"ק לב). – ובכל אופן צ"ע שלא העירו על זה בפיוט 'אופד מאז'[2]. ועוד. ראה ג"כ פיוט 'אומץ אדירי' בסופו[3]" עכ"ל.

ולהעיר מה'מגן האלף' בס"ק לג, וז"ל: "בפיוט דראש השנה, בחזרת התפילה בשחרית, שכתוב שם "בשופר אפתנו", וכן במוסף דר"ה מיום ראשון שכתוב "ש-די לפתותך בם בחינון" - אפשר שהוא טעות, וצ"ל "בשופר ארצנו" או "לרצותך בם בחינון", שהרי הרמב"ן ז"ל בפ' משפטים כתב על הפסוק "וכי יפתה כו'" (שמות כב,טו) דפיתוי הוא על דבר שקר[4]. ואע"ג דמצינו ג"כ במקרא [=אצל הקב"ה] פיתוי והסתה[5] (עיין בקונקורדנציא[6] בשרש פתה), מכל מקום, על-פי הרוב הוא נמהרות וסכלות, ואע"ג דמיוסד על המדרש (ויקרא רבה פ' כט, ופסיקתא ישנה פכ"ג)שכ' שם עה"פ "יודעי תרועה" (תהילים פט,טז) - "שהן מכירין לפתות את בוראן בתרועה", מכל מקום לשון חכמים לחוד ולשון תפילה לחוד, ובפרט בתפילות ראש השנה צריך להיות לשון המבורר טפי, כדי שלא יפתח פיו לשטן לקטרג. וכדלעיל בס"ק ל' (אודות ניקוד הלמ"ד של תיבת 'לחיים' בשבא ולא בפתח (כמובא גם בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' תקפ"ב ס"ז)). וכמ"ש הט"ז סי' קכז סוף ס"ק ד[7], והפרמ"ג במשבצות שם". ובשולי הגיליון הוסיף: "ודע שברש"י על תהילים פירש "יודעי תרועה" - "שיודעין לרצות את בוראם בר"ה בתרועה". והוא מהמדרש הנ"ל, ולא כתב "לפתות את בוראן" כמו שכתב שם במדרש. וכן בס' בני יששכר הביא בשם המדרש "יודעים לרצות את בוראם בתרועה". ואפשר שכך היתה הגירסא שלהם במדרש רבה הנ"ל". עכ"ל.

ויש להעיר על סוף דבריו שקשה לשבש כל הנוסחאות, ובפרט שיש לנו גם מאמר רז"ל אודות הנביא יואל בן פתואל: "פתואל זה שמואל, ולמה נקרא שמו פתואל - שפיתה לא-ל בתפילתו" (במדבר רבה פ"י ס"ה[8]).

ולגופו של עניין, כבר מצינו הסתייגות זאת בראשונים, בס' לקט יושר (מנהגי בעל תרומת הדשן ח"א (אורח חיים) עמ' קלג ענין א) כתב: "יפה דקדקו הראשונים: ארצנו ולא אפתנו, דמצינו פיתוי לשון גנאי".


[1]) בסיום הפיוט ['יראתי בפצותי', בקטע] 'את חיל' בתחילת החזרה ביום א' דראש השנה.

[2]) בתחילת מוסף ליום א' דראש השנה, בנוסחנו: "ש-די לפתותך (נ"א: לרצותך) בם בחינון".

[3]) שם, אחרי "מחיה המתים", בנוסחנו: "לרצותך בשופר".

[4]) ונאמן לדרכו, בחידושי הרמב"ן גיטין ה, א: "וזה הפירוש – פיתוי דברים למי שאין לו עיניים".

[5]) "ותסיתני בו [=השטן הסית את ה' באיוב] לבלעו חינם" (איוב ב,ג); וכן "אם ה' הסיתך בי – ירח מנחה" (שמואל-א כו, יט). וראה בשמות רבה (ג, ז) שאמר ה' למשה "פיתיתי אותך". ובזוהר תולדות (קלו, א במדרש הנעלם): "כל מיני פיתוי פיתה הקב"ה לישראל להחזירם למוטב".

[6]) 'מאיר נתיב' מירמיה כ, ז וכדומה ["פיתיתני ה' ואפת", וכבר כתב ב'ספר פלאים' ותוספת שבת על הט"ז כאן, שזו סתירה לדברי הט"ז] אמנם כבר ציין הפרמ"ג דלהלן, שלמרות זאת, על-פי הרוב לשון זה הוא נמהרות וסכלות וכדומה, ועוד דבתפלה ראוי לומר לשון מבורר טפי, עיי"ש (ולשון המגן האלף לקוח מלשונו שם).

[7]) אודות "מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים" בתחנון בימות החול, שהוגה בדפוס חדש ומתפתה, ודחה זאת (וכן האליה רבא סי' קלא ס"ק ג) מהרמב"ן הנ"ל. [אמנם ב'שמן המאור' שם דוחה זאת מפיוט 'את חיל' - "בשופר אפתנו ובברך כריעה" [הוא הפיוט הנדון באלף המגן ובהערת הרבי הנ"ל], וכן משחרית של יום כיפור, בד"ה "ובכן לך תעלה קדושה" - "השופכים שיח לפתותך".

[8] וכן במדרש תהלים (בובר) פ, א. הובא גם בילקוט שמעוני, בפירש"י ובמצודות יואל א, א.