E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
חג השבועות - תש"ע
הלכה ומנהג
חרוסת . . וזכר לתפוח [גליון]
הרב נחום שטראקס
תושב השכונה

בגליון הקודם הערתי על מה שכתב הת' מ.מ.מ. בגליון תתקעז לבאר מדוע לא הביא כ"ק אדמו"ר [בהגדה עם לקוטי טעמים ומנהגים, ד"ה החרוסת] מה שכתוב בשו"ע אדה"ז סי' תעג ס"כ שהחרוסת הוא זכר לתפוח. עוד הקשה הנ"ל על דברי אדה"ז בשו"ע, שבסל"ב (שם) כותב שעשיית חרוסת מתפוח אינו מעיקר הדין, היפך ממ"ש בס"כ הנ"ל שתקנו חכמים שיהי' לפניו חרוסת כשקורא ההגדה משום זכר לתפוח, ואשר שם גופא מציין אדה"ז לדבריו שבסל"ב.

שע"ז כתב הת' הנ"ל לבאר דאף שכתב אדה"ז שעשיית חרוסת מתפוח אינו מעיקר הדין, הרי הזכר לתפוח הוא מעיקר הדין. כי הריכוך במשקה שהוא מעיקר הדין הוא זכר לחירות כמו התפוח, והוא במקום התפוח, ועל ידו מתקיים הזכר לתפוח מעיקר הדין. [דאין לומר שהזכר לתפוח מתקיים ע"י הדבר שיש בו קיוהא כפשטות הגמ' בפסחים קטז א, כי אדה"ז כותב מפורש בשו"ע (כדברי הב"ח) שהדבר שיש בו קיוהא הוא משום "זכר לשיעבוד שהיו משתעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קיהות" ולא משום זכר לתפוח.]

וכתבתי ע"ז בגליון הקודם דאפי' את"ל כדבריו דהריכוך במשקה הוא זכר לתפוח, עדיין ע"כ צ"ל שאין הזכר לתפוח מעיקר הדין, כי רבינו כותב בהגדה בסדר אכילת החרוסת ד"ה ויטבול בחרוסת, וז"ל "וקודם הטבילה מרכך החרוסת ביין שבתוך הכלי", ומובן מעצמו, דהריכוך לפני הטיבול הוא בודאי בשביל הטיבול, ומצינו לאדה"ז שכותב (סי' תע"ה סעי' יא) על הטיבול "אין מטבילין בחרוסת אלא משום מצוה זכר לטיט", א"כ ע"כ שאין הזכר לתפוח מעיקר הדין.

אך מה שכתבתי הוא לא כדברי הגרעב"ש בגליון תתקנט שדייק ופירש בדברי אדה"ז בשו"ע סעי' כ' הנ"ל שהזכר לתפוח הוא באמת מעיקר הדין. וצחות לשונו של דברי אדה"ז בס"כ בודאי מראים כדבריו, כי ז"ל אדה"ז שם "ותקנו שיהיה לפניו חרוסת בשעת אמירת ההגדה שהחרוסת הוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים וזכר לתפוח כמו שיתבאר (במקור: שנתבאר. וצ"ל: שיתבאר, והכוונה לסל"ב, כדלהלן) לכך צריך להיות על השולחן בשעה שמספר שעבוד מצרים".

והנה כדי ליישב הסתירה מסל"ב שמשם משמע שהזכר לתפוח אינו מעיקר הדין, כתב הגרעב"ש (אות ט') שיש בחרוסת ב' דברים: א) מצות החרוסת, שהוא הטיבול בה; ב) זה שהחרסות מונח על השולחן בשעת אמירת ההגדה, שאינה מצוה אלא זכר לבד. [והוא כדוגמת המצה והמרור שגם בהם מצינו ב' ענינים אלו, שמצותם באכילתם, אעפ"כ, מביאים אותם על השולחן לזכר לבד, כמ"ש כ"ז בשו"ע ס"כ שם.] ועפ"ז חילק: זה שהחרסות מונח על השולחן לזכר לבד, הוא זכר לטיט וגם זכר לתפוח; והטיבול שהוא המצוה, אינה אלא זכר לטיט [וטעם הדבר מדוע הזכר לתפוח אינו אלא בהבאת החרוסת על השולחן ולא בהטיבול, י"ל ע"פ מה שהביא שם מלקו"ש חל"ב ע' 44 מדברי המנהיג שהביאם הטור בסי' תע"ה, עיי"ש, שעפ"ז י"ל בעניננו, דכיון שמצות החרוסת טפלה להמרור, א"א שבטיבול המרור שהוא זכר לעבדות שיהי' בהחרוסת גם זכר לתפוח שהוא ענין החירות]. ע"כ יש להבין מתוכן דבריו. והפסיק באמצע ענין, והמשך הביאור עד להיום לא ראה אור.

וי"ל בביאור דבריו, דבסל"ב קאי אדה"ז על עשיית החרוסת בשביל עיקר מצותה שהוא הטיבול, שהטיבול בחרוסת אינו אלא זכר לטיט. אלא שע"י עשייתה בשביל עיקר מצותה שהוא הטיבול נעשה בה גם בדרך ממילא הזכר לתפוח ע"י הריכוך במשקה (שהוא עיקר בעשיית החרוסת בשביל עיקר מצותה כנ"ל מהשו"ע) שיש בו מענין זכר לתפוח כדברי הת' הנ"ל.

אך לפ"ז קשה מה שהקשיתי לעיל אם הריכוך במשקין הוא זכר לתפוח מדוע משהין הריכוך עד לפני הטיבול דוקא. וי"ל הביאור בפשטות, דהריכוך לפני הטיבול דוקא הוא כדי שהטיבול יהיה כענין הטיבול בכלל שהוא טיבול במשקה דוקא. דכן יש להבין מדברי התוס' שמהם מקור דין זה לרכך החרוסת לפני הטיבול דוקא. שעל מה שאמרו בגמ' שם שצריך לעשות החרוסת עב, הביאו התוס' (פסחים קט"ז א ד"ה וצריך לסמוכי) בשם הירושלמי - להיפך, שהחרוסת צריכה להיות ממשקה דוקא, והכריעו התוס', שמתחלה עושים אותו עב ואח"כ מרככין אותו לפני הטיבול, והוסיפו התוס' לבאר, אשר ע"י המשקין שבו "משום הכי קרי ליה טיבולו במשקה". אשר מדברי תוס' אלו מובן שהריכוך לפני הטיבול הוא כדי שיהיה הטיבול טיבולין במשקה דוקא, וכמובן גם מסוגיית הגמ' שם דף קטו ב. וכמ"ש רש"י על המשנה (דף קיד א) ד"ה מטבל) "שכל מאכלם ע"י טיבול", וכן הביא רבינו בסיום קטע החרוסת הנ"ל "כל דבר שטובלין בו קרוי חרוסת (מחזור ויטרי)", שהכוונה היא לטיבולין במשקה דוקא.

והזכר לתפוח (שע"י הריכוך במשקין) - מתקיים לפני הטיבול בשעת אמירת ההגדה. כמ"ש בגליון הקודם בביאור דברי רבינו שכתב (ד"ה ויטבל בחרוסת) דהריכוך במשקה הוא "ביין שבתוך הכלי", לרמז שהריכוך הוא ביין שהיה בכלי (הכוס או כד) שהיה מונח על השולחן בשעת אמירת ההגדה, ומתקיים הזכר לתפוח בשעת אמירת ההגדה ע"י המשקין האלו.

אך הזכר לטיט מתקיים בין בשעת אמירת ההגדה ובין בהטיבול. אלא דבשעת אמירת ההגדה הזכר לתפוח מתקיים ע"י החרוסת בלא משקה מעורב בו כדי שיהי' עב ביותר כדוגמת טיט, ובשעת מצותה שהיא הטיבול, הזכר לטיט מתקיים ע"י העביות שיש בהחרוסת גם כשהמשקה מעורב בו.

לפי ביאור זה יוצא, דבחרוסת יש ג' ענינים: מהותו בתור מאכל - הוא חומר הנוזל שטובלין בו; מצותו - לעבותו שיהי' זכר לטיט, המתקיים ביתר שאת לפני קיום מצותו בשעת אמירת ההגדה; הבאתו על השולחן זכר לתפוח המתקיים בשעת אמירת ההגדה - ע"י היין המונח על השולחן שמרככין בו החרוסת אח"כ בעת שפקע כבר הזכר לתפוח.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות