E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

[p-tag]יום ג' כ"ד אלול תשע"ה שיעור

יום ג' כ"ד אלול
בבא בתרא
יום ג' כ"ד אלול תשע"ה שיעור
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה

יום ג' כ"ד אלול תשע"ה שיעור (ז) רמב"ם: הל' מכירה פט"ז - י"ח

בתוד"ה לפיכך (ה)

והנה בנוגע לשיטת רש"י, כבר נתבאר דלכאורה קשה כיון דסב"ל דלולי הדין דכופין אם נפל לרשותו של אחד נימא הממע"ה כיון דזהו תירוץ הגמ' על הקושיא דמהו לפיכך? (והטעם בזה אפ"ל או משום דסב"ל לרש"י דאפילו אחר שנולד הספק מועיל תפיסה בטענת ברי כמבואר בשיעור ג', או אפ"ל דסב"ל לרש"י כרבנו יונה וכו' דכאן לא נולד הספק עד אחר הנפילה כפי שנת') א"כ מהו קושיית הגמ' לגבי בקעה ולא יעשו חזית כו' הרי בעינן חזית לשניהם דאל"כ אם יפול לרשותו של אחד נימא הממע"ה? ונתבאר דרש"י לשיטתו פירש שם דזה עצמו דליכא חזית לאחד מהם הוא בירור שהוא של שניהם, ובמילא אפילו אם יפול לרשות אחד נימא יחלוקו, משא"כ בחצר ליכא בירור וה"ז ספק ולכן אם יפול נימא הממע"ה.

והטעם דחזית אינו מועיל בחצר הוא בפשטוטת או כהרא"ש דכיון דהיזק ראי' שמיה היזק הרי כופין את שניהם לבנות ביחד ואין צריך לחזית ולכן לא תיקנוהו רבנן, משא"כ בבקעה דאין כופין, ורגיל שאחד יעשה לכן תיקנו חזית, או כהרמב"ן דכיון דבחצר יכול אחד לכפות את השני לבנות הכותל, אנן סהדי ששניהם בנוהו והחזית אינו הוכחה כנגד אנן סהדי ואמרינן דברמאות עשאוהו, ונמצא עפ"ז דאם לא הי' הדין דהרישא דכופין אותם הי' חצר כמו בקעה והי' חזית מועיל, ואם נפל הכותל ואין שם חזית הי' בירור ששניהם עשאוהו וחולקים.

ולפי"ז קשה דמה תירץ הגמ' דהחידוש דכופין הוא לגבי אם נפל כו', הלא גם בלי הדין דכופין הי' הדין בנפל דיחלוקו מצד הבירור כיון דאין חזית לאחד מהם?

ותירץ הת' הנעלה וכו' שנ"ז שי' מרוזוב דאפ"ל דרש"י סב"ל כדעת הרשב"א דחזית אינו מועיל בחצר כלל אפילו בלי הדין דכופין, כי רק בבקעה שיש שם אנשים הרואים החזית ואם יסירנו ויקלפנו הם ידעו שכן עשה ולכן זה מועיל, אבל בחצר שלא נמצאים שם אנשים, לא ידעו שהי' כאן חזית וכו', ולכן אינו מועיל כלל, ועפ"ז א"ש דבחצר רק משום דינא דכופין אם נפל אקרינן יחלוקו, כי לולי הדין דכופין היינו אומרים הממע"ה כיון דהוה ספק ואין כאן שום בירור.

אבל אכתי קשה לדעת הרמב"ן דג"כ למד כרש"י דרק בבקעה יש בירור דחזית ולא בחצר וז"ל: איכא דקשיא ליה הכא משמע טעמא משום שכופין זה את זה אבל בכותל בקעה לא, וא"כ היכי אקשינן לקמן (ד' ב') לא יעשו לא לזה ולא לזה הא מהני חזית דאי פנינהו חד לרשותיה לא מהני ליה כיון דידיעא מילתא דשותפי, ואם אין שם חזית אי פנינהו חד לרשותיה מהני ליה.. ולדידן לא קשיא לן שכבר פרש"י ז"ל ולא יעשה לא לזה ולא לזה והרי סימן שלא עשאה האחד משלו שאלו עשאה היה עושה חזית מבחוץ, אבל בכותל חצר שלא תקנו בו חכמים חזית אי פנינהו חד לרשותיה בדין היה שיהא נאמן, ומפני מה אינו נאמן מפני שכופין זה את זה לבנות כותל באמצע עכ"ל, והרמב"ן הרי סבירא ליה בהדיא דחזית אינו מועיל לא מטעם הרשב"א אלא משום דאנן סהדי וכו' וכנ"ל, וא"כ אכתי תקשי כנ"ל דמהו לפיכך? הלא אותו הדין יהי' גם בלי כופין כמו בבקעה? וכן הקשה הת' הנעלה וכו' הרוצה בעילום שמו.

וקושיא זו על הרמב"ן כבר הקשה הקצות (סי' קנ"ז ס"ק ג') דכל זה הוא לפי האמת דהדין הוא דכופין, מיהו הלא הגמ' איירי בלי הדין דכופין דבמילא ליכא אנן סהדי והי' החזית שפיר מועיל, ובדליכא חזית לאחד שוב יש בירור שהיא של שניהם, וא"כ מהו תירוץ הגמ' דהחידוש הוא בנפל כו' הלא גם בלי הדין דכופין הי' הדין כן מצד הבירור של חזית כמו בבקעה? עוד הקשה הקצות דלמ"ד היזק ראי' לאו שמיה היזק הרי בעצם חצר הוא כמו בבקעה וחזית מועיל, וא"כ לדידיה אכתי יקשה מאי לפיכך [היינו דאפילו בלא הקנו זה לזה יהי' הדין כן] כיון דבפועל לשיטתם חזית מועיל ואם ליכא חזית לאחד הרי יש בירור שהיא של שניהם ואפילו אם נפל לרשותו של אחד, וא"כ מהו "לפיכך" ומה תירץ הגמ'?

והקצות תירץ דלפי המסקנא בהסוגיא יוצא בבקעה אם שניהם בונים צריכים שניהם לעשות חזית, ונמצא דאם נפל וליכא חזית כלל לא נימא שיש בירור דהוה של שניהם ויחלוקו, דאדרבה אם הוה של שניהם למה לא עשו שניהם חזית, ובמילא יהי' הדין דהממע"ה מצד ספק, נמצא דרק משום הדין דכופין אמרין יחלוקו אפיל נאם נפל ברשות דחד מינייהו עיי"ש.

והנה בנוגע לקושיא הא' יש לתרץ דאה"נ דאם לא הי' הדין דכופין הי' חזית מועיל ואז אם הי' נופל לרשותו של אחד וליכא חזית לאחד מהם הי' הדין יחלוקו מצד בירור, אבל לאחר שתיקנו דכופין הרי שוב אין חזית מועיל כלל כמ"ש הרמב"ן דאנן סהדי, ונמצא דלפי האמת הטעם דבירור נתבטל לגמרי ואינו טעם אמיתי, ולכן אומר התנא דאם נפל יחלוקו מצד כופין, ולא שייך להקשות דמהו "לפיכך" הרי גם לולי הדין דכופין יחלוקו, כיון דאז הי' הטעם מצד הבירור דחזית, ולכן צריך התנא לומר דכיון שיש הדין דכופין יחלוקו מצד זה וטעם דחזית נתבטל דאי"ז טעם אמיתי כלל, וכל קושיית הגמ' הי' דבלי כופין ג"כ הי' אותו הדין כמו בכל ספיקות ולא ניתוסף כלום עי"ז דכופין זה את זה, משא"כ לגבי חזית הרי לפי האמת אין זה טעם אמיתי כלל, בשלמא אם דין זה הי' בלי כופין מחמת טעם אמיתי, שפיר קשה מהו לפיכך, אבל כיון שהטעם דבירור דחזית אינו טעם אמיתי דהרי להלכה אין חזית שם מועיל כלל, לא שייך להקשות מהו לפיכך, כיון שהתנא מבאר טעם האמיתי של דין זה.

ובנוגע לקושיא הב' כבר נתבאר לעיל להרמב"ן דזהו משום "אנן סהדי" שהוא בירור יותר מחזית, (ולא כהרא"ש) הנה בפועל כיון דכאן איירי באופן שהקנו זה לזה ודאי אין חזית לאחד מועיל מצד אנן סהדי ששניהם בנאוה, ונמצא דגם למ"ד לאו שמיה היזק אין החזית מועיל כאן לפי האמת, ובמילא ה"ז כמו למ"ד שמיה היזק דבנדו"ד שהקנו כשאין חזית לאחד אי"כ בירור כלל כיון דאפילו אם עשאו אחד אין זה כלום, ובמילא שוב י"ל כהנ"ל דכיון דלפי האמת בנדו"ד שהקנו זה לזה הבירור דחזית נתבטל לגמרי צריך התנא לומר דלפיכך יחלוקו מצד דכופין וכו' וכפי שנת'.

ולפי זה יש לומר כן גם לפי רש"י דסב"ל כהרמב"ן דגם בחצר מועיל חזית אי נימא דליכא דין דכופין ולא כהרשב"א, דלפי"ז תתורץ מ"ש לקמן בע"ב דנפל שאני ופירש"י הואיל ונתרצו הראשונים בכותל, ועי' מהרש"א שם שהקשה דמנלן שנתרצו שניהם דילמא האחד בנה בעצמו כיון דקאי למ"ד דלאו שמיה היזק, ולא משמע דשם איירי שזוכרים שהקנו זה לזה, וכתב המהרש"א דזהו טעמם של התוס' שפירשו באופן אחר עיי"ש.

ואפ"ל דרש"י לשיטתו דלדיעה זו דלאו שמיה היזק חזית מועיל גם בחצר, ואם חזית מועיל לאחד וכשנפל ליכא חזית כלל, זה גופא הוה בירור שניהם בנאוה, וממילא שפיר ידעינן שנתרצו שניהם בכותל, משא"כ התוס' לשיטתם דשלילה אינו בירור וכפי שנתבאר, לכן שפיר ליכא הוכחה שנתרצו הראשונים והוצרכו לפרש משום דהורגלו שניהם וכו'.

ב) ועי' בחי' הרשב"א לקמן ד,א, שכתב וז"ל: פשיטא, כלומר אפי' לא היתה משנה זו מלמדת אותנו דין כפייה הייתי יודע שהמקום והאבנים של שניהם דאיזה יד מהם תגבר, כן פרש"י ז"ל, וקשיא לי דודאי איצטריך דאי לאו הכי אם זה טוען כולה שלי ומשלי בניתיו וזה אומר חציה שלי ושנינו בנינו אותה היה הדין נותן שיטול זה שלשה חלקים וזה נוטל רביע, וכמו ששנינו גבי שנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים וזה ישבע שאין לו בה פחות מרביע זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע, .. -ותירץ- דכאן שהמקום על כרחנו מוחזק ביד שניהם להיותו מחצה על מחצה דמי מהם מוחזק בו יותר, ומסתמא חלק חצרו של זה מתפשט עד מחציתו וזה עד מחציתו והרי האבנים כאלו מוחזקין ותפושין כולן ביד שניהם בשוה זה כזה, וכל שביד כל אחד ואחד מהם הרי הוא כאלו הוא שלו וכדאמרי' התם בפ"ק דמציעא (ג' א') גבי טלית אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא, ואלו היו שניהם אדוקין בטלית זה במחציתו וזה במחציתו אע"פ שזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי אין מוציאין את הרביע מתחת ידו של זה ונותנין לחבירו וה"נ דכותה היא כדאמרן עכ"ל. היינו דכאן ששניהם מוחזקים ממש ביחד לעולם חולקין אפילו אם אחד טוען כולה שלי והשני חציה שלי

ולכאורה הי' נראה שזה שייך לומר רק לפי שיטת הרשב"א דהמקשן הקשה אם הכותל נפל והאבנים נמצא ברשות שניהם בשוה עיי"ש (וכדפירש רש"י) לכן י"ל דבכהאי גוונא אפילו אם אחד טוען אני בניתיה לבדי והשני טוען שבנאו עמו נימא יחלוקו דהוה כששניהם אדוקין לגמרי בהטלית, אבל התוס' לא פירשו כהרשב"א אלא שגם המקשן ידע דאיירי שנפלו האבנים לרשות אחד, וא"כ למה לא נימא דאם הוא אומר כולה שלי וחבירו אומר חציה שלי שזה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע, וזהו החידוש דכופין שיחלוקו?

ונראה לומר דסב"ל להתוס' דכיון דהנפילה אינו פועל כלום דהוה תפיסה אחר שנולד הספק, במילא דנים עכשיו הדין כאילו הי' הכותל קיים, ואז היו שניהם שקולים ממש ולכן לעולם נימא דיחלוקו וזה הי' קושיית הגמ' דאפילו אם נפל היינו אומרים יחלוקו בלי דינא דרישא ומהו לפיכך? וע"ז תירץ דכאן שהו ברשותו הרבה וכו' והו"א דנאמן במיגו דלקחתיה וכו' .

אמנם הקצות (סי' קנ"ז) באמת תירץ קושיית התוס' דלולי הדין דכופין והי' ספק, היינו פוסקים לפי טענותיהם, ותירץ עפי"ז שיש חידוש גם בנוגע להמקום עצמו וז"ל: ונראה דאי לאו דינא דמתניתין דכופין זה את זה והוי דינא דחלוקה מחמת ספק כמו בשנים אוחזין בטלית או יושבין בצד ערימה, א"כ כשזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי, זה שאומר חציה שלי אינו נוטל אלא רביע וכדתנן ריש פרק שנים אוחזין (ב, א), אבל בתר דינא דמתניתין דתנן כופין זה את זה וכיון דעל שניהם מוטל לבנותו א"כ אפילו זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה שאומר חציה שלי נוטל מחצית במקום ואבנים. ובזה ניחא הא דתנן לפיכך המקום והאבנים של שניהם, דבתוס' כתבו דנקט המקום אגב אבנים ע"ש, ולפי מ"ש המקום דנקט נמי לגופיה אצטריך והיכא דטען חצי שלי וכמ"ש עכ"ל.

ויש להוסיף בזה במ"ש הרמ"ה כאן דמתי אמרינן דמצד דינא דכופין ה"ז של שניהם אף שנמצא ברשות אחד כו' רק אם השני טוען שבנה ביחד עם חבירו, היינו שאומר שנהג כתקנת מתניתין ששניהם בונים, אבל אם גם השני אומר אני בניתיה לבדי שהוא עצמו מודה שלא נהגו כדינא דמתניתין דכופין זה את זה שוב אינו יכול לזכות ע"י דינא דכופין שהרי הוא מודה בעצמו שלא נהגו בזה עיי"ש, ונמצא דכל דינא דמתניתין דלפיכך אם נפל כו' איירי באופן כזה דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי, ובמילא ודאי מובן דרק מצד דינא דכופין יחלוקו.

לסיכום הענין בשיטת התוס': אפילו בלי הדין דכופין, הנה נפל סתם אין זה מועיל דהוה תפיסה אחר שנולד הספק, ואם שהו סתם ג"כ נימא יחלוקו ואינו נאמן לומר לקחתיה, כיון דדילמא הם שותפין וליכא שום הוכחה, ורק אם שהו הרבה דאז יש הוכחה לטענת לקחתיה ובמילא נעשה למוחזק דלגבי זה ה"ז תפיסה קודם שנולד הספק ונאמן בלקחתיה, ובלי הדין דכופין הי' נאמן בבניתיה במיגו דלקחתיה, וזה מחדש המשנה כיון שיש דין דכופין אינו נאמן במיגו דה"ז מיגו במקום עדים, ובבקעה דליכא דין דכופין נאמן בבניתיה במיגו דלקחתיה, ועי' בכל זה היטב.

ע"כ