בכוונת אביי "הא דרב הונא ורב יהודא דשמואל היא וכו'" נראה לכאורה שיש בזה ב' פירושים, דהנה התוס' בד"ה אלא הקשו דאף דדחה הגמ' דמשמואל שפסק כר"ג ליכא הוכחה לרב יהודא דברי עדיף, כיון דשם יש חזקה או מיגו, אבל הרי סוף סוף מוכרח ממקום אחר דסב"ל לשמואל דברי עדיף, ממתניתין דב"מ בשאולה ושכורה דתנן שם דברי עדיף, ושמואל אינו יכול לתרץ דאיירי שיש עסק שבועה ביניהם כיון דסב"ל דחזרה שבועה לסיני? ותירצו שהוא יאמר דמשנה זו סב"ל כהתנא דמתוך שאינו יכול לישבע משלם, ואכן איירי שיש עסק שבועה ביניהם, אבל הוא סובר כהתנא דחזרה שבועה לסיני עיי"ש, אבל בחי' רבנו קרשקש ועוד ראשונים תירצו דכל כוונת אביי הוא רק לדין זה דר"ג דוקא, כיון ששם אמר שמואל בהדיא דהלכה כר"ג, א"כ זה יכריח לנו ג"כ דהלכה כרב יהודא דברי עדיף, ועל זה דחה דשאני התם שיש מיגו וכו' אבל הא דסב"ל לשמואל במקום אחר דברי עדיף, אינו נוגע להכא כיון דליכא הכרח משם שההלכה כן עיי"ש, ולכאורה כיון שהתוס' לא נחתו לתירוץ זה משמע דלמדו דכוונת אביי הי' סתם לומר דדינו של ר' יהודא מיוסד על רבו שמואל דג"כ סב"ל כן דברי עדיף, ולכן שפיר הקשו התוס' דסו"ס יש הכרח לזה ממתניתין דב"מ.
וע"ז דחה בסוגיין דר"נ יאמר דגם הוא הוא יכול לסבור כשמואל דהלכה כר"ג במתניתין ושאני התם שהאשה נאמנת משום שיש לה מיגו, דבמשנה הא' היתה יכולה לומר מוכת עץ אני תחתיך ולא פסלה נפשה מכהונה, ואף דאם היתה טוענת טענה זו לא היתה נאמנת כיון דע"ז ליכא מיגו כיון שהיא טוענת טענה הכי מעליא, ולפי ר"נ לפי תירוץ זה בברי ושמא בלי מיגו אינה נאמנת, מ"מ ה"ז קצת מיגו מצד דסו"ס ה"ז טענה מעולה יותר, כמ"ש התוס', (ולפי מה שנתבאר בשיעור ג' נמצא דכאן יש רק קצת ענין דבירור של מיגו אבל לא הענין דכח הטענה, כיון דלפועל על טענה אחרת אין לה נאמנות), ובמשנה הב' לפי ר"א היתה יכולה לומר מוכת עץ אני תחתיך דאז תתבע מאתיים משא"כ כשאומרת מוכת עץ אני קודם לכן תובעת רק מנה, וגם בזה הוא כנ"ל שהוא רק טענה מעלייתא כיון שאם היתה טוענת מוכת עץ אני תחתיך שוב אין לה מיגו ולר"נ לא תהא נאמנת.
ולפי ריו"ח דגם מוכת עץ קודם לכן הוא מאתיים אין במשנה הב' מיגו כלל, ולדידיה פשוט שאין לתרץ תירוץ זה דמיגו, כיון דמוכח לדידיה ממשנה הב' דגם בלי מיגו סב"ל לר"ג שנאמנת, ועכצ"ל לדידיה רק כתירוץ הב' שהוא משום חזקה. וכתבו הראשונים דזה גופא הטעם דקאמר תירוץ ב' דחזקה משום רבי יוחנן.
ומתרץ דע"כ לא קאמר ר"ג דנאמנת משום שיש לה ג"כ חזקה דהיינו חזקת הגוף שהיתה בתולה, דכשמספקינן על שעת אירוסין אם היתה אז בתולה או בעולה מעמידים אותה אז על חזקה דמעיקרא שהיתה בתולה משעה שנולדה, אבל בלי חזקה כהך דמנה לי בידך לא.
ובמשנה הב' דבודאי בעת האירוסין לא היתה בתולה כי הספק הוא אם היתה מוכת עץ קודם או דרוסת איש קודם, לא שייך כאן להעמידה בחזקת הגוף כיון דבעת האירוסין בודאי כבר נשתנה גופה וא"כ מה שייך שם חזקה? הנה ע"ז כתב הר"ן (מובא במהר"ם ומהרש"ל) דכאן יש להעמידה על חזקת כשרות, היינו דכיון דמספקא לן אם זינתה או שהוכתה בעץ אזלינן בתר חזקת כשרות ואמרינן דמוכת עץ היתה ולא זינתה, [וחזקה זו אינה כמו חזקת הגוף שהוא רק דין ולא בירור, כי חזקה זו דחזקת כשרות הוא חזקה של בירור] ועוד יתבאר בזה בע"ה דלכאורה למה לא נימא שנאנסה ולא נתבטל כלל חזקת כשרות שלה כפי ששאל הת' הנעלה וכו' מ"מ הלוי שי' לוויטין).
וי"ל נפק"מ בין ב' התירוצים אם טענה במשנה הא' שנעשית מוכת עץ משארסתני, ובמשנה הב' מוכת עץ תחתיך, דלפי תירוץ הא' אינה נאמנת כנ"ל דבזה אין לה מיגו, משא"כ לפי תירוץ הב' נאמנת כיון שיש לה חזקה, וכ"כ בבית שמואל אבע"ז סי' ס"ח ס"ק כב עיי"ש.
והנה יוצא מהסוגיא דאף דברי ושמא מצ"ע אינו מועיל להוציא, דקיימ"ל כר"נ דאוקי ממונא בחזקת מריה, וכן ידוע דמיגו להוציא לא אמרינן, מ"מ כאן כשבאו שניהם ביחד ה"ז מוציא ממון, וכן חזקה דמעיקרא עצמה בודאי אינו מוציא מחזקת ממון, כי חזקת ממון אלים יותר מחזקה דמעיקרא, וכמובן בפשטות דאפילו רוב אינו מוציא ממון, ורובא וחזקה דמעיקרא רובא עדיף, וא"כ כ"ש דחזקה אינו מוציא ממון, [והטעם בזה הוא ביאר הקצות (סי' פ"ב סקי"ג) ובשב שמעתתא ש"ד פכ"ו, שכל חזקה הוא רק חזקה דמעיקרא כי אחר שנולד הספק שוב ליכא בה שום חזקה, ואמרה התורה דבמקום ספק ניזיל בתר החזקה דמעיקרא לפני שנולד הספק, משא"כ חזקת ממון יש בו תוקף שהוא גם חזקה דהשתא דגם עכשיו הוא מוחזק בהמעות שהם ברשותו, ולכן שם אין רוב מועיל], ובמילא מובן דחזקה מצ"ע ודאי אינו מוציא מחזקת ממון, מ"מ ביחד עם ברי ושמא הם מוציאים ממון מחזקתו, וצריך ביאור מהו עיקר הפועל כאן להוציא הממון מחזקתו הברי ושמא או המיגו וחזקה?
וראה שטמ"ק בשיטה ישינה שכתב וז"ל: וק"ל והא מגו לאפוקי ממונא לא אמרינן ועוד דחזקה דגופא לאפוקי ממונא היכי מהניא והא איכא חזקה דממונא כנגדה דעדיפא. ועוד היכא אשכחן כי האי מגו והא אי הוה טענה מוכת עץ אני לא פשיטא לן דמהימנא והכי נמי פליגי ר"ג ורבי יהושע בההיא וי"ל ה"ק בברי ושמא דמסייע לברי דידיה טעם ורגלים בההוא מודה רב נחמן דברי עדיף כיון דאידך שמא ולהאי מסייע טעם ורגלים כגון מגו כי הכא שהרי אשה זו אם היתה טוענת מוכת עץ אני היתה מכשרת עצמה יותר ומדלא טענה רגלים לדבר שהיא אינה רוצה לטעון אלא האמת א"נ משום דמסייע לה חזקה דגופה בהאי ברי ושמא מודה רב נחמן עכ"ל.
וע' גם מאירי כאן שכתב וז"ל: אמר המאירי והיה מקחי מקח טעות ואין לך כלום שהרי כל שכנס בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום כמו שביארנו רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת הואיל וטענה שלה בבריא וטענה שלו בשמא ואף על פי שהיה לנו לומר אוקי ממונא בחזקת מריה והמוציא מחברו עליו הראיה הרי יש כאן חזקה אחרת והיא שחזקת רוב נשים לינשא בתולות וכן שבזו מצטרף בטענתה דין מגו והוא מיגו דהיא מציא אמרה מוכת עץ אני תחתיך שהיתה גם כן כתבתה מאתים אחר שתחתיו נעשית מוכת עץ וכן שהיתה כשירה לכהנה שאין מוכת עץ אסורה אלא לכהן גדול וכן שטענת מוכת עץ היה נוח לה יותר שאין לה בה שום פגם ומכל מקום אין צורך לאלו אלא לעשותן סעד שעיקר הדברים מכח טענת בריא הוא שאין טענת שמא טענה אצל טענת בריא עכ"ל.
ויש לבאר בזה (לפי מה שנתבאר בטעמו של רב יהודא) דהטעם דר"נ וריו"ח חולקים וסב"ל דפטור ה"ז משום דסב"ל דתובע שבא וטוען טענת ברי מנה לי בידך, הנה כל זמן שאין לו שום הוכחה ובירור לטענתו לאו שם טענה עליו, היינו דרב יהודא סב"ל דטענת ברי גרידא שם טענה עליו ובמילא אם נשארה בלי כפירה זוכה בטענתו, משא"כ ר"נ סב"ל שכשהתובע טוען ברי בלי שום בירור וכו' לטענתו אין לזה שם טענה דנימא דזוכה ע"י טענתו, ולכן סב"ל שכשיש לו "מיגו" דזהו בירור קצת שיש יסוד לטענתו, או מצד חזקה, אז חל על תביעתו שם טענה ובמילא שוב אמרינן דאם נשארה בלי כפירה ה"ה זוכה ע"י טענתו.
ואף דידוע דחזקה אינו ענין של בירור שכלי, אלא דין תורה ד"אל תוציא דבר מחזקתו ע"י ספק" (כידוע דברי הרמב"ם בפיהמ"ש נזיר פ"ט משנה ב' שהתורה ידעה דאם נחשוש לספיקות אין לדבר סוף לכן אמרה התורה ליזיל בתר חזקה דמעיקרא), מ"מ כאן לא בעינן לבירור שכלי דוקא, אלא הפי' דכיון דסו"ס מה"ת במקום ספק אמרה התורה דניזיל בתר חזקה דמעיקרא ונימא שבתולה היתה הנה גם זה פועל שיש יסוד לטענתה כשאומרת שבתולה היתה כיון שכן צ"ל עפ"י תורה, ובמילא שוב יכולה לזכות ע"י טענתה כנ"ל. ואף דכאן ה"ז ברי גרוע ושמא טוב, מ"מ חל ע"ז שם טענה ע"י המיגו או החזקה.
ולכן לא קשה דלמה מועיל כאן מיגו הלא אין זה מיגו גמור כנ"ל, כיון דאם היתה טוענת מוכת עץ לא היתה נאמנת, וכן מקשים (עי' רש"ש וכן הקשה הת' הנעלה וכו' נחמי' שי' פריד) דדילמא "איערומי קא מערים", דיודעת דאם תטעון מוכת עץ שהיא טענה הכי טובה לא יהי' לה מיגו ולא תהי' נאמנת ובמילא טוענת דוקא טענה פחותה בכדי שיהי' לה מיגו ואי"כ בירור כו', (וכדאיתא סברא זו בב"מ ד,ב, וראה הפתגם ב'היום יום' דאתמול, דאם הדבר נוגע אפילו איש פשוט יבין לטעון טענה הכי טובה במיגו וכו') דלהנ"ל מובן, כיון דאין המיגו פועל כאן כמו בכל מקום, אלא ענינו הוא רק שעושה טענתו לטענה.
עכ"פ הרי מוכח משיטתם דיסוד דינו של ר"ג הוא משום "ברי ושמא", והמיגו או חזקה מסייעים לטענת ברי, אבל רש"י במתניתין (ד"ה נאמנת) כתב: "קא סלקא דעתך משום דברי ושמא ברי עדיף" ומפשטות לשונו משמע דלפי המסקנא אין הנאמנות משום דברי עדיף, אף שיש לדחוק דכוונתו דקס"ד משום ברי גרידא משא"כ למסקנא צריך גם מיגו או חזקה, אבל מסתימת לשונו לא משמע כן.
ועי' גם בתוס' רי"ד כאן דנראה ששיטה אחרת לו, דכשמבאר פלוגתתם לא הזכיר כלום אודות ברי ושמא אלא דר"ג אזיל בתר חזקת הגוף ורבי יהושע בתר חזקת ממון עיי"ש, ורק לבסוף מסיים דדין זה הוא רק בברי ושמא, ומשמע דיסוד הנאמנות שלה לר"ג אינו כנ"ל משום "ברי ושמא" אלא משום חזקת הגוף אלא שיש תנאי בזה דבעינן שהאשה טוענת ברי והבעל טוען שמא. (והתוס' רי"ד עצמו לא הביא תירוץ הא' משום מיגו כרש"י ותוס' אלא משום חזקת הגוף לבד, ורק אח"כ הביא זה בשם רש"י, וכן הוא בעוד ראשונים), ודבריו צ"ע דאיך אפשר לומר דחזקת הגוף מצ"ע מוציא ממון הרי נתבאר לעיל דחזקה דמעיקרא ודאי אינו יכול להוציא ממון?
ויש לבאר בזה דהנה התוס' רי"ד אח"כ מקשה סתירה משמואל על שמואל, דכאן אמר שמואל דבברי ושמא וחזקת הגוף מוציאין ממון, ובב"ק אמר שמואל לפי רבנן דהממע"ה אפילו בברי ושמא אף דגם שם יש לו להניזק המוציא חזקת הגוף שהפרה היתה מעוברת, וכיון דלא ידעינן על שעת הנגיחה אם כבר ילדה ולד מת או שילדה ע"י הנגיחה צריך לילך בתר חזקה דמעיקרא דבעת הנגיחה מעוברת היתה, ושורו של המזיק המית העובר וא"כ למה אמרינן דממע"ה?
ומתרץ וז"ל: וי"ל דלא קשה דהיכי אזיל ר"ג בתר חזקה דגופא ואפיק ממונא מחזקת מרי' ה"מ גבי אשה ובעל שכבר הבעל מחויב ועומד בכתובת האשה ושטר כתובה עלי' והוא בא מספק לפטור א"ע ממה שהוא מחוייב ועומד בו התם ודאי אמר ר"ג אוקי איתתא אחזקתה ואפיק ממונא מיני' דבעל כי היכי דהוה משועבד לה מעיקרא כו', אבל הכא שהמזיק לא נתחייב ממון לניזק מקודם לכן ולא בא לפטור עצמו שנאמר שנעמיד הניזק בחזקת הגוף ונוציא ממון ממנו, אלא זה החיוב עכשיו יבוא עליה מספק וכיון שעכשיו רוצה לחול עלי' מודה ר"ג דמספיקא לא מחייבינן ליה ואע"ג דיש לתובע חזקה דגופא, אלא אמרינן דהממע"ה כו' עכ"ל. ומסיים שם אח"כ (בד"ה אמר לך) דבאמת הי' הגמ' יכול לתרץ הסתירה דהילכתא אהילכתא ג"כ באופן כזה דכתובה שאני דפסקינן כר"ג כיון שכבר מחוייב ועומד משא"כ במנה בלי בידך הרי בא לחדש חיוב, אלא דחדא מינייהו קא נקט עיי"ש.
ולכאורה צ"ע דאם כוונתו דבכתובה יש כבר חזקת חיוב וה"ז כמו באיני יודע אם פרעתיך דבזה לכו"ע ברי עדיף, כיון שכאן כבר הי' עליו חיוב כתובה מקודם, א"כ תמוה דהרי שם להלכה נאמן בברי עצמו כמ"ש התוס' וכאן הרי צריכים למיגו או חזקה, ועוד דא"כ מהו בכלל ההו"א בגמ' לומר דרב יהודא כשמואל, הרי באיני יודע אם פרעתיך לכו"ע נאמן בברי ומהו הדמיון למנה לי בידך שהו"ע דאיני יודע אם נתחייבתי.
והביאור בזה הוא דבודאי אין כוונתו שזה דומה לאיני יודע אם פרעתיך כי שם הרי גם הנתבע מודה דבודאי הי' מחוייב מקודם, וכיון שיש חזקת חיוב ודאי אמרינן דאין ספק פרעון מוציא מידי ודאי חיוב ולכן חייב, משא"כ כאן הרי לפי דברי הבעל שהיתה בעולה בעת האירוסין והי' מקח טעות נמצא לפי טענתו שלא חל החיוב מעולם כיון שהיתה בטעות.
אלא הפירוש בזה הוא, דלפועל אז בעת האירוסין כבר התחייב א"ע בהכתובה למאתיים, ואז לא הי' לנו שוב ריעותא על חיוב זה וכל הזמן עד שעת הנישואין הי' כאן החיוב בשלימות, והי' מחוייב ועומד, אלא דאח"כ בעת הנישואין כשלא מצא לה בתולים בא הבעל לפטור א"ע ולבטל החיוב שהיינו מוחזקים בו בחיובו, הנה בזה מהני "חזקת הגוף" לחזק ולהעמיד דין החיוב שהי' על הבעל קודם שראינו לידת הספק, משא"כ בשור שנגח הרי עד הנגיחה לא הי' להמזיק שום חיוב כלפי הניזק, ורוצים שחזקת הגוף תחדש מעיקרא חיוב חדש ונימא דהזיק גם הולד, בזה בודאי אין חזקת הגוף מועיל שיפעול חיוב חדש, ולכן שם אמרינן הממע"ה. ובמילא שפיר מובן דאין זה דומה לאיני יודע אם פרעתיך, כיון דסו"ס לפי דברי הבעל הי' כאן מקח טעות כו', אבל אינו דומה ג"כ לשור שנגח כו' ומנה לי בידך, דשם אפילו עם חזקה לא נימא דחייב, וכן תירץ בשו"ת נחלת דוד סי' א' דף א,ב.
ולפי זה א"ש מ"ש התוס' רי"ד דפליגי ר"ג ורבי יהושע בחזקת הגוף וכו' כי אין הפירוש דחזקת הגוף מוציא ממון מחזקתו אלא דחזקת הגוף פועל שלא יתבטל ולא יהי' ריעותא בחזקת החיוב של הכתובה, ומשלם משום שלא נסתלק החזקת חיוב, והא דבעינן דוקא שתטעון טעת ברי, אין זה משום שהברי עצמ פועל אלא משום שאם היא אומרת שמא, ובודאי הו"ל למידע ה"ז ודאי ריעותא בהחיוב שבאמת נאנסה קודם האירוסין, ושוב לא תוכל לגבות, ורק בטוענת ברי אין כאן ריעותא כנ"ל.
וראה לקמן לו,א, דחרשת כו' אין להם טענת בתולים, וביאר הגמ' דקאי לפי ר"ג כשלא מצא לה בתולים ואומר שהיתה בעולה מקודם, ופירש"י שם (בד"ה הא ר"ג) דכיון שהן אינן יכולות לטעון בעצמן בי"ד טוענים עבורן משארסתני נאנסתי ונסתפחה שדהו כו' עיי"ש. ועי' בתוס' שם שהקשו ע"ז דכיון שנאמנת ע"י טענת ברי איך שייך דבי"ד יטענו עבורה הלא אין כאן טענת ברי כלל דמשארסתני נאנסתי שיוכל להוציא ממון? ולכן פירשו באופן אחר דנקטינן שהיו מוכת עץ כיון שכן הוא הדרך אצלן עיי"ש.
ועי' גם בריטב"א שם (בד"ה כגון זה) וז"ל: פרש"י ז"ל וטענינן לה כי משנתארסה נאנסה, והקשו עליו בתוספות דהאי טענה טענת שמא היא לדידן ואנן בעינן טענת ברי לר"ג כדאיתא בפ"ק? ולא קשיא דכי איתא לדידה דידעה קושטא דמילתא בעינן דתטעון בבריא, אבל השתא דאיהי לאו בת טענה היא אנן טענינן לה אפילו בשמא כמו כל מקום שטוענין ליורש וללוקח וכו' עכ"ל, היינו דדוקא בפקחת שאם אומרת שמא אינו מועיל לר"ג, משא"כ כאן שאינן יודעות לטעון בעצמן, שפיר שייך בזה טענינן כמו בכל מקום שבי"ד טוענים, עיי"ש היטב, ובפשטות אין דבריו מובנים דלפועל הרי אין כאן טענת ברי?
ויש לבאר זה דמתרץ דעת רש"י עפ"י מה שנתבאר לעיל בתוס' רי"ד, דסב"ל דגוף החיוב הוא מצד שטר הכתובה ודנים רק אם יש ריעותא על חיוב זה הנה לזה מועיל חזקת הגוף, והא דבעינן לטענת ברי הרי זה כנ"ל דכיון שהן עצמן יודעות לטעון ואומרות שמא יש ריעותא, משא"כ בחרשת כו' דאינן יודעות לטעון אין בזה שום ריעותא במה שאינה טוענת ברי במילא שפיר טוען בי"ד דנסתפחה שדהו וגובה כתובתה.
ולפי"ז י"ל גם דפליגי גם רש"י ותוס' בביאור סוגיין, דרש"י י"ל מפרש כהתוס' רי"ד וטענת ברי הוא רק דאם לא כן יש ריעותא, לכן פירש לגבי חרשת דטענינן ברי כיון דליכא ריעותא, וא"ש מ"ש בהמשנה דקס"ד משום ברי ושמא, אבל התוס' דלא ניחא להו בפירוש זה כי בעינן טענת ברי ממש, פירשו סוגיין כנ"ל בשיטה ישנה והמאירי דיסוד הדבר הוא טענת ברי ולכן שפיר הקשו בחרשת דמה שייך כאן טענינן, אלא דאכתי יל"ע רבש"י לפי תירוץ הראשון משום מיגו אם שם ילמוד גם רש"י כהשיטה ישנה ועוד ית' בע"ה.
ע"כ