ועכשיו יש לבאר פירוש רש"י, וכדהובא (בשיעור ט') שקשה עליו, דכיון שכתב דאם הי' כתוב ושלח עצמו ג"כ הו"א דהוא רק במכליא קרנא א"כ איך קאמר דומיא דרגל כנ"ל? ועי' גם נחלת דוד שהקשה דרש"י סותר א"ע דבתחילה כתב דגם ושלח גרידא הוא מכליא קרנא, ואח"כ כתב דומיא דרגל דכיון דלא כתיב ביה ובער ידעינן לא מכליא, ומשמע דרק משום הלשון ובער נימא מכליא קרנא?
ובמהרש"א הנ"ל רצה לתרץ דברי רש"י דרק אם הי' כתוב "ושלח" גרידא הו"א מכליא קרנא אבל לאחר שכבר כתוב בשן "ובער" וכאן שינה הלשון לושלח, הנה מגוף שינוי הלשון ידעינן דחייב גם בלא מכליא, וכתב המהרש"א דזה אינו, דליכא שום הוכחה משינוי הלשון דהיינו לא מכליא דאפ"ל דבאמת ה"ז רק במכליא והוצרך התורה לשנות הלשון דלא נימא דאידי ואידי אשן, [הא דמכליא והא דלא מכליא] וא"כ אכתי יש לומר דושלח היינו מכליא קרנא, כיון דליכא ראי' משינוי הלשון?
והנה בפשטות מה שכתב רש"י לגבי מכליא קרנא צריך לתרץ גם לקמן באמר מר השני דהו"א דאידי ואידי ארגל הא דשלח שלוחי הא דאזלא ממילא וכו' דקשה דנימא רק וביער וידעינן אזלא ממילא וכ"ש דשלח שלוחי? וצריך לתרץ ג"כ דאם כתיב ובער לבד הו"א בשלח שלוחי דוקא ורק ע"י יתורא ידעינן גם אזלא ממילא, וגם הכא קשה כנ"ל דא"כ איך קאמר דומיא דשן דלא כתיב ושלח הרי בובער עצמו ג"כ נימא דוקא שלח שלוחי? וכן צריך לומר לכאורה לפי התוס' דקושייתם בתחילה קאי גם על אמר מר ובער זה השן1.
ויש לתרץ כוונת רש"י כמ"ש בחתם סופר ועוד דרק בשן שייך לומר מכליא קרנא דוקא אפילו אם כתוב "ושלח" כיון שסתם אכילה הוה מכליא קרנא, ולכן אפילו כשאין הלשון משמע כן מ"מ נימא מצד התכונה עצמה, וכן הענין דשלח שלוחי משמע ברגל כיון דאין לה שום הנאה מסתמא לא הלכה מעצמה אלא שלח שלוחי, משא"כ ברגל אם כתוב ושלח דהן מצד הלשון והן מצד התכונה לא מכליא קרנא כמ"ש ברשב"א אז ידעינן דאפילו לא מכליא קרנא חייב, וכן בשן אם כתוב ובער דלא משמע שלח שלוחי נימא דחייב גם באזלא ממילא כיון שיש הנאה להזיקו מסתמא אזלא ממילא.
דלפי"ז א"ש הכל, דשפיר כתב רש"י דאפילו אם הי' כתוב בשן ושלח עצמו הו"א מכליא קרנא כיון שכן הוא מצד התכונה, ולכן בעינן יתורא לגלות גם לא מכליא קרנא, וכן א"ש מה שכתב רש"י בדומיא דרגל דלא כתיב ביה ובער, דכיון דתכונת הרגל הוא לא מכליא קרנא וגם לא כתוב ובער שהוא לשון של מכליא קרנא, [ואין כוונתו לשינוי הלשון אלא רק דגם ליכא קרא ע"ז] לכןאמרינן בפשיטות דה"ה בלא מכליא קרנא, וכן בהא דקס"ד אידי ואידי ארגל אפילו אם הי' כתוב ובער היינו אומרים שלח שלוחי דוקא כיון שכן רגל מצד התכונה שאינה הולכת מעצמה כיון דאין הנאה להזיקה, אבל לפי האמת דקאי על שן, כיון שלא כתוב לשון דשלח שלוחו וכן הוא גם מצד התכונה שהולכת מעצמה לאכול במילא ידעינן גם אזלא ממילא.
ולפי"ז יש לתרץ גם קושיא השניה של המהר"ם ועוד, דלרש"י דושלח היינו גם מכליא קרנא דוקא, וכן ובער שלח שלוחי למה הוצרך הגמ' לפרש חילוקים שונים ברישא ובסיפא במכליא קרנא ולא מכליא קרנא ושלח שלוחי ואזלא ממילא, הלא גם בתחילה הי' יכול לומר דהו"א שלח שלוחי דוקא כיון דלרש"י גם ובער היינו שלח שלוחי או אח"כ הו"א מכליא קרנא דוקא וכו' עיי"ש? ולהנ"ל א"ש דאם איירי בשן וכתב ובער לבד, ודאי לא היינו אומרים דשלח שלוחו כיון שאין זה בהלשון וגם לא מצד התכונה, ורק היינו אומרים מכליא קרנא דוקא, וכן לקמן אם אידי ואידי ארגל והי' כתוב ושלח ודאי לא היינו אומרים מכליא קרנא דוקא דאין כאן הלשון דמכליא, וגם מצד התכונה, ותירץ הגמ' דהו"א רק שלח שלוחי שכן משמע מושלח וכו', ועי' בזה.
והנה בקושיית רש"י ותוס' בהא דקאמר בגמ' דבלי קרא דמשלחי רגל הו"א אידי ואידי אשן הא דמכליא וכו' הקשה הגרע"א דאם הי' כתוב ושילח בלבד לא היינו יודעים דאיירי ב"שן", ולכן הוצרכה התורה ליכתוב "ובער" דנדע דאיירי בשן כמ"ש כאשר יבער וכו' ורק אז היינו אומרים דושילח שכתוב בקרא זה בא בהמשך לזה ואיירי גם בשן ובמילא נרבה גם לא מכליא קרנא, משא"כ אם הי' כתוב ושילח לבד לא היינו יודעים כלל דאיירי בשן? והגרע"א נקט דקושיית רש"י ותוס' הוא גם על "אמר מר" השני בהא דקאמר דבלי כאשר יבער הגלל הו"א אידי ואידי ארגל הא דשלח שלוחי הא דאזלה ממילא, וגם שם קשה ליכתוב וביער דאזלה ממילא וכ"ש שלח שלוחי? לכן הקשה רע"א גם על הכא, דאם הי' כתוב רק וביער לא היינו יודעים דאיירי ברגל, ורק לאחר דכתיב "ושילח" דידעינן דאיירי ברגל אמרינן דגם וביער איירי ברגל ומרבה אזלה ממילא?
ובאמת בתוס' רבינו פרץ הקשה הקושיא בב' המקומות, ובב' המקומות תירץ בתחילה כרש"י ואח"כ כתוס', ואח"כ תירץ בשם ר' מנחם דאם הי' כתוב ושילח לבד היינו מפרשים יותר דקאי על רגל (גם בלי קרא דמשלחי רגל וגו') כי כשמשלח בהמתו במילא היא הולך ומזיקה ע"י רגל לא מרומז כאן אודות אכילה (ובפרט לפי מה שנת' מהחת"ס דשלח שלוחי שייך יותר לרגל), ובאמר מר השני תירץ ג"כ דאם הי' כתוב ובער היינו מפרשים יותר דקאי על שן ולא על רגל שכן משמע הלשון וביער עיי"ש, ועי' גם בשטמ"ק שתירץ כן גם בשם הרא"ש וז"ל: והא דמכליא קרנא. הקשו בתוספות דלכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער וכו' אי נמי הוה מוקמינא לה ברגל דלישנא דושלח משמע טפי ברגל אפילו אי לאו קרא דמשלחי אבל השתא דכתיב וביער דהיינו שן ושלח נמי יש לאוקמי בשן ולא מכליא קרנא. הרא"ש ז"ל עכ"ל, וקשה מאד למה לא ניחא לרש"י ותוס' לתרץ כן?
וז"ל הפנ"י כאן: ואין להקשות דמאי הקשה רש"י ואי קשיא נכתוב חד קרא היכא דלא מכליא קרנא ועל כרחך היינו ושלח ולא נכתוב וביער, דא"כ היאך הוי ידעינן כלל דקאי אשן. ונראה לי דרש"י סמך שפיר אקרא דושן בהמות אשלח בם ודו"ק עכ"ל, דלפי"ז א"ש, ולפי"ז יוצא גם דכל קושיית רש"י ותוס' שייך רק באמר מר הראשון ולא בהשני, כי שם אי אפשר להקשות דניכתוב וביער באזלה ממילא דאז לא נדע דקאי על רגל, ובאמת מרווח יותר לומר כן כיון דלפועל לא הזכירו רש"י ותוס' שכן קשה לקמן באמר מר השני.
ולפי"ז יש לבאר דברי התוס', דהנה המהר"ם הקשה למסקנת הסוגיא דסב"ל לתוס' דושילח קאי על שן ורגל, וביער ג"כ קאי על תרווייהו לגלות הדין דאזלה ממילא, [ולא כרש"י דסבר לפי המסקנא דכיון דלפועל צריך התורה לכתוב הן ושלח והן וביער מסתבר לומר דוביער קאי רק על שן ושלח קאי רק על הרגל כמבואר בדבריו (בד"ה קמ"ל)] א"כ לא מכליא קרנא מנלן, בשלמא לעיל דאמרנו דומיא דרגל דלא מכליא קרנא ה"ז משום ששם לא כתוב "וביער", אבל למסקנא דוביער קאי גם רגל קשה דילמא גם רגל צריך מכליא קרנא? ותירץ מהר"ם דרגל בפשטות אינו מכליא קרנא ולכן נימא בפשיטות דרגל חייב אפילו בלא מכליא קרנא עיי"ש, והקשה עליו בנחלת דוד דא"כ קשה להתוס' באמר מר הב' דקשה ג"כ דניכתוב רחמנא וביער דאזלה ממילא וכ"ש ושילח דשלח שלוחי, והתוס' יתרצו לשיטתם דהו"א מכליא קרנא, אבל לפי מהר"ם בתוס' דברגל לא שייך מכליא קרנא אכתי קשה דיכתוב התורה רק וביער ונדע ברגל גם לא מכליא קרנא? אמנם לפי הנ"ל ניחא כיון דבאמר מר השני לא קשה קושייתם כלל.
אלא דהמהר"ם עצמו נקט בהדיא דקושיית רש"י ותוס' הוא גם באמר מר השני עיי"ש בדבריו, וא"כ לפי מהר"ם עצמו אכתי קשה, עוד צ"ע דהמהר"ם לכאורה סותר א"ע, דלפי מה שכתב דברגל לא שייך מכליא קרנא למה לא רצו התוס' לעיל לתרץ כתירוץ רש"י די"ל דבשן אם הי' כתוב ושילח היינו אומרים מכליא קרנא, ומ"מ שפיר אמרינן דומיא דרגל, דברגל אמרינן בפשיטות דאיירי בלי מכליא קרנא, ובפשטות צריך לומר דמהר"ם חזר בו ממה דקאמר לעיל וצ"ע.
אלא דלא מסתבר כ"כ לומר כהפנ"י, דלפי דבריו בודאי היו רש"י ותוס' מזכירים זה בהדיא דכתיב ושן בהמות אשלח וגו', ובפשטות זהו טעמו של הגרע"א דלא ניחא ליה לומר כהפנ"י וא"כ קושיית הגרע"א אכתי צ"ע.
גדרו של קרן - כוונתו להזיק או משונה
בתוד"ה ושן בהמות אשלח בם וז"ל: אע"ג דאמרינן בעלמא [בספרי פרשת האזינו] בהמות שיש להן ארס כנחש ונושכות וממיתות דהוי נשיכה שהיא תולדה דקרן מכל מקום איירי נמי בחיות רעות שדרסו ואכלו להנאתן כדמתרגמינן ושן בהמות ושן דחיה ברא וחיה בכלל בהמה עכ"ל, היינו דקושייתם דלפי הספרי ה"ז קאי על בהמות הנושכות ע"י ארס כנחש, וא"כ היא תולדה דקרן ולא דשן דאיירי הכא? ותירצו דבפשטות קאי גם על חיות הטורפות לאכילה והנאה להזיקם וא"כ ה"ז שן וכהתרגום דהיינו חיה ברא -שנמצאים במדבר- שאוכלים להנאתם.
ועי' מהרש"א כאן שהקשה במה שכתבו דבהמות שיש להם ארס כנחש ה"ז תולדה דקרן, שהרי התוס' לקמן טז,א, (בד"ה והנחש) כתבו בהדיא דנחש דאין הנאה להזיקן אף דכוונתן להזיק כיון דמצוי הוא ה"ז תולדה דרגל שפטור ברה"ר וחייב נזק שלם בפעם הראשון עיי"ש, וא"כ איך כתבו כאן דה"ז תולדה דקרן? וסיים דיש ליישב, והפנ"י ועוד תירצו דאין הכוונה שהבהמות נושכות כנחש שהזיקן מצוי כנחש, אלא רק שיש להם ארס כנחש, ובאמת שם ה"ז משונה ולכן ה"ז תולדה דקרן.
אלא דבכלל צריך ביאור בגדרו של קרן, דבנחש כתבו התוס' דאף דכוונתו להזיק מ"מ כיון דמצוי הוה תולדה דרגל, ובסוגיין מבואר כמה פעמים דגדרו של קרן הוא במה שכוונתו להזיק וכדאיתא בדף ב,ב, מאי שנא קרן דכוונתו להזיק וממונך ושמירתו עליך וכו' וכן לקמן ד,א, לא ראי הקרן שכונתו להזיק כראי השן שאין כוונתו להזיק וכו', וכן לקמן יט,ב, איתא כשכשה באמתה האם הוא תולדה דקרן וכו' או דילמא קרן כוונתו להזיק הכא אין כוונתו להזיק וכן לקמן כו,א, איבעיא להו אם יש כופר ברגל כגון שדרס על תינוק בחצר הניזק ומת אם הוא דומה למועד בנגיחה שיש חיוב כופר או דילמא קרן כוונתו להזיק משא"כ ברגל עיי"ש, וכן עוד בכ"מ, דבפשטות משמע מזה דבכדי שהיזק מסוים יהי' תולדה דקרן צריך שיהי' כוונתו להזיק.
ולאידך גיסא מצינו בכ"מ דהוה תולדה דקרן כיון ד"משונה" הוא אף שאין כוונתו להזיק וגם יש הנאה להזיקו, וכדאיתא לקמן טו,ב, למ"ד פלגא נזקא קנסא האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכלה תרנגולה משונה הוא ולא מגבינן בבבל עיי"ש, וכתב בתוס' שם (בד"ה והשתא) דהוה תולדה דקרן כיון שהוא משונה אף שאין כוונתו להזיק כמו בקרן, ובנמ"י שם כתב וז"ל: מכאן שמענו דכל מילי דלאו היינו אורחיה אע"ג דיש הנאה להזיקו תולדה דקרן הוי לכל מילי ולא מגבינן ליה בבבל, וכ"כ הרא"ש שם (סי' כ'): "הלכך כל דבר משונה אע"פ שיש הנאה להזיקן נפק ליה מתורת שן והוה קרן כגון כלבא דאכל אימרי וכו' ומשלם חצי נזק"
ועי' גם טז,ב, דארי ברה"ר שטרף ואכל, כיון דמשונה הוא ה"ז תולדה דקרן אף דגם שם יש הנאה להזיקו ואין כוונתו להזיק, וכן לקמן יט,ב, באכלה פת ובשר ותבשיל משלם ח"נ דמשונה הוא וכן אם אכלה מפתורא, אף שכוונתה לאכול ולא להזיק מ"מ כיון שמשונה הוא ה"ז תולדה דקרן, וכן לקמן יח,א, והא חבל משונה הוא ופירש"י שאין דרך שן לאכול את שאינו ראוי לה וא"כ ישלם חצי נזק, וכן שם בע"ב בדין בהמה שהטילה גללים לעיסה דמקשה והא משונה הוא ופירש"י וא"כ תולדה דקרן הוא, ובכל זה הלא אין כוונתה להזיק אבל כיון דמשונה הוא ה"ז תולדה דקרן.
ועי' גם ברמב"ם הל' נזקי ממון פ"א ה"ד שכשהביא הדין דקרן הזכיר רק דמשונה, שעשה מעשה שאין דרך כל מינו לעשות כן תמיד וכו' ולא הזכיר הא דכונתו להזיק וז"ל: העושה מעשה שדרכו לעשותו תמיד כמנהג ברייתו הוא הנקרא מועד, והמשנה ועשה מעשה שאין דרך כל מינו לעשות כן תמיד כגון שור שנגח או נשך הוא הנקרא תם, וזה המשנה אם הורגל בשינויו פעמים רבות נעשה מועד לאותו דבר שהורגל בו שנאמר (שמות כ"א ל"ו) או נודע כי שור נגח הוא עכ"ל, ובשו"ע המחבר סי' שפ"ט סעי' יח - יט כתב: וז"ל: ג' אבות נזיקין בשור: הקרן והשן והרגל. ונקראו אבות מפני שהם כתובים בפסוק, ולהם תולדות, שכל דבר הדומה לו מכל אלו נקרא תולדות ודינו כמוהו, חוץ מנזק צרורות כמו שיתבאר. כיצד, שור האמור בתורה הוא שנגח בקרן, ואין דרכו בכך אלא דרך מקרה, ואין לו הנאה בהזיקו; וכל הדומה לו דינו כמותו, כגון שנגפה בגופה או נשכה או בעטה או רבצה על כלים ושברתם; וכן אם אכלה כסות או כלים, דינה כקרן ואינו משלם אלא חצי נזק, בין ברשות הניזק בין ברה"ר עכ"ל.
גם כבר הובא לעיל המהרש"א דנחש הנושך אין הנאה להזיקו וכוונתו להזיק ואינו תולדה דקרן כיון דמצוי הוא ה"ז כרגל, הרי מוכח מזה דכוונתו להזיק עצמו אינו פועל שנעשה תולדה דקרן אלא העיקר תלוי אם הוא משונה או לא, וכיון דכאן הזיקא מצוי לכן ה"ז תולדה דרגל.
והנה מפרשים (לעיל ב,ב) עמדו על דברי רש"י שם בר"ה רביצה שכתב דרבצה על הכלים כדי לשברם, ומקשים דלמה הוצרך רש"י לומר דזהו בכדי לשברן הא אפילו אם רבצה עליהם להנאתה ה"ז תולדה דקרן כהדין דכלבא דאכל אימרי כיון דהוה משונה דאין דרך בהמה לרבוץ על גבי כלים וכמ"ש הרא"ש והנמ"י?
ועי' רש"ש שג"כ הקשה על רש"י הנ"ל דלמה הוצרך לומר שרבצה על הכלים בכדי לשברן, הלא אפילו בלי כוונתו להזיק ה"ז תולדה דקרן כיון שמשונה היא? ומתרץ עפ"י התוס' שם (טו,ב) שכתבו דכל הדין דכלבא דאכל אימרי חייב דמשונה, הוא רק למ"ד פלגא נזקא קנסא, דבמילא שפיר יש ללמדו מקרן שגם הוא משונה, אבל למ"ד פלגא נזקא ממונא וקרן אורחיה הוא מנלן לחייב כלל משונה, ובמילא יהי' פטור לגמרי, ועפי"ז מבאר התוס' לשון הגמ' שם דקאי למ"ד פלגא נזקא קנסא כיון דרק לדידיה חייב על משונה משא"כ למ"ד ממונא פטור לגמרי עיי"ש, ונמצא לפי"ז דרק למ"ד פלגא נזקא קנסא הוה מהותו של קרן שהוא "משונה", אבל למ"ד פלגא נזקא ממונא דאורחיה הוא נמצא דקרן אינו משונה וכל גדרו הוא כוונתו להזיק ולמ"ד זה פירש"י דבעינן דרבצה על הכלים כדי לשברן, דרביצה הוה ככל קרן שכוונתו להזיק עיי"ש בדבריו, ונמצא מזה דדיון הנ"ל תלוי בפלוגתת האמוראים אם פלגא נזקא ממונא או קנסא, דלמ"ד ממונא, קרן אינו משונה ולכן גדרו הוא כוונתו להזיק, ולמ"ד קנסא ה"ז משונה נמצא דגדרו של קרן הוא משונה, ולפי"ז י"ל דא"ש שהרמב"ם והשו"ע לא הזכירו כוונתו להזיק רק משונה כיון דקיימ"ל להלכה דפלגא נזקא קנסא.
אבל יש להקשות על זה, דאה"נ דהתוס' סב"ל דלמ"ד פלגא נזקא ממונא ה"ז אורחיה כנ"ל, וכן משמע גם בשיטת התוס' בדף ה,ב, שכתבו דמ"ד דקרן עדיפא ה"ז מ"ד דפלגא נזקא ממונא וכיון דאורחיה במילא יש ללמדו משאר האבות, אבל ברש"י כתובות מא,א, (בד"ה לאו) כתב דאפילו למ"ד פלגא נזקא ממונא הוה קרן לאו אורחיה עיי"ש וז"ל: לאו בחזקת שימור קיימי - אם לא ישמרום בעלים שלא יזיקו אינם בחזקת משתמרים מאליהם שלא יזיקו אלא מזיקין, אפי' ניזקא דלאו אורחיה הלכך על מרייהו רמיא לנטורינהו וזה שלא שמרו בדין הוא דלישלם כולה אלא דרחמנא חס עליה ומיהו מה שמשלם בדין משלם עכ"ל. [אלא דמ"מ החיוב הוא מצד ממונא ולא קנס דסב"ל שכן מסתבר].
וכן מוכח ממ"ש רש"י בדף יד,א, בדברי ר' טרפון "משונה קרן" ופירש"י דקרן בכלל הוה מעשה משונה דאין דרכו בכך, וכיון שהוא תנא ודאי זה קאי לכו"ע, גם לפי האמורא דסב"ל פלגא נזקא ממונא, משא"כ לפי התוס' יש לפרש כמ"ש במלאכת שלמה (פ"ב משנה ה') דמשונה קאי על הדין, דדינו של קרן משונה ברשות הניזק מרשות הרבים דשם משלם גם בתחילה נזק שלם, שהרי התוס' אינו יכול לפרש "משונה קרן" כרש"י, כיון דלמ"ד דפלגא נזקא ממונא אין קרן משונה.
וזהו גם הטעם שפירש"י כמה פעמים במשנה שמשלם חצי נזק משום דמשונה הוא, כלקמן יט,ב, אכלה כסות וכלים משלם חצי נזק ופירש"י דמשונה הוא ועיי"ש גם בד"ה מצידי הרחוב, וכן בדף כא,ב, בברייתא בכלב וגדי שקפצו עיי"ש שכתב רש"י דמשונה הוא, וכיון שכן סב"ל להתנא ודאי אין אמורא יכול לחלוק ע"ז, וזהו משום דרש"י סב"ל דגם מ"ד ממונא סב"ל דמשונה הוא, (משא"כ לפי התוס' נצטרך לומר דכל מה שהוזכר בגמ' דמשונה משלם חצי נזק ה"ז רק למ"ד קנסא בלבד דכן קיימ"ל, משא"כ למ"ד ממונא במשונה פטור לגמרי).
ולפי"ז מסתבר לומר לשיטת רש"י לקמן בהדין דכלבא דאכל אימרי דקאי אפי' למ"ד פלגא נזקא ממונא כיון דגם לשיטתו הוה קרן משונה, והא דקאמר הגמ' למ"ד פלגא נזקא קנסא, היינו רק דלכן אין גובין זה בבבל כיון דהוה קנס, אבל למ"ד דהוה ממונא גובין בבבל אף שהוא משונה, וכן משמע מרש"י כתובות שם בע"ב (בד"ה משונה) שכתב על דין זה "וכיון דקנסא הוא לא מגבינן ליה בדייני בבל", ועי' גם שטמ"ק שם בשם ר' ישעי' שכ"כ הריב"א.
ולפי כל זה אין לתרץ שיטת רש"י כתירוץ הרש"ש, כיון דלרש"י החיוב דכלבא דאכל אימרי הוא אפילו למ"ד ממונא, אף דאין כוונתו להזיק, הרי דלרש"י גם למ"ד ממונא נימא דגדרו של קרן הוא "משונה" ולא כוונתו להזיק, ולמה הוצרך לומר "שרבצה כדי לשברן", וא"כ אכתי צ"ב בגדרו של קרן אם הוא משום כוונתו להזיק או משום משונה.
ואין לתרץ דענינו של"כוונתו להזיק" היינו שהוא משונה, דשור וכו' כשכוונתו להזיק ה"ז משונה והם ענין אחד, דא"כ קשה הא דקאמר לקמן ד,א, לא הרי השור כהרי המבעה דקרן כוונתו להזיק כהרי השן שאין כוונתו להזיק, דאם ה"ז משום משונה איזה חומרא הוא, ועכצ"ל דזה גופא הוא חומרא ועוד ית' אי"ה.
ע"כ