E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

מחלוקת בהלכה למשה מסיני

יום ב' י' חשון תשע"ח
בבא קמא
מחלוקת בהלכה למשה מסיני
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה

-המשך-

בסוף שיעור י"ז הובא (בשם הת' הנעלה וכו' נפתלי שי' ווילהעלם) שהמהר"ץ חיות לקמן יח,ב, הביא הקושיא שהוקשה דאיך שייך פלוגתא בדין צרורות דלפי רבנן הלכה למשה מסיני הוא חצי נזק וסומכוס סב"ל נזק שלם " לפי מה שכתב הרמב"ם בהל' ממרים וכו' דבהלכה למשה מסיני לא שייך מחלוקת? ועי' בשיעור שם בארוכה. והמהר"ץ חיות הביא דברי הרמב"ם בפיהמ"ש במס' עדיות פ"ח משנה ז' בהא דפליגי מהו פעולתו של אליהו הנביא כשיבוא לפני ביאת המשיח ד"אמר רבי יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע .. רבי יהודה אומר לקרב אבל לא לרחק רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם וכו' דגם הכא קשה כיון שזהו הלכה למשה מסיני איך שייך בזה מחלוקת?

וכתב הרמב"ם: לא נשמע ממשה לשון זה, אלא נשמע ממנו הענין, לפי שמשה הודיע ביאת המשיח, מפורש בתורה אם יהיה נדחך בקצה השמים, ושב ה' אלהיך. ומל ה' אלהיך, וזולת אלה. וכן הודיעם בשם ה' במה שיקדם לפניו וגורמיו, ושיבא לפניו איש יכשיר לפניו את העולם והוא אליהו, והודיעם שאותו האיש לא יוסיף ולא יגרע בתורה אלא יסלק את מעשה העוול בלבד, ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה. אבל היתה המחלוקת במהות העוול שיסלק מה הוא, אמר רבן יוחנן בן זכאי כי העוול שיסלק הוא הרחקת אדם פסול ביחוסו שנעשה כשר בזרוע, וקירוב אדם כשר שהורחק מקהל כהונה או קהל ישראל בזרוע וכו' עכ"ל, היינו דהלמ"מ אמר בכללות שיסלק מעשה העוול, אבל בפרטיות מה יעשה לא אמר ובזה פליגי מה בפועל יעשה ועי' בהדרן על הרמב"ם תשמ"ז שהביא כל זה וביאר דבזה שייך פלוגתא בהלמ"מ, וזהו כמו שהובא בשיעור הקודם תירוץ הרבי בהנוגע לשהייה בטומאה במקדש דפליגי בשהיית הזמן וכו' כי ההלכה למ"מ הי' בכללות דבעינן שיעור השתחוואה אבל מהו שיעור ההשתחוואה בזה פליגי, וכן תירץ הגרי"ז בתירוצו הראשון בהגמ' דיומא, שהללמ"מ שאכילה היא בכזית אבל מהו כזית בזה שייךפלוגתא, ועפ"ז תירץ המהר"ץ חיות הכא שהי' הללמ"מ דצרורות בכלל הנזקין ופליגי אם הוא חצי נזק או נזק שלם. וזה יובן ע"פ מה שהובא בשיעור הקודם מהברכת שמואל די"ל דצרורות הוא חיוב חדש דמצד הסברא היינו אומרים שהוא פטור לגמרי דבממונו לא נימא דכחו כגופו והי' צ"ל פטור וע"ז אתי ההללמ"מ שגם הוא בכלל נזקין ובזה פליגי רבנן וסומכוס אם הוא חצי נזק או נזק שלם.

אבל עי' לקמן יט,א: "בעי רב אשי: כח כחו, לסומכוס, ככחו דמי או לא? מי גמיר הלכה ומוקי לה בכח כחו, או דלמא לא גמיר הלכה כלל". והקשה הת' הנעלה וכו' שמואל שי' בעגון דמוכח מכאן שלא כהמהר"ץ חיות דיש מקום לומר שלא סבירא ליה לגמרי מהך הללמ"מ ולא כהמהר"ץ חיות דבודאי קיבלה אלא שחולק בהפרטים ודוחק גדול לפרש כוונת הגמ' דלא גמיר הלכה כלל לגבי חצי נזק דאין זה משמע בלשון הגמ'. (וכן הקשה בשיעורי הר"ד).

עוד יש להקשות דלפי המהר"ץ חיות יוצא שהללמ"מ גילתה שהוא בכלל נזקין ולולי זה הי' פטור, ומהגמ' מוכח דאם לא גמיר ההלכה כלל הוא חייב נזק שלם? וע"ז הובא בשיעור תירוצו של הגרי"ז שישנם ב' סוגים בהללמ"מ, והרמב"ם איירי רק באלו שלא נשתכחו מעולם עיי"ש.

[ובפשטות הגמ' דיומא (פ,א) אין קשר בין הא דאמר ר"א האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב השיעור, להא דקאמר אח"כ ריו"ח דשיעורין הם הללמ"מ ומביא ע"ז ברייתא תניא נמי הכי: שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני, אחרים אומרים: בית דינו של יעבץ תיקנום וכו', והגרי"ז חידש דר"א סב"ל כאחרים ששיעורים הם מהללמ"מ שנשתכחו והחזירן עתניאל בן קנז ולכן רק לפי שיטתו צריך לכתוב השיעור כיון דשייך שבי"ד אח"כ ירבה השיעור, משא"כ לריו"ח דסב"ל כהת"ק דברייתא לא נשתכחו השיעורין מעולם ולכן לא שייך בזה פלוגתא אח"כ כלל, ולכן לדידיה אי"צ לכתוב השיעור, ומוכיח כן מהירושלמי דפאה פ"א דמפורש שם דריו"ח ור"א פליגי אהדדי].

והנה לפי יסוד הנ"ל שישנם ב' סוגים בהללמ"מ: אלו שלא נשכחו מעולם דבזה קאמר הרמב"ם דלא שייך פלוגתא, ואלו שנשכחו והוחזרו ע"י עתניאל בי"ג מדות ששם שייך פלוגתא, יתרץ התמיהה שהקשו המפרשים (ראה פתח עינים להחיד"א שם ועוד) דכיון דעתניאל בן קנז [שהי' אחיו הגדול של כלב בן יפונה] החזיר כולם ע"י פלפולו, למה חזרו ושאלו אצל שמואל הנביא שישאל ע"י נבואה וכו' שהי' כמה מאות שנה אחרי כן כמבואר בגמ' שם, הרי כבר ידעו כולם ע"י עתניאל בן קנז? ולהנ"ל ניחא דכיון שהוחזר ע"י י"ג מדות הרי שייך על זה מחלוקת והם רצו שיברר ההלכות ע"י נבואה דאז לא שייך ע"ז מחלוקת וא"ש. וראה רשימות חוברת צ"ה ענינים נפלאים בענין זה.

אלא דאכתי קשה לפי ריו"ח דסב"ל דשיעורים לעולם לא נשתכחו א"כ איך מצינו פלוגתות תנאים בשיעורין כגון בהא דפ"א דביצה לענין לאו דבל יראה דבית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת ובית הלל אומרים זה וזה בכזית.

ועי' בס'הל' למשה מסיני' להג"ר שלמה רפאל יהודא ליאון (נדפס בשנת תצ"ד, ואח"כ בס' דברי סופרים ח"א הובא גם באנציקלפדיה תל' כרך ט' ערך "הלכה למשה מסיני") שביאר בנוגע לפלוגתות בשיעורים, שהשיעורים נאמרו לו למשה בדרך כלל ולא פרט לו הקב"ה כל שיעור ושיעור על איזה ענין קאי דבאוכלים יש מהם בכזית ויש מהם בכותבת ויש מהם כביצה, ובטומאה יש כזית וכשעורה וכעדשה, ולענין שבת יש גרוגרות כו' והחכמים אח"כ לפי שכלם כו' הבינו איזה שיעור קאי לאיזה דבר, וזהו מה דמצינו דפליגי בשיעורים, דפליגי על איזה ענין קאי שיעור זה, דבאיזה איסור אכילה בעינן כזית ובאיזה כותבת כו' עיי"ש שהאריך בזה, ומביא ראי' ממ"ש הרמב"ם בהל' טומאת מת פ"ה ה"ב: "אעפ"י שהשיעורים כולם הלמ"מ הם אמרו חכמים תחילת ברייתו של אדם כזית לפיכך שיעור טומאת בשרו כזית", ולכאורה כיון דזהו הלמ"מ למה הוצרכו טעם בזה? ולהנ"ל ניחא דטעם זה גילה לחכמים דשיעור הכזית שייך בטומאת בשר האדם כו' עכ"ד.

ולכאורה אפ"ל כן גם לפי ביאור הנ"ל של הגרי"ז, דגם הוא סב"ל כמ"ש בס' הנ"ל דשייך מחלוקת לאיזה דבר נאמר שיעור זה כי השיעורים נאמרו לו למשה בדרך כלל וכו', וא"כ אפ"ל דבזה לא מיירי הגרי"ז דכנ"ל פשוט דשייך בזה מחלוקת, והוא איירי לאחר שכבר ידעינן שיעור מסויים באכילה וכו' כגון כזית, אם בי"ד אחר יכול לחלוק ולומר שצריך כזית יותר גדול וכו' וכהך דיומא שם, דבזה כתב תלוי לפי ריו"ח או ר' אלעזר.

אלא דלכאורה יש לתמוה על כל יסוד הנ"ל בשיטת הרמב"ם, דהרי הרמב"ם בהקדמתו בפיהמ"ש הגדיר הענין דהללמ"מ וז"ל: וכל ענין שאין לו רמז במקרא ואינו נקשר בו ואי אפשר ללמדו באחת המדות, באלה בלבד אומרים הלכה למשה מסיני, ולפיכך כשאמרנו שעורין הלכה למשה מסיני הקשו על זה ואמרו, איך תאמר עליהם שהם הלכה למשה מסיני והרי השיעורים רמוזים בפסוק ארץ חטה ושעורה, (סוכה ה,ב) והיתה התשובה על זה שהם הלכה למשה מסיני, ואין להם שום יסוד שילמדו ממנו באחת המדות, ואין להם רמז בכל התורה, אלא הסמיכום לפסוק זה כעין סימן כדי שישמרום ויזכרום, ואין זה מענין הפסוק, וזהו ענין אמרם קרא אסמכתא בעלמא, בכל מקום שנזכר עכ"ל, נמצא מזה דסב"ל להרמב"ם דהלכות אלו שהם הללמ"מ אי אפשר להוציאם ממקרא או ע"י הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ואיך שייך לומר דהלכה למשה מסיני הוחזר ע"י י"ג מדות?

אמנם לכאורה יש להקשות כן גם בתמורה שם דאיירי שם גם אודות הלכות למשה מסיני שנשכחו ואח"כ קאמר דעתינאל בן קנז החזירן ע"י פלפולו, וקשה דהרי כתב הרמב"ם כנ"ל דההלכה למשה מסיני אין לו רמז בקרא וכו'?

אבל י"ל דהגמ' תמורה לא קשה, דעי' שם שבתחילה מביא דשלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, ואח"כ מביא עוד דבשעה שנפטר משה רבינו לג"ע אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך אמר לו רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר כו' מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספקות כו' במתניתא תנא אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגז"ש ודקדוקי סופרים כו' אמר רבי אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו כו' עיי"ש, והנה לפי מ"ש הרמב"ם דהללמ"מ אין לו רמז במקרא כו' עכצ"ל דעתניאל בן קנז החזיר רק אלו האלף ושבע מאות קלין וחמורין וגז"ש כו' שהם נדרשים בי"ג מדות במילא שפיר הי' יכול להחזירן, אבל לא קאי על ג' אלף הלכות דלעיל כיון דבזה לא שייך לדרוש י"ג מדות וכ"כ בחי' החת"ס גיטין ס,ב, (ומטעם הנ"ל דבהלכה למשה מסיני לא שייך י"ג מדות) ועי' גם בספר המצות להרמב"ם בשורש ב' שנקט בהדיא שעתניאל בן קנז החזיר רק האלף ושבע מאות קלין וחמורין כו' וי"ל דלשיטתו קאי דאי אפשר לומר דקאי על הלכה למשה מסיני עצמה דבזה לא שייך י"ג מדות, וראה גם מאירי ריש אבות ע' 17 דנקט ג"כ שהחזיר אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגז"ש וכו', וא"כ לא קשה כלום על הרמב"ם מתמורה, משא"כ לפי מה שביאר הגרי"ז הגמ' יומא דלפי אחרים שיעורין היו הללמ"מ שנשתכחו והוחזרו ע"י עתניאל בי"ג מדות ובזה תירץ כל הני מקומות שמצינו בהם פלוגתא בהלכה למשה מסיני שהן מאלו שהוחזרו וכו' דלפי מ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש לא שייך לומר כן?

[ולפי דעה זו שהוחזרו רק האלף ושבע מאות קלין וחמורין וגז"ש ודקדוקי סופרים כו' ע"י י"ג מדות מובן דלא קשה קושיית הפתח עינים הנ"ל למה הלכו אח"כ לשמואל לשאול, כי רצו שיחזיר גם ההלכות למשה מסיני].

אבל עי' בתוס' סנהדרין לו,א, בד"ה כולהו (מובא בלקו"ש חכ"ג ע' 194 בהערה שם) וכן ברש"י ותוס' תענית ד,א, וברש"י יהושע טו,טז, דסבירא להו שהחזיר גם ההלכות שנשכחו, ולכאורה צריך לומר שהם חולקים על הרמב"ם הנ"ל דהלכה למשה מסיני אין לו רמז בקרא וכו' ולכן שפיר שייך לומר שהחזירן ע"י פלפולו, וא"כ לפי שיטה זו שפיר י"ל כדברי הגרי"ז הנ"ל דסבירא להו דבההלכות שלא נשתכחו לא שייך מחלוקת אבל באלו שהוחזרו בי"ג מדות ע"י עתניאל שפיר שייך מחלוקת ולא קשה מכל הני מקומות כמו בצרורות דפליגי תנאי וכו' די"ל שהן מאלו שנשתכחו, אלא דלדעת הרמב"ם לא שייך לומר כן וכפי שנת'.

ולפי מה שנת' בשיטת הרמב"ם לכאורה יש לתרץ הקושיא מצרורות לשיטתו כמ"ש בשו"ת חות יאיר (סי' קצ"ב שהאריך שם בכל ענינים אלו): "שבאם התנא בפירוש אומר שהוא הל"מ לא יתכן שיחלוק עליו חבירו משא"כ כשאומר דבריו סתם אף דבגמ' מפרש שהוא הל"מ אפשר כי חבירו לא ידע זה לכן חלק עליו", היינו דרק אם התנא גילה דזהו הלמ"מ אין יכולים לחלוק עליו, אבל אם התנא אמר זה סתם ותנא אחר לא ידע שזהו הלמ"מ אף דאח"כ גילו אמוראים דזהו הלמ"מ שפיר אפשר שתנא אחר יחלוק עליו כיון שלא ידע דזהו הללמ"מ, וא"כ אפ"ל גם הכא שסומכוס שמע דעת רבנן ולא ידע דזהו הללמ"מ וחלק עליהם, ואח"כ גילו אמוראים דזהו הלמ"מ וראה לקמן יז,ב, שהגמ' הקשה על רבנן אם כחו כגופו יתחייב נזק שלם ואם אינו כגופו לא יתחייב כלל, ומסיק רבא: "לעולם כגופו דמי, וחצי נזק צרורות - הלכתא גמירי לה", וא"כ יש לומר דסומכוס לא ידע דהוה הללמ"מ, ועי' בכל זה היטב. וראה בענינים אלו ברשימות חוברת צ"ה.

ולפי מה שנת' בדעת רש"י די"ל כביאור הגרי"ז [אם כנים הדברים] לא שייך לבאר דעת המהרש"ל כפי שנת' מהאמרי צבי מצד דברי הרמב"ם, כיון דהלמ"מ זה הוחזר ע"י י"ג מדות, וא"כ ודאי שייך מחלוקת אם הי' הלמ"מ דממונא או לא.

ב) בגמ': "ואמאי קרי לה תולדה דרגל? לשלם מן העלייה. והא מבעיא בעי רבא! דבעי רבא: חצי נזק צרורות, מגופו משלם או מן העלייה משלם! לרבא מבעיא ליה, לרב פפא פשיטא ליה. לרבא דמבעיא ליה, אמאי קרי לה תולדה דרגל? לפוטרה ברה"ר". והנה המהרש"א (וכן בשטמ"ק) הקשה דמנא ליה להגמ' לפי רב פפא דמשלם מן העלייה דילמא גם הוא מספקא ליה כרבא וכו' וקרי לי תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר? וכתב המהרש"א דהגמ' ידע דזהו דעת רב פפא, ועי' גם פנ"י שתירץ דרב פפא דסב"ל פלגא נזקא ממונא כיון שהוא דומה בעיקר החיוב תשלומין לקרן הי' צ"ל יותר תולדה דקרן ולא תולדה דרגל משום לפוטרו ברה"ר, כיון דבעיקר התשלומין ה"ה פלגא נזקא ממונא כקרן, ולכן הוצרך לומר דכיון דמשלם מן העליה שהוא בעיקר התשלומין כרגל לכן ה"ז תולדה דרגל, משא"כ לפי רבא י"ל דסב"ל דפלגא נזקא קנסא, וא"כ הרי אינו דומה בעיקר התשלומין לקרן דהוה קנסא וכאן ממונא ולכן בזה גופא שהוא פטור ברה"ר מספיק להיות תולדה דרגל עיי"ש, ועי' גם בתוס' רבינו פרץ שתירץ באופן אחר דכל חידושו של רב פפא הוא לומר דאף דמשלם חצי נזק מ"מ הוא תולדה דרגל בשאר הלכותיו, ואי נימא להשמיע הדין שהוא פטור ברה"ר פשיטא הוא דמה רגל דמשלם נזק שלם פטור ברה"ר כ"ש צרורות דמשלם חצי נזק, ועכצ"ל לחדש הדין דמשלם מן העלי' עיי"ש.

ובס' תרומת הכרי (לאחיו של בעל קצוה"ח) סי' שצ"א תירץ באופן אחר, ובהקדם מה שנתבאר בשיעור י"ג דסברת הרי"ף דשן ורגל פטורין ברשות הרבים משום דאורחיה הוא וכו', דזה מתאים רק למ"ד פלגא נזקא קנסא, שלכן קרן תם חייב ברשות הרבים דלאו אורחיה הוא, אבל אי נימא כמ"ד ממונא וכדעת התוס' וכו' דהוה אורחיה שוב אין טעם לחלק בין שו"ר לקרן ועכצ"ל שהוא גזה"כ לפוטרן ברה"ר, כמו שפטרה התורה כלים בבור וטמון באש וכו' כפי שנת' שם.

ולפי"ז כתב בתרומת הרי לתרץ קושיית התוס' הכא בד"ה לפוטרו וכן תירץ קושיית המהרש"א הנ"ל, שהתוס' הקשו דכיון דלרבא מספקא ליה בצרורות אם משלם מן העליה כברגל או מגופו כקרן למה פשיטא ליה דצרורות פטור ברה"ר? והמהרש"א הקשה (וכן הרמב"ן במלחמות פ"ב) דמנלי' להגמ' לפי רב פפא דקרי ליה תולדה דרגל משום דמשלם מן העליה דילמא גם הוא מספקא ליה בזה כמו לרבא וקרי ליה תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר? ותירץ כנ"ל דקים ליה להגמ' לרב פפא דמשלם מן העלי', אבל לפי הנ"ל י"ל דרבא סב"ל דפלגא נזקא קנסא ובמילא סב"ל כטעם הרי"ף הנ"ל, וזה פשיטא שזה פוטר גם צרורות ברה"ר כיון דאורחייהו בהכי, אבל בנוגע אם משלם מגופו או מן העליה בזה שפיר מספקא ליה באופן התשלומין, אבל רב פפא דסב"ל לקמן טו,א דפלגא נזקא ממונא א"כ צ"ל דשן ורגל פטורים ברה"ר מגזה"כ, וא"כ דילמא צרורות שאני ששם חייב ברה"ר וליכא גזה"כ זה, וכיון דקרי ליה תולדה דרגל מוכח דסב"ל שהוא דומה לרגל ממש וא"כ ודאי פשיטא ליה דמשלם מן העליה כרגל דמהיכי תיתי לחלק בין הפטור ברה"ר לתשלומין דעלי', וא"ש ג"כ קושיית התוס' למה לרבא פשיטא ליה דפטור ברה"ר ומספקא ליה אם מגופו משלם וכו' כיון דסב"ל הטיעם דארוחיה במילא ודאי פטור ברה"ר.

שן ורגל פטורין ברה"ר

ג) כבר הובא דברי הרא"ש כאן וז"ל: ושן ורגל פטורין ברה"ר דאורחיה הוא (כ"כ הרי"ף) תמיה לי מה הוצרך לפרש טעמא דפטירי משום דאורחייהו הוא הא קרא כתיב ובער בשדה אחר ודרשינן ולא ברה"ר. ואפשר שבא לפרש טעם הפסוק למה פטרתו תורה ברה"ר לפי שדרכו לילך ברה"ר ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד... ונפקא מינה מטעם זה שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברה"ר ומקצתו ברה"י ודרסה עליו ברה"ר ושברה ברה"י כלים כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו פטורין ור' יצחק בר' שמואל לא פירש כן לקמן גבי שור יוכיח שברשות עכ"ל, והנה בשלטי הגבורים שם בהרי"ף הביא דברי הרא"ש אלו, וכתב שבאמת כן הוא דלפי הרי"ף פטור בעץ ארוך וכו' דהרי לקמן יט,א, איבעיא בגמ' בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י אם חייב או פטור ומסיק דחייב כיון שההיזק הי' ברה"י, והרי"ף השמיט דין זה הרי מוכח כהרא"ש דסב"ל שבכה"ג באמת פטור כיון דהוה בדרך הילוכה עיי"ש.

[והא דכתב הרא"ש שהר"י חולק כוונתו ללקמן ו,א, בדין פותקין ביבותיהן דאתי בהצד השוה דמה לבור שכן שלא ברשות תאמר הכא ברשות שור יוכיח, והקשו התוס' דלמ"ד שור דמתניתין לרגלו, הלא רגל חייב רק ברשות הניזק וזהו שלו ברשות ותירץ הר"י וז"ל: וי"ל כגון שהלך ברה"ר והתיז והזיק ברה"י דחייב כדאמרינן לקמן (דף יט.) עכ"ל, היינו דלמידים מרגל בכהאי גוונא שהוא ברשות ומ"מ חייב, הרי דהר"י חולק על הדין דדף וכו'].

אבל בפלפולא חריפתא הקשה דאדרבה כיון שכן מסיק בגמ' בהדיא דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב מנלי' להרי"ף לבאר טעם חדש שעפי"ז יוצא לא כמסקנת הגמ'? עוד יש להקשות דלמה כתב הרא"ש שהר"י לקמן ו,א, חולק על דין זה ולמה לא כתב הרא"ש עדיפא מיני' שזהו נגד הגמ' דלקמן יט,א?

עוד יש להקשות דברמב"ם (הל' נזקי ממון פ"א ה"ח) סב"ל ג"כ כטעם הרי"ף שכתב לגבי פטור שן ורגל ברה"ר וז"ל: הרי זה פטור מפני שיש לה רשות להלך כאן וכאן ודרך הבהמה להלך ולאכול כדרכה ולשבר בדרך הילוכה" ומ"מ בפ"ב ה"ד הביא הדין דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב? הרי דגם לפי הרי"ף צריך לומר דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב?

וביאר בס' ים של שלמה (סי' ד') עפ"י מ"ש התוס' לקמן ו,א, בד"ה לאתויי לגבי אדם דאין דרכו של אדם להתבונן בדרכים מ"מ כשמתיז בכח אין זה דרכו וחייב עיי"ש, ועד"ז י"ל לגבי בהמה דכוונת הרא"ש דוקא בדרס על דף ששם ה"ז הילוך רגיל זהו אורחיה ופטרתו התורה, משא"כ בהתיז ברה"ר והזיק ברה"י זהו התזה בכח ואין דרכה בכך וזה לא פטרתו התורה, שהפטור הוה רק על אורחיה בהליכה כדרכה ואכילה כדרכה, ולכן מבואר לקמן כ,א, באכלה כדרכה מצוארה של בהמה אחרת פטורה אף דזהו רשות הניזק, וכן הוא הכא בדרסה על הדף, אבל בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"ר זה אינו בכח כ"כ והוה אורחיה, ובמילא א"ש שהרי"ף ג"כ סב"ל כמסקנת הגמ' לקמן בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דחייב דזהו לאו אורחיה ודינו של הרא"ש הוא רק בדף בלבד, ובמילא א"ש ג"כ שיטת הרמב"ם.

והא דכתב הרא"ש שהר"י לקמן חולק על זה אף שבתוס' שם הובא בהדין בהתיזה ברה"ר כו' כנ"ל, וזה אינו סותר הדין דדרסה על הדף, י"ל דבתוס' רבינו פרץ הקשה קושיית התוס' ותירץ מהדין דדרסה על דף שהוא חייב עיי"ש, וא"כ אפ"ל שזה הי' גם גירסת הרא"ש בהר"י, ולכן זה אינו כשיטת הרי"ף.

והא דלא הביא הרי"ף הדין דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י כבר כתבו המפרשים דזה נכלל בהדין דקופצת ששם ג"כ היתה ברה"ר ואכלה ברשות הניזק וחייב א"כ ה"ה הכא ואכמ"ל, ועי' בכל זה היטב.

ע"כ