E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

ביאור בתוד"ה לאו אע"ג

יום ג' ח"י חשון תשע"ח
בבא קמא
ביאור בתוד"ה לאו אע"ג
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה

בתוס' ד"ה לאו אף על גב דכוונתו להזיק אפ"ה פטורין וז"ל: וא"ת עבד ואמה גופיה נילף מק"ו דשן להתחייב כיון דאכתי לא ידע טעמא דשמא יקניטנו רבו וע"ק כיון דידע רישא דמתניתין דמסכת ידים (פ"ד מ"ז) מדנקט עבד ואמה ולא נקט עבד ואשה א"כ מסתמא ידע סיפא וע"ק דעבד ואמה כשאין כוונתן להזיק נמי פטירי וא"כ מאי מייתי ..עכ"ל.

הנה בקושייתם הא' תמה המהר"ם דמהו קושייתם הרי הוא רוצה להוכיח דכוונתם להזיק גורם פטור [דאי אפשר לשמרם] ולכן א"ש הא דקאמר לעיל דאם הי' כתוב שן לא היינו יודעים קרן כיון דקרן כוונתו להזיק, וא"כ מה הקשו התוס' דעבד ואמה גופא נילף בק"ו משן היפך סברתו דכוונתו להזיק הוא קולא? ועי' פנ"י שביאר דבריהם דמהלשון "איצטריך סד"א מידי דהוה אעבד ואמה" משמע דכוונתו רק דאם לא הי' כתוב בתורה קרן אז היינו אומרים דקרן פטור כיון דכוונתו להזיק, אבל לפועל לאחר שכבר כתבה התורה קרן, באמת הדרינן לסברא הפשוטה ואמרינן דכוונתן להזיק הוה חומרא, וע"ז הקשו התוס' לדידיה כשאמר "מידי דהוה אעבד ואמה" ויודע כבר דלפי האמת כוונתו להזיק הוה חומרא, מהו הטעם דעבד ואמה פטורים אדרבה נלמוד בהם ק"ו משן, כיון דלא ידע עדיין הטעם דשמא יקניטנו עיי"ש.

וקושייתם הב' הוא דאיך אפשר לומר דידע רק הרישא ולא הסיפא דשמא יקניטנו, וזהו לפי שיטתם דכוונתו להמשנה דידים, כי לרש"י כוונתו למתניתין דלקמן דעבד פגיעתו רעה י"ל דלא ידע גם הרישא.

ובקושייתם הג' דעבד ואמה פטורים גם באין כונתם להזיק, פשטות כוונתם הוא וא"כ נמצא דאין טעם הפטור משום כונתו להזיק [דאי אפשר לשומרן] דהרי גם באין כוונתם פטורים וא"כ מאי מייתי ראי' מזה להכא דכוונתו להזיק הוא קולא כיון דשם עכצ"ל דאין זה הטעם.

אבל במהרש"א פירש קושייתם הג' באופן אחר וז"ל: וע"ק דעבד ואמה כשאין כוונתן להזיק נמי פטורים כו' עכ"ל פירוש ובמה מצינו מיהת משן דאין כוונתו נמי להזיק ה"ל למילף דחייב דהא מעיקרא דדינא דקאמר לכתוב רחמנא חדא ותיתי אידך מיניה במה מצינו קאמר כפרש"י לקמן בהדיא בשמעתין וק"ל עכ"ל, ונראה לפי דבריו שקושיא זו בא בהמשך לקושיא הא' דבכוונתו להזיק נילף מק"ו, ומוסיפים דקושיא זו יש להקשות גם על אין כוונתם להזיק שיתחייבו במה מצינו משן דאין כוונתו להזיק, כיון דזהו כוונת התנא בתחילה דנילך זה מזה במה מצינו עיי"ש.

וצ"ע למה לא רצה המהרש"א לפרש כהנ"ל, דלפי פירוש המהרש"א אינו מובן למה לא בא קושיא הג' לפני קושיא הב' כיון שבא בהמשך, עוד יל"ע לפי המהרש"א דמהו כונתם במ"ש "וא"כ מאי מייתי" דכמו שלא כתבו זה בקושיא הראשון גם הכא לא הי' צריכים לכתוב זה, משא"כ לפירוש הראשון א"ש דמוכח מזה דהפטור שלהם אינו משום כוונתו להזיק, ומאי מייתי הכא להוכיח דכוונתו להזיק הוא קולא ויל"ע.

ותירצו וז"ל: וי"ל דשפיר הוה ידע המקשה טעמא דשמא יקניטנו רבו ואפ"ה פריך כיון דעבד ואמה פטורין ואפילו באין כוונתן להזיק ואע"ג דלא שייך טעמא דשמא יקניטנו רבו דאנוס הוא דפעמים דנתכוונו ויאמרו לא נתכוונו לכך פטירי בכל ענין נמצא שכוונתן גורם הפטור ה"נ קרן שכונתו להזיק יש לנו לפוטרו ורב אשי פי' דאפילו באין כוונתו להזיק איכא טעמא רבה עכ"ל.

וכבר הובא ביאור דבריהם (לפי המהר"ם והפנ"י) דבאמת ידע הטעם דשמא יקניטנו, אלא דחשב דטעם זה קאי רק על אין כוונתם להזיק דמן הדין צ"ל חייב דמ"מ פטרוהו רבנן דשמא יתכוון ויאמר לא נתכוון בכדי לחייב את רבו אבל כוונתם להזיק פטור מן התורה דאינו יכול לשומרו, והטעם שלמד כן הוא דבשלמא אי נימא דכוונתם להזיק פטור מן התורה א"ש הא דתקנו רבנן שיהי' פטור גם באין כוונתו להזיק, והניזק מפסיד, אבל אם כוונתו להזיק עצמו חייב מן התורה ותיקנו רבנן לפוטרו והניזק מפסיד, [שלא מדין תורה] א"כ איך יוסיפו לתקן עוד שהוא פטור אפילו באין כוונתו להזיק, משום שמא נתכוון וכו' [שהוא ספק בעלמא דילמא נתכוון כיון דנראה לנו שלא נתכוון] הלא זהו תקנתא לתקנתא כו', ובמילא שפיר הוכיח מעבד ואמה דכוונתו להזיק גורם פטור, ודחה רב אשי דאי"ז תקנתא לתקנתא דכולה חדא תקנתא היא דאם יהי' הדין דאין כוונתו להזיק חייב לעולם יוכל לחייב את רבו כו' ואין כאן תקנה כלל עיי"ש, וכולא חדא תקנתא היא.

אבל לכאורה צ"ע דאיך תתורץ קושיא הא' לפי תירוצם של התוס', דהרי לפי מה שנתבאר קושיית התוס' כנ"ל אכתי קשה דכיון דלפי האמת סב"ל דכוונתם להזיק הוא חומרא א"כ איך שוב חשב בעבד ואמה דכוונתו להזיק פטור מן התורה? (וראה בחי' הגרע"א החדש).

והפירוש בזה הוא, דרב יהודא אמר דאם לא הי' כתוב הדין קרן בתורה אז היינו אומרים דזהו קולא שאינו יכול לשומרן, ולא היינו לומדים אותו משן שאין כוונתו להזיק, והיינו מחזקים סברא זו והיינו אומרים אז דזהו הטעם דעבד ואמה פטור בכוונתו להזיק כפי שנת' שלא מסתבר דחכמים יעשו תקנתא לתקנתא, ולכן הוצרך התורה לכתוב קרן, ומעתה לאחר שכתבה התורה קרן רב יהודא מודה דעכצ"ל כרב אשי שכל הפטור בעבד הוא רק משום שמא יקניטנו, כיון דכבר ידעינן דכוונתו להזיק ודאי אינו קולא וכו', ועכשיו מודה דכולא חדא תקנתא היא [ובמילא לא שייך ללמוד מק"ו] וע"ז אומר לו רב אשי דזה לא הי' סברא מעולם לומר דכוונתו להזיק הוא קולא, ואפילו אם לא הי' כתוב קרן היינו יודעים דבעבד ואמה פטור רק משום שמא יקניטנו בלבד דהכל חדא תקנה היא וא"ש.

ועי' בתוס' ר"פ כאן שהקשה הקושיא דאם ידע ממתניתין דידים הרי ודאי ידע גם הסיפא שהטעם הוא משום שמא יקניטנו וא"כ מהו הדמיון מעיקרא? ואם לא ידע המשנה א"כ מאיפה ידע בכלל בעבד ואמה שהאדון פטור, דילמא באמת חייב משום הך ק"ו גופא? דלפי"ז לא קשה קושיית המהר"ם הנ"ל, כיון שהקושיא הוא על עצם הדין מנלי', ואולי יש להעמיס פירוש זה גם בתוס' שקושייתם הוא בדרך ממה נפשך, דאם לא ידע המשנה מנלי' עצם הדין הלא בזה עצמו יש לדרוש ק"ו שהוא חייב? ואח"כ כתבו דהלא משמע דידע הרישא כיון דנקט "עבד ואמה" א"כ ודאי ידע גם הסיפא וא"כ איזה דמיון יש כאן מעיקרא? דלפי"ז מתורץ קושייתם הא' דבודאי ידע הדין מהמשנה דעבד ואמה פטורין אלא חשב דשמא יקניטנו קאי רק על אין כוונתו להזיק.

ואם המהרש"א למד כן בתוס', לא קשה מה שהוקשה עליו לעיל, כיון דב' קושיות הראשונות הוא בדרך ממ"נ לכן באים בחדא מחתא, אלא דפשטות לשון התוס' לא משמע דזהו כוונתם.

ובנוגע לרש"י י"ל דרב יהודא לא ידע מתניתין דידים ולכן פירש"י דכוונתו להמשנה דלקמן פגיעתן רעה [וזה מוכיח גם שאין האדון חייב דאם חייב אין פגיעתן רעה ולא קשה קושיית תוס' ר"פ] ובמילא לא קשה קושיא הא' וקושיא הב' של התוס', וכבר כתב רש"י (פסחים יז, ב) בד"ה קשיא וז"ל: הא דרב פפא לאו מילתא היא, וכי אמרה - לאו אדעתיה, ולא היה זכור למשניות הללו, וכן כתב בנזיר (סג,א) בד"ה ולרמי "לא שמיעא ליה מתניתין"1 אלא דלכאורה קשה קושיא הג' דאיך למד דעבד ואמה פטורין משום דכוונתו להזיק הלא בפשטות פטורים גם באין כוונתו להזיק [כיון דהמשנה קאמר סתם פגיעתן רעה אפילו בלא נתכוונו] וא"כ עכצ"ל דאין הטעם משום דכוונתו וכו'?

וי"ל כמ"ש בשטמ"ק בשם רבינו יונה וז"ל: ונראה בעיני דודאי עבד ואמה שהזיקו בשוגג דין הוא שלא לחייב את רבם דבחזקת שמור קיימי כיון דבני דעת נינהו והן שומרים עצמם ומדקדקים במעשיהם, אבל בודאי בשכוונתם להזיק ראוי לחייב את רבם כדי שישמרם שלא יתכוונו להזיק אלא לפיכך פטורין לפי שקשה לשומרם מלהזיק כיון שכוונתם להזיק עכ"ל, היינו דבשלמא באין כוונתם להזיק כיון שהוא בר דעת בודאי שומר א"ע שלא יזיק והבעלים פטורים מחמת שהוא שמור מצ"ע, וכל הקושיא הוא בכוונתו להזיק דאז יש חיוב על הבעלים לשמרו באותו המצב שלא יזיק, ועכצ"ל דאז קשה לשומרו וכו' דזה א"ש גם לפי רש"י, אלא דיל"ע לפי מה שנת' בשיעור כ' מהפנ"י דדעת רש"י דאם הזיקה שורו אפילו אם הבעלים מסרו לשומר בן דעת, יכול הניזק לגבות גם מהבעלים עצמם עיי"ש, ולא כהטור והשו"ע, א"כ גם הכא לכאורה צ"ל כן באינו מתכוון דמ"מ יוכל לגבות מהאדון, אלא דעדיין צריך ביאור בכל טעמו של רש"י שם למה לא סב"ל כהטור ויל"ע.

דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ

בתוס' כדמתרגם רב יוסף - נקט רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום שיש כמה ענייני תרגום ולא כדפירש בעלמא לפי שהיה סגי נהור ודברים שבכתב אי אתה רשאי לומר על פה ולכך היה אומר תרגום דמשום עת לעשות אמר התם דשרי ואין לך עת לעשות גדול מזה עכ"ל, כוונתם כיון דעת לעשות לה' וגו' הרי הי' מותר לו ללמוד אפילו חומש ולא הי' צריך לתרגום דוקא ולכן עכצ"ל שבכלל הי' בקי בתרגום וכו'.

הנה מקור דין זה הוא בגיטין ס,ב ותמורה יד,ב: דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, כתיב: (שמות ל"ד) כתוב לך את הדברים האלה, [אלמא נכתבה רש"י] וכתיב: (שמות ל"ד) כי ע"פ הדברים האלה, [אלמא לא נכתבה], הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, [דברים - שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי למוסרם לישראל על פה], דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. [מכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן לכתוב אלא מפני שהתורה משתכחת], דבי רבי ישמעאל תנא: אלה - אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות.

ועי' תוס' שבתב קטו,א, וז"ל: לא ניתנו לקרות בהן - פירש רש"י דהיינו רבן שמעון בן גמליאל דפליג במתניתין בפ"ק דמגילה (דף ח:) דאף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית ופירש הרב פור"ת דהיינו טעמא כיון דלא ניתנו ליכתב אסור לקרות בהן משום דדברים שבכתב אסור לאומרן בעל פה וקשה דאין זה אי אתה רשאי לאומרו בעל פה כיון שאינו אומרו בלשון הקדש אלא באותו לשון כשהן כתובין דהא שרי למימר בעל פה תרגום כדמתרגם רב יוסף עכ"ל, היינו ששם סבירא להו להתוס' דרב יוסף למד תרגום משום האיסור דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרן בעל פה, משא"כ בתרגום ליכא איסור זה כיון שאינו כתוב בלשון הקודש, וזהו הוכחת התוס' דאם התורה נכתבה בלשון אחר אין על זה דין דדברים שבכתב א"א רשאי וכו'.

והמהרש"א שם העיר דלפי מה דנקטו התוס' הכא דברב יוסף הי' זה עת לעשות לה' וכו' יש לדחות ראייתם הנ"ל, די"ל דלמד תרגום ג"כ משום עת לעשות לה' ולעולם אימא לך שיש על זה ג"כ הדין דדברים שבכתב אי אתה רשאי וכו', והקשה המהרש"א על התוס' דילן דאיך כתבו משום עת לעשות לפי רב יוסף הרי בגיטין שם ס,א, לא סב"ל מזה? דאיתא שם: "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: האי ספר אפטרתא - אסור למקרי ביה בשבת; מאי טעמא? דלא ניתן ליכתב. מר בר רב אשי אמר: לטלטולי נמי אסור; מ"ט? דהא לא חזי למיקרי ביה. ולא היא, שרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה, דר' יוחנן ור"ש בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, והא לא ניתן ליכתב, אלא כיון דלא אפשר - (תהלים קי"ט) עת לעשות לה' הפרו תורתך, ה"נ כיון דלא אפשר - עת לעשות לה' הפרו תורתך", היינו דרב יוסף סב"ל דאסור לכתוב ספר הפטרות משום שכותבים רק ספר שלם, ולכן אסור גם לקרות ההפטרות בשבת מספר כזה כיון שלא ניתן לכתוב, וריו"ח ור"ל חולקים דמותר לכותבם משום עת לעשות וכו' דאין יכולים לכתוב ספרים שלמים וכו' בכל מקום, הרי מפורש דרב יוסף חולק ולא סבירא ליה דעת לעשות וגו' בדינים אלו, וא"ש דברי התוס' בשבת.

והנה בהא דקשה בתוס' דילן דאיך כתבו לפי רב יוסף דעת לעשות וכו'? תירץ בחקרי לב או"ח סי' י"ב דיש לחלק דמתי אין רב יוסף סובר מעת לעשות וגו' רק בנוגע לההפטרות שאינו אונס ממש דהרי יכולים לכתוב ספרים וכו', משא"כ הכא שהי' סומא כו"ע מודי דאמרינן עת לעשות וכו', ולפי"ז יש לומר דזהו ביאור הפלוגתא בין תוס' דילן להתוס' דשבת, ששם נקטו התוס' דרב יוסף לא סב"ל דעת לעשות כלל, ואין לחלק בזה, ולכן שפיר הוכיחו דבתרגום ליכא איסורא דדברים שבכתב, משא"כ הכא ניחא להו לחלק וכפי שנת'.

ועי' תוס' (תמורה יד, ב) בד"ה דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה וז"ל: וא"ת היכי קאמרינן מזמורים על פה וי"ל דאין להקפיד רק מה שכתוב בחומש, אמנם קשה היכי קרינן ויושע וקריאת שמע וי"ל דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן עכ"ל, ובשו"ע אדה"ז סי' מ"ט כתב: "נהגו לקרות פרשת הקרבנות וכן שאר פסוקים כגון זמירות ושירת הים וקריאת שמע וכיוצא בזה הכל בעל פה ואע"פ שאמרו חז"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה מכל מקום כל דבר שהוא שגור ורגיל בפי הכל כגון אלו שאמרנו מותר אבל אם לא שגור בפי הכל אע"פ ששגור בפיו אסור וי"א שטעם המנהג הוא שלא אסרו לומר דברים שבכתב בעל פה אלא שאומר כדי להוציא אחרים ידי חובתם (אבל כל אחד לעצמו מותר ויש ליזהר כסברא הראשונה אבל המקיל כסברא האחרונה אין צריך למחות בידו) וסומא מותר לקרות בעל פה לדברי הכל משום עת לעשות לה' הפרו תורתך".

ויש להוכיח שהתוס' דילן לא סב"ל כמ"ש בתמורה דנביאים וכתובים שאני, וכן דלעצמו מותר, דאי נימא כן היו התוס' יכולים לסתור הסברא במה שר"ל מפני שהי' סומא, משום טעמים אלו שהוא נ"ך וליכא איסור על זה כלל, וגם משום שהי' לעצמו (וכן יש להוכיח מהתוס' בשבת), ולכן נראה שהתוס' כאן יתרצו קושייתם דתמורה כמ"ש בשו"ע אדה"ז דדבר השגור בפי כל אין על זה איסור וכמ"ש הראשונים טעם זה.

והנה הרמב"ם לא הביא דינים אלו דדברים שבכתב ודברים שבעל פה רק בהל' קריאת התורה וז"ל: (הלכות תפילה ונשיאת כפים פי"ב הל' ח) הקורא יש לו לדלג ממקום למקום בענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור שבפרשת אמור אל הכהנים, והוא שלא יקרא על פה שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת עכ"ל, ושם הי"א כתב: "אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם, והמתרגם לא יגביה קולו יותר מן הקורא.. ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה", היינו דסב"ל דתרגום הוא תושבע"פ ולכן צריך לאומרו בעל פה, ולכאורה נראה משום דסב"ל כהתוס' שהאיסור הוא רק בדבר שמוציא אחרים ידי חובתם ולא לעצמו ולכן הביאו בהל' קריאת התורה דוקא.

אבל עי' באגרות קודש (כרך ח' עמ' רנ"ה) שכתב להג"ר אהרן חיים הלוי צימרמן ז"ל: והנה עפמ"ש ומבאר בבנין הלכה דאין חילוק באיסורים הנ"ל בין קרה"ת ות"ת ברבים סתם עדיין צע"ק: א) מפני מה לא הובאו ברמב"ם דינים אלו בת"ת דרבים. דפשיטא דלא יסמוך על מש"כ בהקדמת ספרו (וגם שם הוא רק ספור דברים ולא פס"ד), או במו"נ. ב) איך התירו האיסור - כרמב"ם הל' תפלה פי"ב ה"ח - בקריאת כה"ג דאך בעשור ביוהכ"פ2.. ועוד, והעיקר מנ"ל לחדש דלהרמב"ם ישנם איסורים אלו בת"ת דרבים. ולדידי - אין לנו בדעת הרמב"ם אלא האמור בפירוש - דבקריאת התורה אסור לקרות שלא מן הכתב וכן שבקרה"ת אסור לתרגם מן הכתב - כהירושלמי. .. ומעליותא דקרה"ת יש לבאר בכמה אופנים. ואחד מהם שזהו חובת הצבור ולא היחיד (וכסברת המלחמות מגילה פ"א ד"ה ועוד אמר. וראה צפנת פענח להל' תפלה פי"ב ה"ה), משא"כ מקרא מגילה.. ומשא"כ קרה"ת דכה"ג - דצורך עבודתו היא (יומא שם).. ועדיין צריך ביאור דא"כ למה לא נכתבה תושבע"פ ע"י רז"ל. ושערי תירוצים לא ננעלו, והוא דאף דאין איסור בדבר בכ"ז לא כתבוה ..מהטעם שהובא במו"נ ח"א פע"א, ועוד.. עכלה"ק, ובאגרות קודש ח"ט עמ' ע"ט ביאר הענין המיוחד בקריאת התורה שזהו חובת הצבור, וה"ה בדוגמא דנתינת התורה שניתנה לכלל ישראל ולכן דברים שנתנו בכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ וכו' כי צריך להיות כנתינתה, עיי"ש

והוא חידוש גדול בשיטת הרמב"ם, שהאיסור דדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם הוא רק בנוגע לקריאת התורה בלבד שהיא חובת הציבור, ודומה למתן תורה, ולכן הביא דינים אלו רק בהל' קריאת התורה, אבל בשאר מקומות ליכא איסור, וכלשונו: "דאף דאין איסור בדבר בכ"ז לא כתבוה" וציין הטעם להמורה נבוכים שכתב וז"ל: וכבר ידעת שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקדם, לענין המתפשט באומה, דברים שאמרתי לך על פי אי אתה רשאי לאומרם בכתב, והיה זה תכלית החכמה בדת שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה, ר"ל רוב הדעות והשתרגם וספקות נופלות בלשון המחובר בספר, ושגגה תתחבר לו, ותתחדש המחלוקת בין האנשים, ושובם חבורות, והתחדש הבלבול במעשים, אבל נמסר הדבר בזה כולו לבית דין הגדול כמו שבארנו בחבורינו התלמודיים וכמו שיורה עליו דבר התורה וכו' עכ"ל.

דלפי"ז מבואר היטב שיטת הרמב"ם דסב"ל שכל האיסור בכלל הוא רק בנוגע לקריאת התורה בלבד כיון שבזה יש דין מיוחד שצריך להיות כנתינתה מסיני, וכשם שניתנה התורה שבכתב בכתב, והתרגום בעל פה, הוא הדין נמי בקרה"ת שצריך לקרות התורה בכתב והתרגום על פה, ולכן הביא הרמב"ם דינים אלו רק שם ולא בהל' ת"ת, ובשאר מקומות ליכא איסור כלל אלא דלפועל לא כתבוה כנ"ל, ורק על קריאת התורה בלבד שצריך להיות דומה לנתינתה בסיני, ובזה ליכא שום היתר דעת לעשות לה' וכו' דמעולם לא הותר.

והרמב"ם לא סב"ל כלל להלכה דמשום עת לעשות וגו' התירו איסור זה, והוא כדעת רב יוסף שהובא במהרש"א הנ"ל בשבת דליכא בזה דין דעת לעשות וכו', דממ"נ בנוגע לקריאת התורה לא הותר האיסור מעולם, ובשאר דברים לא הי' איסור מעולם.

ויש להביא עוד ראי' לשיטת הרבי, מלשון הרמב"ם בהקדמתו לס' היד וז"ל: וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם. ורבצו בכל מקום. כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל. ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה. לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת. וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות. חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח וכו' עכ"ל, ולכאורה למה לא כתב הרמב"ם: "ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא חשש לאיסור כתיבת תורה שבעל פה וכו'" וכתב רק "ולא הניח הדבר כמות שהיה", ומשמע דסב"ל דמעולם לא הי' על זה איסור, אלא שבפועל לא כתבוהו וכפי שנת'.

ועי' שיחת י' שבט תש"ל (סעי' ב' - בקשר לסיום ס"ת של משיח) אמר הרבי שכשיבוא משיח צדקינו שיהי' אז "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ויתבטל ענין השכחה בעולם3 במילא לא יצטרכו לכתוב אז תורה שבעל פה, ולא רק שלא יצטרכו אלא יהי' גם איסור לכתוב תורה שבעל פה, כיון דשוב לא שייך טעם ההיתר משום עת לעשות לה' וגו' דהרי ליכא שכחה במילא יתבטל ההיתר, והלימוד בהם יהי' בעל פה, ויהי' אסור לכתוב אפילו באופן ד"מגילת סתרים", (ראה שבת ו,ב, ובכ"מ) כיון שכל ההיתר דמגילת סתרים הוא משום שהיחיד עכ"פ לא ישכח, ויוכל אח"כ למסור לתלמידיו, ועפ"ז ביאר שם המעלה בספר תורה - תורה שבכתב, שזה יצטרך להיות בכתב גם לעת"ל עיי"ש, ולפי מה שכתב באגרות קודש יוצא דזהו לשיטת הראשונים ואדה"ז (ראה שו"ע אדה"ז סי' של"ד סעי' י"ב) שיש איסור על כל תורה שבעל פה וכו', וההיתר הוא משום עת לעשות דוקא, כי לשיטת הרמב"ם מעולם ליכא על זה איסור, וי"ל דלשיטת הרמב"ם לעתיד לא שייך טעויות וכו' ילמדו תורה שבעל פה גם בכתב ועי' בכל זה היטב.

ע"כ


1 וגדולה מזו מצינו בשטמ"ק ב"ב דף קיג עמוד א מתוס' הרא"ש: "ובחנם דחק רשב"ם כי מצינו בתלמוד כמה פעמים שהאמוראים לא היו זכורים מן הפסוקים"
2 ראה הל' עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"י.
3 אגה"ק סי' כ"ו, וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב סוף ה"י, (וראה בזה לקוטי שיחות ח"ד ע' 1097) הערה 34) ותניא פל"ז והדרן על הרמב"ם דשנת תשמ"ה סעי' ה'. (ס' הדרנים על הרמב"ם עמ' פו).