בגמ' אמר מר ושלח זו הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור וחמור וכו' סד"א אידי ואידי אשן הא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא כו' עי' היטב ברש"י ותוס', היינו דהגמ' ידעה שבשור ישנם רק ג' תכונות ואופנים להזיק או ע"י קרן ששם כונתו להזיק, או ע"י שן שאוכלת בשדה חבירו, או ע"י רגל שהזיקה מצוי ומזיקה בדרך הילוכתה, ולכן מקשה על התנא דאפילו בלי קרא דמשלחי רגל וכו' היינו יודעים דושלח זה הרגל? ומתרץ דזה אינו דהו"א דגם ושלח קאי על שן [ולא היינו מרבים רגל] הא דמכליא והא דלא מכליא ורק משום הקרא דמשלחי רגל ידעינן דושלח הוא רגל.
ורש"י פירש לא מכליא קרנא וז"ל: כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה וביער היינו היכא דמכליא קרנא דמשמע וביער שמבער לגמרי כו' עכ"ל, והתוס' הקשו ע"ז דזהו מכליא קרנא שגם הבעלים היו יכולים לקצור, ולכן פירשו דהיינו שטינפה פירות להנאתה כו',
[ועי' בר"ח כאן שפירש טינפה פירות שוז"ל: פי' אלולי שעשתה צרכיה היתה מצטערת לפיכך חייב מפני שנהנת עכ"ל, אבל עי' בשטמ"ק בשם הר"ש משאנץ שכתב וז"ל: שרבצה על הפירות להצטנן או לשכב להנאתה אבל אין לפרש הטילה גללים דאי זו הנאה עשו להם הפירות משאם לא היו שם כו' עכ"ל, ורש"י פירש (בד"ה נתחככה) "טינפה פירות להנאתה שנתגלגלה עליהן כדרך סוסים וחמורים דהיינו דומיא דשן שיש הנאה להזיקה", וזהו כהר"ש משאנץ ויתבאר אי"ה]
והנה בנוגע לפירש"י ראה בגליון אלפס (שנדפס אחר הרי"ף) שהעולם מפרשים (ראה צל"ח ועוד) דלכן פירש"י "אבל לא כתחילה" [דהיינו שהתבואה הגדילה מהם אח"כ לא יהי' כ"כ טובה באיכותה באם לא הי' אוכל שחת הראשון] כי אם הי' חוזר כבתחילה ודאי הי' פטור כיון שלא הזיקו ולא הפסידו כלום, אבל כיון דאינה חוזרת כתחילה לכן לפועל חייב.
וע"ז הקשה הגליון אלפס דאדרבה אז ודאי הי' חייב לשלם עבור השחת כיון דבודאי היו הבעלים עצמם קוצרים עבור בהמתם כיון דאינו מקלקל התבואה, ולכן פירש להיפך דאם הי' חוזר כבתחילה ודאי הי' חייב דזהו מכליא קרנא בשחת זו, אלא דמכיון שלא הי' חוזר כבתחילה לכן ודאי לא היו הבעלים עצמם קוצרים זה, ולכן ע"ז בודאי אין המזיק חייב לשלם דהרי לא הפסידו כלום, וכל מה שהזיק לו הוא איכות התבואה שלא יגדל כבתחילה וזהו לא מכליא קרנא, כיון דאין כאן חסרון בהקרן עצמו אלא באיכות התבואה, דהו"א שע"ז הוא פטור, קמ"ל דחייב גם בלא מכליא קרנא, וגם על זה חייב אף שבכמות הקרן לא חסר לו כלום, והתוס' הקשו דגם על השחת עצמו ודאי חייב, דלא איכפת לן אם הבעלים היו קוצרים אותו או לא, כיון דלפועל היו הבעלים יכולים לקצור (ובתוס' רבינו פרץ כתב שהיו יכולים למוכרו) יש בזה היזק גמור דהוה מכליא קרנא ובודאי חייב עיי"ש, נמצא מדבריו דלפי ההו"א הי' פטור לגמרי הן על הכמות והן על האיכות, קמ"ל למסקנא שחייב על האיכות.
אלא דלכאורה יש להקשות ע"ז: א) מנא להו להתוס' דסב"ל לרש"י דעל גוף השחת הוא באמת פטור כנ"ל שלכן הקשו דצ"ל חייב, דילמא גם רש"י מודה שחייב ומצד טעם התוס' כיון שגם הבעלים יכולים לקצור כו', וכל הדיון הכא בסוגיין הוא אם רק חייב גם על ההיזק שבאיכות התבואה או לא, דלפי ההו"א הי' פטור ולפי האמת חייב? והא דנקט רש"י "אבל לא כתחילה" ה"ז משום דאם לא יחסר כלל בהאיכות דחוזר כבתחילה, לא שייך כלל לחיייבו על זה. ב) אפילו אי נימא דמרש"י משמע שהוא פטור לגמרי ולכן הקשו התוס' קושייתם, אכתי לא היו התוס' צריכים לחדש דלא מכליא קרנא היינו טינפה פירות, אלא כפירש"י שהנידון הכא הוא רק על איכות התבואה שהוגרע, אבל על השחת עצמו חייב כי זהו מכליא קרנא?
ג) בס' דרכי דוד הקשה מלקמן פרק הכונס (נח,ב) שיש שם פלוגתא באכלה שחת דר' יוסי הגלילי סב"ל דנידון כמשוייר שבו, וחכ"א רואין אותה כמה היתה יפה וכמה היא יפה, דריה"ג סב"ל שצריך לשלם גם משום העתיד וחכמים סב"ל שמשלם רק כפי ההוה, והלכה כחכמים כמ"ש הרא"ש שם סי' ח', אלמא דלפי האמת אינו צריך לשלם על העתיד במה שהתבואה לא יהי' טובה כ"כ (ואפ"ל משום דזהו כגרמא ומניעת הריוח ולא היזק בפועל), וא"כ איך אפ"ל דלא מכליא קרנא היינו באיכות של התבואה, דנמצא דלפי האמת חייב ע"ז, כיון דלהלכה באמת פטור ע"ז? ויל"ע.
ולכן ביאר בדרכי דוד, דאדרבה דבנוגע לההיזק באיכות התבואה בודאי פטור כנ"ל דאינו משלם על העתיד ובזה אין דנים הכא כלל, וכל הדיון כאן -לפי רש"י- הוא בנוגע להשחת עצמו שהזיק, דלפי ההו"א היינו אומרים שהוא פטור כיון שהבעלים לא היו קוצרים שחת זו במילא לא הפסידו כלום, ויגדל קרן אחר [וזהו לא מכליא קרנא שלא הפסיד שום קרן] קמ"ל דמ"מ חייב אף דלא מכליא קרנא כיון דסו"ס בהמתו אכל שחת חבירו, אמנם התוס' הקשו דגם לפי ההו"א לא שייך לומר שיהי' פטור דהוה לא מכליא קרנא כי בודאי ה"ז מכליא קרנא, כיון שהבעלים היו יכולים לקצור וכו' לכן כשאכלה בהמתו של המזיק ודאי חייב לשלם, ולכן פירשו דאיירי בטינפה פירות, עכ"פ יוצא מזה דלרש"י הו"א שהוא פטור לשלם על השחת כיון שהבעלים בכל אופן לא היו משתמשים בזה וזהו לא מכליא קרנא, קמ"ל דמ"מ חייב אף בלא מכליא קנא דומיא דרגל.
והנה בפירוש התוס' דטינפה פירות -היינו שהקרן קיים אבל אפחתיה מדמיה כגון שעכשיו שוב אינו ראוי לאכילה - עי' תור"פ- לכאורה צריך ביאור דמהו ההו"א דטינפה פירות יהי' פטור, דהרי סו"ס הפסיד ממונו דמה לי הפסד מרובה או הפסד מועט, ודין פרוטה כדין מאה, ולמה נימא דכיון שהקרן לא נכלה יהי' פטור? בשלמא לפי רש"י נתבאר לעיל שיש סברא שיהי' פטור כיון שלא הפסיד בסוף כלום, אבל לתוס' צריך ביאור? עוד קשה דמהיכי תיתי לומר דטינפה פירות להנאה יהי' פטור דלמה שאני זה משאר הדינים דילפינן שהן תולדות מהאבות? ועי' ברשב"א.
ויש לבאר בזה, דהנה דבהאבות נזיקין כמו קרן רגל אש ובור ודאי גדר חיובם הוא משום דין מזיק שהזיק נכסי חבירו, והתשלומין הוא תשלומי היזק, כיון שנפעל בזה רק ענין אחד שממון חבירו הוזק, אבל בשן כשבהמתו אכל בשדה אחר, כאן יש לומר שכל הגדר ד"אב" זה אין עליו שם מזיק אלא גדרו הוא אכילה, דכיון שבהמתו אכל תבואת חבירו צריך לשלם עבור האכילה וזהו גדרו של שן שהוא דין של תשלומי אכילה, ואי נימא כן נמצא דכל מה שאין בו ענין אכילה אפילו אם יש שם התכונה דהנאה להזיקו אינו נכלל בגדר שן. או אפ"ל דאין שום הפרש משן לשאר האבות כי גם שן הוא גדר של מזיק ומשלם עבור ההיזק.
וי"ל דזה גופא הוא כל הדיון כאן בגמ' לפי שיטת התוס', מהו גדרו של שן כנ"ל, וקאמר בגמ' דהו"א דאידי ואידי אשן אלא דבלי קרא דושלח הו"א דשן חייב רק במכליא קרנא ולא בלא מכליא קרנא דהיינו טינפה פירות, היינו דהו"א דכל גדרו של שן אינו גדר של מזיק אלא תשלומי אכילה, ובמילא בטינפה פירות שהוא מעשה היזק אף שהוא להנאתה כיון דאי"כ שום אכילה אין זה בגדר שן.
(ויש לומר לפי ההו"א דטינפה פירות נלמוד מהצד השוה כמו מרגל וקרן וכיו"ב [ולא משן שמהותו הוא אכילה] ולא נימא זהו תולדה דשן לפוטרו ברה"ר וכיו"ב? וע"ד דברי הגרי"ז שהובא לעיל).
ולפי"ז א"ש למה נימא דטינפה פירות אינו תולדה דשן כיון דכל מהותו של שן הוא אכילה, משא"כ בטינפה פירות ליכא אכילה כלל.
ועי' בחי' הרשב"א שהקשה עוד על התוס' דכיון דלמסקנא יש לימוד של היקש דשן חייב אפילו בלא מכליא קרנא - בטינפה פירות, א"כ ה"ז צריך להיות אב ולא תולדה ולפועל מבואר שהוא תולדה? והרי בהא דמחייבינן "אזלא ממילא" ברגל דומיא דשן אין זה תולדה אלא אב וא"כ גם בלא מכליא קרנא דילפינן דומיא דרגל נימא כן? ולכן פירש הרשב"א ע"ד רש"י עיי"ש, (ויל"ע בדבריו שכתב דאדרבה הבעלים עצמם קוצרים את השחת עיי"ש וראה בבוף דברי גליון אלפס שם).
והתוס' כתבו: "מכל מקום קרי ליה לקמן לטניפת פירות להנאתה תולדה כיון דפשטיה דקרא איירי באכילה דמכליא קרנא", וצריך ביאור דמ"מ הרי גם בלא מכליא קרנא יש היקש ולמה לא יהי' אב דומיא דרגל?
ולפי הנ"ל בשיטת התוס' י"ל דלא קשה דהרי אין הפי' שיש קרא מיוחד לרבות טניפת פירות, אלא הלימוד מגלה לנו גדרו של שן באכילת פירות, שאין זה תשלומי אכילה אלא תשלומי מזיק, היינו דבודאי איירינן לענין אכילה אלא דלא ידעינן אם החיוב הוא משום אכילה, או משום מזיק, ובזה מגלה ההיקש דחייב על האכילה משום מזיק כמו ברגל, וא"כ בדרך ממילא ידעינן דגם טינפה פירות הוא תולדה דשן, אבל כיון דליכא לימוד על דין זה עצמו לכן אין זה אב אלא תולדה, ואינו דומה לאזלא ממילא ששם יש לימוד דגם על אופן זה חייב. ואפ"ל דזהו גם כוונת התוס' במה שסיימו ומ"מ קרי ליה לטניפת פירות תולדה כיון דהפסוק בפועל איירי באכילה ולא בענין אחר, אלא דילפינן שגדר החיוב באכילה הוא משום היזק וכפי שנת'.
[ובאמת גם לולי מה שנת' יש מקום לתרץ קושיית הרשב"א דטניפת פירות הוא היזק בסוג אחר כיון דלא מכליא קרנא, ובסוג אחר י"ל שהוא תולדה, משא"כ באזלא ממילא שם הוא אותו סוג ההיזק כבשלח שלוחי, אלא דכאן לא פשע הבעלים כ"כ, ובפשיעת בעלים לא מצינו לחלק דיותר פשיעה הוא אב ופחות פשיעה הוא תולדה וכו']
ויש להוסיף בזה עוד, דהנה גם התוס' הקשו כקושיית רש"י דאין קס"ד לומר אידי ואידי אשן הא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא דא"כ נכתוב רק ושלח בלבד ונדע לא מכליא קרנא, ורש"י תירץ דאז הו"א דגם ושלח הוא במכליא קרנא, והתוס' לא ניחא להו בתירוץ זה ותירצו באופן אחר דהו"א רק בשלח שלוחי כו' והמהרש"א ביאר דהתוס' לא ניחא להו בתירוץ רש"י דכיון שכתב דאם הי' כתוב ושלח עצמו ג"כ הו"א דהוא רק במכליא קרנא א"כ איך קאמר דומיא דרגל דלא כתיב ביה וביער הלא גם ושלח אפ"ל מכליא קרנא? ועי' גם נחלת דוד שהקשה דרש"י סותר א"ע דבתחילה כתב דגם ושלח גרידא הוא מכליא קרנא, ואח"כ כתב דומיא דרגל דכיון דלא כתיב ביה ובער ידעינן לא מכליא, ומשמע דרק משום הלשון ובער נימא מכליא קרנא? ועי' גם מהר"ם.
ובמהרש"א הנ"ל רצה לתרץ דברי רש"י דרק אם הי' כתוב "ושלח" גרידא הו"א מכליא קרנא אבל לאחר שכבר כתוב בשן "ובער" וכאן שינה הלשון לושלח, הנה מגוף שינוי הלשון ידעינן דחייב גם בלא מכליא, וכתב המהרש"א דזה אינו, דליכא שום הוכחה משינוי הלשון דהיינו לא מכליא דאפ"ל דבאמת ה"ז רק במכליא והוצרך התורה לשנות הלשון דלא נימא דאידי ואידי אשן, [הא דמכליא והא דלא מכליא] וא"כ אכתי יש לומר דושלח היינו מכליא קרנא, כיון דליכא ראי' משינוי הלשון? (ולכאורה יש לומר דאין כוונת רש"י שהי' צריך לומר "ובער" אלא כוונתו שהי' צ"ל לשון של רגל באופן דמשמע מכליא קרנא ע"ד ובער דשן).
ולפי הנ"ל י"ל בפשטות שהתוס' לשיטתם ודאי אי אפשר להו לתרץ כרש"י, כי מתי שייך ספק הנ"ל דבעינן מכליא קרנא דוקא רק בשן שכתוב ובער דהיינו אכילה, לכן י"ל דגדרו הוא תשלומי אכילה ולא תשלומי היזק, אבל כשכתוב "ושלח" בשן בלבד [שאינו לשון אכילה] ודאי נימא דחיובו הוא מטעם מזיק וחייב גם בלא מכליא בטינפה פירות מצד שן דמה לי הפסד מועט והפסד מרובה, ולכן הוכרחו התוס' לתרץ באופן אחר.
ועי' גם במהר"ם בתוד"ה איצטריך שביאר דהתוס' לא סב"ל כרש"י (בד"ה קמ"ל) דלפי המסקנא קאי ובער על שן ושלח על רגל, אלא דושלח קאי הן על שן והן על רגל ובער קאי ג"כ הן על שן והן על רגל, דהרי כתבו דכל מה שאמר התנא ובער זה השן היינו אילו לא נאמר ושלח עיי"ש, והקשה המהר"ם דלפי"ז אכתי קשה דמנלן לא מכליא קרנא, דרק כשברגל כתוב ושלח לבד אמרינן דומיא דרגל דלא כתיב ביה ובער ידעינן דחייב גם בלא מכליא קרנא, אבל כיון שלפי האמת קאי ובער גם על רגל א"כ דילמא רק במכליא קרנא עיי"ש, ולפי הנ"ל גם זה ניחא דברגל ודאי ידעינן שחיובו הוא מטעם מזיק דאין שם מעשה אכילה כלל ובמילא שפיר ידעינן דחייב גם בלא מכליא קרנא כפי שנת' דמה לי הפסד מועד או מרובה.
והנה כל זה הוא לפי שיטת התוס', אבל לפי רש"י ודאי אין זה השקו"ט בגמ', דהרי גם לא מכליא קרנא הו"ע של אכילה כנ"ל, והפירוש הוא דקס"ד דחיובו של היזק הוא רק במכליא קרנא שהוא חמור יותר אבל לא בלא מכליא קרנא, לכן שפיר תירץ רש"י דגם אם הי' כתוב ושלח עצמו לא היינו יודעים הדין שחייב בלא מכליא קרנא וצריך ע"ז ריבוי מיוחד, ועוד יתבאר אי"ה.
ע"כ