בגמ' אמר להו רב נחמן בר יצחק, תניתוה: הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים. מאי טעמא מהימני - לאו משום דחזקתו בדוק? דקסבר: הכל חברים הם אצל בדיקת חמץ. דתניא: חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות, אפילו הן בני יומן - הרי הן בחזקת מתוקנים. - וממאי? דילמא שאני הכא משום דקאמרי הני. - אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה וכו', ופירש"י (בד"ה מאי טעמא נאמנין): "הא לאו בני אסהודי נינהו, לאו משום דבלאו אמירה דידהו נמי מחזקינן ליה בדוק, דודאי לא עבר זה על דברי חכמים, ואפילו הוא עם הארץ לשאר דברים - חבר הוא לענין בדיקה, דהכל זריזין".
ובפנ"י כאן עמד על דברי רש"י במ"ש "הא לאו בני אסהודי נינהו כו'" וז"ל: משמע מלשונו דאכולהו קאי, ולא ידענא אמאי פשיטא ליה לרש"י דנשים לא מהימני דממה נפשך אי ס"ל דבדיקת חמץ מיקרי איתחזק איסורא.. א"כ מאי איריא נשים אפילו עד אחד דעלמא נמי לא מהימן כדאיתא בריש פרק האשה רבה [יבמות פ"ח ע"א], ואי משום דבידו כדאיתא התם א"כ באשה נמי.. ולולי פירש"י היה נראה לי דהא דקאמר הכא מי מהימני מקטנים לחוד קשיא ליה דודאי לאו בני אסהודי נינהו, ואף בזה עדיין צריך לי עיון היכא שהקטן הוא בן דעת מנ"ל דלא מהימן בדלא איתחזק איסורא כיון דאשה מהימנא.. עכ"ל.
היינו דמקשה דלמה סבירא ליה לר"נ בפשיטות שנשים וכו' אינן צריכות להיות נאמנין, הלא יש כלל ד"עד אחד נאמן באיסורין" [כגון כשיש ספק חלב וספק שומן עד אחד נאמן להעיד אם זה חלב או שומן] ובזה הדין הוא דאפילו עדים פסולין כמו אשה ועבדים נאמנים, וכאן הרי זה מילתא ד"איסורין" אם בדק או לא? וזה קשה גם על הא דקאמר לקמן "אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה"?
ולא משמע שכל השקו"ט בגמ' קאי רק על קטן שאפילו באיסורין אינו נאמן, (כמ"ש בראש יוסף ובחי' ר' דוד) דמרש"י משמע בהדיא דמקשה גם על נשים ועבדים כמ"ש בפנ"י? וכן משמע הלשון הגמ' אטו אמירה דהני וכו'? ועוד דמהתוס' מוכח בהדיא דהשקו"ט הוא גם על נשים ועבדים, שהרי הקשו בד"ה הימנוהו דנשים נאמנות אפילו בדאורייתא אם הוא בידן ולא רק בדרבנן עיי"ש, ואי נימא דכל השקו"ט קאי רק על קטן דרק לגביה אמרינן הימנוהו רבנן בדרבנן, לא הקשו התוס' כלום.
ואי נימא (כמ"ש בפנ"י) דהכא שאני דאתחזק איסורא, שיש חזקת חמץ בהבית (וכמ"ש גם אדה"ז בסי' תל"ז: "השוכר בית מחבירו ביום י"ד או בתוך ליל י"ד לאחר שכבר עבר זמן שהיה יכול המשכיר לבדוק ביתו באותו זמן והשוכר אינו יודע אם בדקו המשכיר אם לאו אם המשכיר או אשתו ובני ביתו בעיר ישאל להם אם בדקו אף על פי שדרך הכשרים לבדוק בתחלת ליל י"ד כתיקון חכמים וכל אחד ואחד מישראל בחזקת כשר הוא ומן הסתם בדק כבר אף על פי כן חייב לשאול לפי שכל השנה היה הבית בחזקת שיש בו חמץ ובחזקה זו שמן הסתם בדקו אתה בא להוציאו מחזקת חמץ אין אנו סומכין על החזקה לכתחלה במקום שאפשר לברר") ובמקום דאתחזק איסורא אין אחד נאמן, אכתי קשה דהרי במקום שהוא "בידה" אפילו במקום דאתחזק איסורא עד אחד נאמן דהרי שחיטה ומעשר כו' אתחזק איסורא, ומ"מ נאמן משום דבידה להפריש (וראה גיטין ב,ב) וגם הכא בידה לבדוק? ואי נימא דמיירי שמעידות שפלוני בדק ואיירי באופן שאין בידן ליכנס להבית ולבדוק, א"כ קשה דהרי באיסורין אין נפק"מ בין נאמנות האיש לאשה, ואם יש טעם שהאשה אינה נאמנת הרי זה שייך גם באיש, ומהגמ' משמע דמקשה רק על נשים ועבדים וכו'?
והנה לכאורה יש לתרץ ד"בידו" נאמן מטעם מיגו דלמה ליה לשקר, והרי יכול לתקן בעצמו, והכא באשה סב"ל לרנב"י כמ"ש התוס' אח"כ דנשים עצלניות הן, לכן אין זה בידן דאינן רוצין לבדוק, וה"ה עבדים וכו', לכן רק בהן ליכא שום נאמנות.
אמנם נראה דזה אינו, דבשלמא אם הי' הנאמנות ד"בידו" משום מיגו, שפיר י"ל דאין כאן מיגו דאינן רוצות לבדוק דעצלניות הן, אבל הלא ידוע דנאמנות ד"בידו" אינו משום מיגו, אלא נאמנות מיוחדה שנתנה התורה בזה דנעשה כמו הבעלים ונאמן, וכמ"ש הרא"ש בגיטין פ"ה סי' י"ג וז"ל: כל דבר שהוא בידו של אדם אפי' איתחזק היתירא נאמן עד אחד לטמא ולאסור ואפי' מכחישו או אמר איני יודע כדתניא הכא היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן ומפרש אביי טעמא הואיל וברשותו הן הרי הן כשלו ונאמן עליהן ולאו מטעמא דאי בעי מטמא להו דאי טמאינהו בעי שלומי ועוד דמשמע גבי ס"ת דאי ס"ת ביד לבלר נאמן לומר לא כתבתי אזכרות לשמן אע"פ שכבר נכתבו ועוד אמרינן בפרק האשה רבה (דף פח א) דאי סבר תורם משלו על של חבירו א"צ דעת משום דבידו לתקנו ואטו בשופטני עסקינן שיתרום מטבלו על של חבירו אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו ואפילו תרם משל חבירו עכ"ל.
ויש לבאר דבריו בהא דכתב " אע"פ שכבר נכתבו" מהא דמצינו דמיגו למפרע לא אמרינן כמבואר בב"ב ל,א, דלא אמרינן שנאמן היום דאם משקר הי' אתמול יכול לומר באופן אחר, דדילמא אתמול ר"ל האמת ועכשיו רוצה לשקר, וכל מיגו שייך רק אם עכשיו גופא יכול לומר באופן אחר, והרי האשה נאמנת לומר שהבהמה נשחטה משום ד"בידה" לשחוט כו', אף דעכשיו הבהמה כבר מתה לפנינו ואי אפשר לשחוט, ועכצ"ל דכל שבידו נעשה כמו הבעלים על הדבר ונתנה התורה נאמנות מיוחדת לבעלים לומר שהוא מותר, וראה חולין י,ב, (ברש"י ד"ה עד אחד) דילפינן משחיטת ישראל שהכהן מותר לו לאכול מהבעלים, והתוס' בגיטין ב,ב, כתבו דילפינן ממה שכתב "וספרה לה וגו'" שנאמנת לומר שהיא טהורה, דבידה לטבול, ונמצא דזהו נאמנות מיוחדת דבידו שנאמן, וא"כ גם הכא בבדיקה כיון דבידה לבדוק כדין, וכלשון אדה"ז בשו"ע שם (סעי' ו') "אעפ"י שהיתה בידה לבדוק כהלכה" צריך להיות לה הנאמנות דבידה, וא"כ למה אינה נאמנת?
וכל מה שכתבו התוס' לקמן (וכן בר"ן כדהעיר הת' הנעלה והמצויין משה שי' הולצברג) הך דנשים עצלניות הן הוא משום דשם איירי שאומרים שהן עצמן בדקו, דאם הי' מדאורייתא לא סמכינן עלייהו משום דלפועל אינם בודקין יפה כו' וכמ"ש גם בשו"ע אדה"ז שם, אבל כאן דאיירי כשהן מעידות על אחר שבדק, הרי כיון דבפועל בידן לבדוק כהלכה, הרי יש להן ע"י זה נאמנות גמורה מן התורה וא"כ למה נקט רנב"י דאין בהן מששא?
וי"ל שזה יש להקשות רק לפי שיטת הרא"ש הנ"ל דהדין ד"בידו" הוא נאמנות מיוחדה מן התורה משום בעלים, ואינו משום "עד אחד נאמן באיסורין", אבל במהרי"ק שורש ע"ב ביאר הטעם דאם הוא בידו לתקן ה"ז כאילו "לא אתחזק איסורא" דכיון שיש לתקן אין כאן אתחזק איסורא והוא נאמן מדין עד אחד, ולפי שיטה זו לכאורה אפ"ל דהכא באשה דעצלניות אולי ה"בידן" אינו פועל דנעשה "לא אתחזק" כיון דבדיקתן אינן כדבעי, וא"כ הוה כמקום דאתחזק איסורא, ובזה אין עד אחד נאמן כיון דהבידו אינו פועל הכא כלל, אבל אכתי קשה לשיטת הרא"ש?
ונראה לומר דסב"ל לר"נ בן יצחק דאף דמן התורה יש להן נאמנות, אבל כיון דעצלניות הן, הפקיעו חכמים מהן הנאמנות בבדיקת חמץ לגמרי, וז"ל אדה"ז סי' תל"ז סעי' ו': במה דברים אמורים כשהשוכר ביטל כל החמץ שבתוך החדרים המושכרים לו אבל אם לא ביטל וכבר הגיעה שעה ששית שאינו יכול עוד לבטל אין לו לסמוך על בדיקת נשים ועבדים וקטנים וחייב הוא לחזור ולבדוק בכל החדרים הצריכים בדיקה מן התורה (עי' סי' תל"ג), ואע"פ שהנשים נאמנות אפילו באיסורי תורה כל שהיה בידן לתקן האיסור כגון נדה נאמנת לומר שטבלה הואיל והיה בידה לטבול וכן נאמנת על השחיטה ועל הניקור לומר ששחטה ונקרה כהלכתם הואיל והיה בידה לשחוט ולנקר כהלכתם מכל מקום אינה נאמנת לומר שבדקה כהלכות הבדיקה אע"פ שהיה בידה לבדוק כהלכה לפי שהבדיקה כהלכתה יש בה טורח גדול והנשים עצלניות הן והן בודקות קימעא ואומרות יפה בדקנו לפיכך לא האמינו להן חכמים אלא במקום שאין צריך בדיקה כי אם מדברי סופרים עכ"ל, היינו דאדה"ז איירי להלכה דבדרבנן אכן האמינו אותן, אבל רנב"י סבר דאפילו בדרבנן כיון שחשודות לשקר בענין זה כשהן אומרות שבדקו בעצמן, לכן הפקיעו רבנן כל הנאמנות שלהן בבדיקת חמץ ואמרו דליכא שום בירור במה שמעידות. (וראה אנציקלפדיה ריש כרך י"ח ע' י"ד ערך "חשוד"), וכאן ניתוסף לרנב"י דאפילו לגבי בדיקת אחרים אינן נאמנות מדרבנן
מיהו כל זה סב"ל לרנב"י הוא רק באמירתן גרידא, אבל אם יש מיגו שהוא בירור שכלי שאומרות האמת ה"ה נאמנות, וזהו מ"ש התוס' (בד"ה לאו) בדעת רנב"י שהוא למד דאם חזקתן בדוק א"ש דנאמנות משום מיגו דאי בעי שתקי, כי מכיון שיש כאן בירור של מיגו הן נאמנות.
וזהו הטעם שהקשה רנב"י מאי טעמא מהימני ואטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה, וא"ש דבאיש ודאי נאמן כיוןשהוא בידו. ולא רצה רנב"י לומר דכאן שאני דבדיקת חמץ דרבנן לכן הימנוהו, ולכן למד דבודאי חזקתו בדוק ואמירתן מועיל רק לברר בקל. עד דמסיק דלפי האמת יש לדחות דמהברייתא ליכא שום ראי' די"ל דכיון שבדיקת חמץ דרבנן לכן הימנוהו רבנן ברבנן.
והנה מהגמ' משמע דאם ליכא "חזקה" שבדק צריך השוכר לבדוק מספק, ורק אם יש חזקה דבדק אי"צ לבדוק עוד, ולכאורה למה לא נימא כאן כיון דבדיקת חמץ דרבנן ולא ידעינן אם בדק או לא, במילא ספק דרבנן לקולא ואי"צ לבדוק?
ותירץ הפמ"ג סי' תל"ז בב' אופנים: א) כנ"ל דכאן יש חזקת חמץ שבכל השנה, ולפי השיטות דכשיש חזקת איסור לא אמרינן ספק דרבנן לקולא (ראה שער המלך הל' מקואות פ"י סוף כלל א', ובש"ך יו"ד כללי ספק ספיקא כלל כ' וראה שדי חמד מערכת הסמ"ך כלל מד בארוכה) א"ש, כיון דכאן יש חזקת איסור שהבית לא הי' בדוק לא אמרינן ספק דרבנן לקולא, ב) עפ"י מ"ש המגיד משנה בהל' חמץ ומצה פ"ב ה"י שכתב שם הרמב"ם שאם היו תשע צבורין של מצה ואחד של חמץ ועכבר נטל משם ואין ידוע אם חמץ או מצה ונכנס לבית בדוק צריך בדיקה עוד הפעם כי זהו דין קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה, ומספק חייב לבדוק, וכתב הראב"ד דזהו רק אם לא ביטל במילא יש כאן ספיקא דאורייתא דאזלינן לחומרא אבל אם ביטל והוה ספיקא דרבנן אמרינן דספיקא דרבנן לקולא, והמגיד משנה שם ביאר דעת הרמב"ם דאפילו אם ביטל אזלינן לחומרא דבדיקת חמץ שאני שכל עיקרו על הספק נתתקן דילמא יש שם חמץ.
וכ"כ בשו"ע אדה"ז ר"ס תל"ט וז"ל: תשעה צבורים של מצה ואחד של חמץ שהיו מונחים לפנינו ובא עכבר ונטל מהם ככר אחד בפנינו ולא ידענו אם חמץ נטל או מצה נטל ונכנס לבית בפנינו צריך לחזור ולבדוק ואין אומרים כל דפריש מרובא פריש ומצה נטל דכיון שראינו שנטלו א"כ נולד לנו הספק על ככר זה אם הוא חמץ או מצה כשהיה עדיין במקום קביעות החמץ והמצה דהיינו בשעה שנטל העכבר וכל הקבוע דינו כמחצה על מחצה כמו שדרשו חכמים ממדרש הפסוקים, ואפילו אם כבר ביטל כל חמצו שאין כאן אלא ספק דברי סופרים ואפילו אם הככר שנטל העכבר היה קטןא שיש לתלות שאכלו העכבר והרי יש כאן ב' ספיקות להקל והיה לנו להקל אף אם לא ביטל אף על פי כן החמירו חכמים כאן אף אם ביטל לפי שלא הקילו חכמים בספק אחד אם ביטל ובב' ספיקות אם לא ביטל אלא בבית שהוא עומד בחזקת בדוק שמעמידין אותו בחזקתו ולא הטריחוהו לחזור ולבודקו פעם ב' אבל כל חדר שלא נבדק אע"פ שיש כמה ספיקות לפוטרו מן הבדיקה אין זה מועיל כלום שכך הוא עיקר תקנת הבדיקה לבדוק אפילו במקומות שאין בהם חמץ ברור אלא ספק וספק ספיקות כמו שנתבאר בסי' תל"ג ובית זה כיון שראינו שהכניס עכבר ככר לתוכו הרי הוא עומד בחזקת שאינו בדוק שאף שככר זה הוא ספק חמץ ספק מצה מכל מקום כיון שבודאי נכנס ככר זה שהוא ספק חמץ לבית זה אחר בדיקתו הרי נגרעה חזקת בדיקתו והספק שהוא מצה והספק שאכלו העכבר אינם מועילים כלום שכך היא תקנת חכמים לבדוק בכל מקום שאינו בחזקת בדוק אע"פ שיש בו כמה ספיקות להקל עכ"ל, וא"כ עד"ז י"ל כאן שאם יש ספק אם בדק או לא אזלינן לחומרא כיון דכן עיקר תקנת בדיקת חמץ שצריך לידע בודאי שאי"כ חמץ, ולכן הוצרך הגמ' לומר דרק כשיש "חזקה" שבדק דהוה ודאי אז אינו צריך לבדוק.
אמנם אכתי יל"ע דהנה הרא"ש כאן (סי' ב') כתב: "בעו מיניה מרנב"י המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק ולא איפשיטא הך בעיא. ויראה שיכול לבטל והויא ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא", ולכאורה לפי הנ"ל איך שייך כאן ספיקא דרבנן לקולא הן לטעם הראשון הרי יש כאן חזקת חמץ והן לטעם השני דעיקר הבדיקה על הספק נתתקן? ועי' גם בר"ן שפסק כן אבל כתב בסגנון אחר קצת דכיון דרנב"י סב"ל דחזקתו בדוק נקטינן כמותו כיון שהוא מדרבנן עיי"ש, ועי' גם מהר"ם חלאווה שכתב דלפי הרי"ף איפשט הך בעיין בסוגיין והקשה ע"ז דאיפה ניפשוט הך איבעיין, והת' הנעלה והמצויין ראובן שי' קמינצקי העיר גם מהצל"ח בזה עיי"ש, וית' אי"ה.
ע"כ