E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הערות בהסוגיא דאך ביום הראשון הוא י"ד

יום ב' י"א כסלו תשע"ט
פסחים
הערות בהסוגיא דאך ביום הראשון הוא י"ד
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה

א) בהא דקאמר הגמ' "ואימא: לרבות לילי חמשה עשר לביעור, דסלקא דעתך אמינא: ימים כתיב, ימים - אין, לילות - לא, קא משמע לן: אפילו לילות. - ההוא לא איצטריכא ליה, דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה. השבתת שאור לאכילת חמץ - דכתיב שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה. ואכילת חמץ לאכילת מצה - דכתיב כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות (וגו') וכתיב ביה במצה בערב תאכלו מצות", הקשה בתוס' הרשב"א וז"ל: ואכילת חמץ לאכילת מצה: תימה אמאי איצטריך תרי היקשי מחדא היקשא נפקא, דהשבתת שאור גופי' אשכחו דאיתקש לאכילת מצה דכתב שבעת ימים תאכל מצות אך ביום הראשון תשביתו? שטות היא להקשות וקל להבין עכ"ל, היינו שהקשה דמספיק להביא היקש אחד בלבד השבתת שאור לאכילת מצה, שהוא בקרא זה גופא דתשביתו כדכתיב "שבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה ַוגו'" וא"כ יודעים כבר דכשם שאכילת מצה היא בלילה כן הוא בהשבתה, ולמה הוצרך להביא גם היקש דאכילת חמץ? ולא פירש מהו התירוץ.

וב'זהב שבא' להגאון האדר"ת ז"ל (הערות בתוס' הרשב"א) תירץ דהפסוק דהך קרא דשבעת ימים מצות תאכלו לא איירי אודות אכילת חובה דלילה ראשון, אלא על אכילת מצה דרשות שבכל ז' ימים, וא"כ אין זה שייך להכא דילפינן מאכילת חובה דרשות בליל ט"ו, שיש חובה להשבית, ולכן הביא הקרא דבכל מושבותיכם דאיירי אודות אכילת חובה דלילה, ועד"ז תירץ השפת אמת כאן וז"ל: לכך נראה כי משבעת ימים דאכילת מצה לא רצה להוכיח כיון דהם רשות ואכילת מצה דחובה אינו אלא לילה הא' לכך מייתי מקרא דבכל מושבותיכם תאכלו מצות דקאי אמצה דמצוה [דמיני' דרשינן לקמן (לו,ב) דבעינן מצה הנאכלת בכל מושבות עיי"ש] עכ"ל.

אלא דלשון הרשב"א שאין זה קושיא כלל לא משמע שנתכוון לזה, ועכשיו שיצא לאור תוס' הרא"ש שהוא ג"כ הקשה קושיא זו ותירץ: "דסוגיא דשמעתין איירי אם לא נאמר אך ביום הראשון וגו'", ביאור דבריו דהרא"ש מפרש לימודו של אביי לעיל שהוא מכח "יתורא" (וכפירוש הראשון של התוס'), דכוונת רבא דכיון דפסוק זה מיותר ע"כ בא לרבות זמן חדש לתשביתו ביום י"ד, ומקשה דילמא בא לרבות ליל ט"ו, דקס"ד דליכא אז בל יראה קמ"ל קרא דאך ביום הראשון שיש ב"י גם בלילה, ומתרץ דלהא לא איצטריך הך קרא, דאפילו בלי פסוק זה היינו יודעים בלילה מהיקש, ולפי"ז פשוט דאי אפשר להביא הך קרא גופא, כיון דעכשיו איירינן אם קרא זה לא הי' נכתב, ואיך אפשר לומר דבלי הך קרא היינו יודעים זה מהך קרא גופא דאיתקש השבתה לאכילת מצה, וזה מתאים יותר לפרש בתוס' הרשב"א שפירש לעיל ג"כ בפירוש הראשון דמכח יתורא קדריש דזהו כוונתו, ולכן קאמר שאין זה קושיא כלל.

ואין להקשות דהרי הרא"ש עצמו כתב לעיל שהיתור הוא שהי' לו לכתוב: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם אך תשביתוהו מבתיכם וממילא ידענא שלא צוה הכתוב לשורפו אלא אחר זמן איסורו" דמשמע דגוף הקרא צריך לעשה וכו', רק "ביום הראשון" מיותר הוא (וכפי שנת' בשיעור כ"ה דלפי"ז סרה קושיית האחרונים) וא"כ הרי גם עכשיו נקטינן שאכן כתוב אך תשביתוהו וכו', וא"כ גם עכשיו יש ההיקש כאן לאכילת מצה? דזה אינו כי הרא"ש דייק וכתב דפסוק זה דתשביתו כאן מיותר לגמרי, ותשביתוהו הי' צריך לכתוב לקמן בפסוק י"ט "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם"אך תשביתוהו" כִּי׀ כָּל־אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה וגו' וא"כ א"ש כיון דאך ביום הראשון דפסוק ט"ו לא הי' כתוב לגמרי.

והנה לפי מה שנת' לשיטת רש"י לא קשה קושיא זו כלל, (וכן העיר הת' הנעלה וכו' שמואל משה שי' שייריף) דהרי קושיית הגמ' הוא דנימא דבליל ט"ו יש רק עשה דתשביתו וא"כ לא קשה משהה שעה אחת כפי שנת', והלאו מתחיל בבוקר, ותירץ הגמ' דאי אפשר לומר כן, דמכח ההיקש יש לאו גם בלילה, ואם יביא רק קרא דתשביתו, דהשבתה איתקש לאכילת מצה לא נדע שיש שם לאו, והרי זהו עיקר הראי' שרוצה להביא, שלכן אי אפשר לומר דתשביתו קאי על ליל ט"ו דהרי שהה בו שעה אחת, לכן הוכרח להביא קרא דשבעת ימים לא ימצא, וכיון דשם לא כתוב אודות מצה כלל, הוצרך לומר דחמץ איתקש למצה ועי' בזה1.

ב) אח"כ הובא בסוגיין דרשת תנא דבי רבי ישמעאל דמצינו י"ד שנקרא ראשון וכו', ואח"כ דרשת רנב"י ראשון דמעיקרא משמע, ודרשת רבא מלא תשחט ואח"כ מביא הברייתא דרבי ישמעאל ור' עקיבא ור' יוסי.

ועי' רש"י ד"ה ראשון דמעיקרא "בלאו רומיא דקרא אהדדי וכו'" [דכוונתו דרנב"י אינו צריך ללימודו של אביי דלעיל דתרי קראי כתיבי אלא דזה גופא הוא מקורו] ויל"ע למה לא כתב רש"י כן לעיל בדבי ר' ישמעאל תנא מצינו י"ד שנקרא ראשון וכו'? וי"ל דשם באמת סב"ל לרש"י לפי דבי ר' ישמעאל דבאמת יש להם מקור אחר מלא תשחט על חמץ, וכדברי ר' ישמעאל עצמו לקמן, וכוונתם של דבי ר' ישמעאל הוא רק לתרץ דיום הראשון קאי על י"ד, ודיוקו של רש"י הוא מלשונם גופא דדבי ר' ישמעאל אומרים מצינו די"ד נקרא ראשון, אבל לא אמרו דראשון משמע י"ד, משא"כ רנב"י אומר דהראשון מעיקרא משמע, היינו דזה גופא משמע כן, [ולא קאמר מצינו ראשון דהוה מעיקרא] וכן דייק בחי' החת"ס כאן, דעפי"ז מובן למה על רנב"י הקשה הגמ' משאר מקומות כיון דלדידיה זה גופא משמע מעיקרא כנ"ל, ומתורץ ג"כ עפ"ז קושיית התוס' בד"ה דברי ר' ישמעאל דבאמת ליכא סתירה ביניהם ואחד משלים השני, ועי' גם בראש יוסף כאן, אבל לפי התוס' משמע דתנא דבי ר"י הוא דרשה בפני עצמו.

ויש להוסיף, דאף דבתרגום (במדבר ט,ה) על הפסוק "בראשון בארבעה עשר וגו' כתב "ועבדו ית פסחא בניסן בארבעת עשרא יומא לירחא" דראשון היינו חודש הראשון ולא קאי על י"ד, נראה דתנא דבי ר' ישמעאל חולק על זה וסב"ל דקאי על י"ד.

ועי' מהרש"א שהביא פירש"י על התורה (בא יב,טו) על הפסוק אך ביום הראשון תשביתו וגו' וז"ל: אך ביום הראשון תשביתו שאר - מערב יום טוב, וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה, ומצינו מוקדם קרוי ראשון, כמו (איוב טו ז) הראשון אדם תולד, הלפני אדם נולדת, או אינו אלא ראשון של שבעה, תלמוד לומר (שמות לד כה) לא תשחט על חמץ, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים עכ"ל, וקשה דהביא ב' הדרשות ביחד?

וביאר מהרש"א דאי אפשר לומר דסב"ל לרש"י דזהו באמת דעת רנב"י דמקור הדבר הוא מלא תשחט, ורק בא לתרץ הלשון ד"הראשון" דשייך גם בלשון מעיקרא, דא"כ איך הקשה הגמ' עליו משאר המקומות דכתיב "הראשון" ואינו מעיקרא, הלא כאן שאני שיש הכרח מלא תשחט וגו', ומוכרח לומר דלרנב"י ודאי ההכרח הוא מזה גופא ד"הראשון" היינו י"ד, וזה גופא הוא המקור שלו, ולכן שפיר הקשה עליו בגמ' משאר המקומות, אלא דסב"ל לרש"י בדעת רבא שגם הוא סב"ל דראשון משמע נמי מעיקרא, אלא דסב"ל דזה עצמו לא מספיק שיהי' הכרח דקאי על יום י"ד, ומצד הקושיות שבגמ' לעיל דא"כ גם בשאר מקומות נימא כן, ולכן תירץ שההכרח לזה הוא מלא תשחט וגו' ונקט בפירושו על התורה כדעת רבא.

אלא דבכלל לפי דרכו של הרבי דרש"י בפשוטו של מקרא אינו קשור כלל איך הוא בלימוד ההלכה בגמ' כידוע, לא קשה כלל, דרש"י סב"ל בפשוטו של מקרא דבעינן ב' הדברים ביחד.

נמצא דלפי רש"י מצינו דרשת: א) אביי ב) תנא דבי ר"י ורבי ישמעאל שהם דרשה אחת, ג) רנב"י דכיון דכתיב הראשון בה"א מפרשינן דמעיקרא משמע, דמשמע המיוחד וזהו ערב פסח ששונה משאר ימי הפסח כדפירש המהר"ל בגור אריה, והא דיליף בשכר ג' ראשון זכו וכו' כתב המהר"ל דזהו ג"כ ממה שכתוב ב"הא" דמשמע שיש בזה שכר מיוחד, ועי' מהרש"א בתוס' מה שכתב ד) רבא ורבי ישמעאל ה) ר' יוסי ו) ר"ע. ולתוס' א) אביי, ולתירוץ הב' י"ל שזהו גם כר' יוסי. ב) תנא דברי ר"י, ג) רנב"י ה) רבא ורבי ישמעאל, ו) ר"ע. ז) ר' יוסי לפי תירוצם הראשון לעיל.

ג) הנה בצל"ח כאן וכן בשאג"א סו"ס ע"ח הקשו דלמה הביא רבא הך קרא דלא תשחט על חמץ וגו' שכתוב בפ' תשא (לד,כה) ולא הביא קרא דלעיל מיני' בפ' משפטים (כג,יח) לא תזבח על חמץ דם זבחי? ותירץ הצל"ח בשם הרמ"ז ובשאג"א בארוכה יותר דאדרבה כל כוונת רבא הוא לדרוש בעניננו דוקא פסוק השני שהוא יתורא, דהנה פסוק הראשון הוא לאו על איסור שחיטה עם חמץ, ואין זה שייך לעניננו דאיירינן לענין חיוב ההשבתה, וסב"ל לרבא דכיון שכבר ידעינן שיש לאו בשחיטה על החמץ, במילא פסוק הב' שהוא מיותר מגלה דין אחר דמזמן שחיטה דהיינו חצות יש איסור להשהות חמץ בכלל, ובמילא ידעינן מזה ג"כ הפירוש באך ביום הראשון תשביתו דהיינו ביום י"ד בחצות שאז חל החיוב העשה.

ולאווין אלו חלוקים הן, דלאו הראשון הוא איסור על השחיטה בלבד, דעובר כששוחט ק"פ ויש לו חמץ, וזהו אפילו באופן דאינו עובר בב"י ואין עליו חיוב תשביתו כמו לשיטת הגאונים (שיתבאר אי"ה) דאם החמץ לא נמצא ברשותו אינו חייב לבער כו', דמ"מ כאן עובר כאן כיון ששחט והחמץ הוא שלו, ולאידך גיסא מצד לאו הראשון היינו יודעים רק דאם יש לו חמץ בעת השחיטה עובר, אבל אם אחר שגמר השחיטה נתחמץ לו עיסה אינו חייב עדיין לבער עד יו"ט, משא"כ מצד לאו הב' אמרינן דמחצות היום והלאה אם יש לו חמץ בביתו עובר.

וקושיית הגמ' הוא ואימא כל חד וחד כי שחיט אינו דנימא שהלאו קאי על השחיטה דוקא, דזה אינו כנ"ל כיון שיש קרא מיותר, אלא דנימא שהאיסור להשהות וכן העשה דתשביתו חל מזמן שחיטתו של כאו"א ואילך, אבל לא לפני שחיטתו? ולזה מתרץ דכיון שהתורה אמרה אך ביום הראשון תשביתו והאיסור שוה בכל מסתבר דאין בזה זמן מיוחד לכאו"א, אלא יש זמן אחד לכל ישראל בשוה מזמן שחיטה דהיינו מחצות היום.

ועי' בתוד"ה זמן שהקשו דאע"ג שהאמת הוא כן דקאי על שחיטת כאו"א כו', דמדבריהם מוכח דלא סב"ל להנ"ל, דאם סב"ל דדרשתו הוא מצד קרא מיותר מה הקשו, ומוכח דהתוס' סב"ל שיש באמת רק לאו אחד וזה עובר רק על השחיטה עם חמץ, (ועכצ"ל שהלאו נכפל בתורה לעבור עליו בב' לאווין) ובמילא שפיר הקשו שהאמת כן הוא שהלאו הוא לכאו"א בפרטיות כששוחט, ותירוצם הוא דמ"מ מסתבר לומר דהטעם גופא דאמרה התורה שעובר בלאו אם יש לו חמץ בעת השחיטה הוא משום שיש חיוב תשביתו, שהתורה צותה לו להשבית החמץ בחצות, ואם לא עשה כן ויש לו חמץ בעת השחיטה עובר על לאו, ומסתבר שהעשה חל בעת השחיטה דהיינו בחצות.

ולפי התוס' אכתי יוקשה דא"כ למה הביא רבא פסוק השני דפ' תשא ולא פסוק הראשון? ואפ"ל דסב"ל כתירוץ הראשון של הצל"ח, דלקמן סג,א סב"ל לרבי יהודא דגם הכהן השוחט תמיד של בין הערביים אם יש לו חמץ עובר על לאו על השחיטה ובדף סד,א, יליף זה ממ"ש "זבחי" המיוחד לי דהיינו תמיד עיי"ש, והקשה התוס' יו"ט דכיון דדריש ד"זבחי" היינו תמיד, א"כ דילמא הלאו קאי רק על הכהן המקריב התמיד ולא על קרבן פסח ששייך בכאו"א מישראל? ותירץ הצל"ח דבפסוק לא תשחט שם נאמר אח"כ ולא ילין מן הבוקר זבח חג הפסח, וכיון דסמיך לי' קרבן פסח מוכח דגם הלאו קאי על קרבן פסח, ולפי"ז תירץ ג"כ למה הביא רבא פסוק זה דכיון דזה קאי בהמשך לתחילת הסוגיא שהקשה הן לר"מ והן לרבי יהודא דמנלן שיש איסור משש שעות וכו', לכן הוכרח להביא קרא זה דפ' תשא דנדע גם לפי רבי יהודא דקאי על קרבן פסח, כי אם קאי רק על הכהן השוחט התמיד לא שייך לומר דמזה ילפינן הזמן דתשביתו לכל ישראל, משא"כ בקרא דפ' משפטים שלא כתוב אח"כ אודות קרבן פסח אלא "ולא ילין חלב חגי וגו' דקאי על קרבן החגיגה עיי"ש ליכא הכרח לפי רבי יהודא.

ובמ"ש התוס' לעיל בד"ה לא תשחט דכיון דבדיעבד כשר מחצות ה"ז נקרא זמן ק"פ, ראה לקו"ש חט"ז פ' יתרו ע' 217 בהערה 41 שהביא זה, וציין ללקח טוב כלל ד', ובית האוצר מערכת כא כלל כא.


1 ובשיעור כ"ה הובא דברי הצל"ח בתירוץ קושיית המהרש"א על התוס' שכתבו דאביי הי' יכול לדרוש הכל מההיקש כמו לר' יוסי, שכתב דר' יוסי אכן נתכוון לההיקש שבאך ביום הראשון תשביתו וכו' ואביי הלא הביא פסוק אחר דשבעת ימים וגו' עיי"ש. ומובן שאין זה שייך לקושיית התוס' הרשב"א הנ"ל והשקו"ט הנ"ל, כי הרי גם ר' יוסי הביא ב' הקישים, הא' השבתת שאור לאכילת חמץ הב' אכילת חמץ לאכילת מצה, כי בפסוק זה גופא דאך ביום הראשון כבר ישנם ב' היקישים כדתיב "שבְעַת יָמִים

מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה וגו'" אלא דאביי למד הלימוד באופן אחר שיש סתירה בין שבעת ימים וגו' שיש לאו דלא ימצא שבעת ימים וקשה הלא אך חלק? וע"ז קאמרי התוס' שהי' יכול לומר גם כר' יוסי, ואיך זה שייך לשקו"ט הנ"ל בתוס' הרשב"א והרא"ש דלמה הוצרך כלל להביא ההיקש דאכילת חמץ לאכילת מצה.