E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

בהברייתא "ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"

יום ג' י"ז טבת תשע"ט שיעור (לג)
פסחים
בהברייתא "ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה

בגמ' ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל וכו' עי' היטב בכל הברייתא, הנה אף דפסוק זה דשבעת ימים כתוב בתחילה בפ' בא בפ' י"ב, והפסוק דלא יראה לך וגו' כתוב אח"כ בפ' י"ג, מ"מ מקשה על פסוק ראשון למה נאמר כיון דפסוק השני כולל כל "גבולך" גם דבית, (וכמ"ש רש"י בד"ה והלא כבר נאמר דגבולך כולל גם בתים) משא"כ "בתיכם" אינו כולל כל גבולך וא"כ הי' מספיק בפסוק השני דולא יראה וגו' ולמה צריך לקרא הראשון? והפי' "כבר" הכוונה והרי כבר אסור בגבולין א"כ קרא דבתיכם למה לי?

וממשיך התנא לתרץ ולבאר כל הדינים הנלמדים מפסוק הראשון, -אלא שהוכרח להביא בתחילה גם חידוש אחד של פסוק השני דשלך אי אתה רואה וכו' כי רק עי"ז יובן החידוש דפסוק הא' לענין פקדון- א) דגם הטמנה אסור, ב) פקדונות מן הנכרי אסור, ג) הדין דנכרי שכיבשתו ושלא כיבשתו, דלאביי דאיפוך וקאי על הסיפא דפקדון אסור, ילפינן שכן הוא אפילו בנכרי שלא כיבשתו, וכפירש"י לקמן (בד"ה איפוך) דזהו מדכתיב "לא ימצא" ולא כתב "לא תמצא" ילפינן דלגמרי משמע, ולרבא שפירש דקאי על הרישא דאתה רואה של אחרים אפילו כיבשתו כיון דכתיב לך לך תרי זימני שדינן "לך" דפ' ראה על לא ימצא ודרשינן דאפילו במצוי אצלך בעינן לך.

ואח"כ ממשיך התנא לבאר החידוש שבפסוק השני: א) נוסף להאמור לעיל דילפינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים (שהתנא כבר הזכיר זה לעיל בהחידוש דפסוק הא' דפקדון אסור, ולכן לא הזכירו כאן עוד פעם) ילפינן גם ב) שהאיסור אינו רק בבתים אלא בכל גבולין, ועפי"ז מובן דלא קשה למה אמר התנא אין לי אלא שבבתיכם, בבורות וכו' ת"ל בכל גבולך, דלכאורה הרי כבר קאמר בתחילה דכתיב בכל גבולך ולמה כופלו כאן עוד פעם? (כדהקשה בפני שלמה) כיון דכאן קאי ואזיל לפרש החידוש שבכל פסוק לכן הזכיר זה גם הכא, וזהו גם כוונת רש"י בד"ה ת"ל בכל גבולך: "בקרא דלא יראה כתיב" דלכאורה מה כוונתו בזה? אלא כוונתו דהתנא אזיל ומפרש החידוש שבכל פסוק, ואין כוונתו לחדש גוף הדין דזה כבר ידעינן מקודם.

וממשיך התנא דאכתי הי' אפשר לומר שיש חילוק בדין בין בתים לגבולין, דבבתים שהוא חמור יותר שהחמץ מצוי אצלו א) עובר על שתי לאוין [כיון דגם בית נכלל בגבולך כנ"ל] ב) וכן אסור להטמין מדכתיב לא ימצא, ג) ואסור אפילו של אחרים, והא דנקט ובל יקבל פקדונות כוונתו דבכלל בבתים יש איסור דאחרים, וכמ"ש רש"י (בד"ה ועדיין): "ולא כתב בהו נמי לך להוציא של אחרים" כי עכשיו לא ידענו עדיין יש חילוק בין אחרים סתם, לפקדון שקיבל עליו אחריות, אבל בגבולין מותר של אחרים לעולם, וע"ז הביא ג"ש דשאור שאור שבאמת דינם אחד ואין שום חילוק ביניהם והן בבית הן בגבולין עובר בב' לאווין וכו'.

ולפי"ז יש לתרץ במה שהקשו המפרשים (ראה צל"ח ושפ"א) בהא דהתחיל הגמ' לבאר הפירוש בהברייתא הענין דנכרי שכיבשתו ולא כיבשתו כלפי לייא וכו', ולכאורה למה לא פירש הגמ' לפי סדר הברייתא קודם הענין דיכול יטמין ויקבל פקדונות כו' שכתוב לפני הדין דנכרי שכיבשתו, ולהקשות הסתירה מאתה רואה של אחרים להא דאסור לקבל פקדונות וכו'?

אלא הביאור הוא דלפני שלמדנו מהגז"ש באמת ליכא שום סתירה, די"ל דבגבולין מותר של אחרים כמו פקדונות וכו' ובבתים אסור, ורק לאחר שהביא הגז"ש שאין חילוק בדינים יש סתירה, ולכן הקדים לפרש הברייתא דכיבשתו שהוא לפני הגז"ש, ואח"כ ולאחר סיום הברייתא שכבר הביא הגז"ש שפיר מקשה שיש כאן סתירה בין הדינים.

וזהו גם הביאור בדברי רש"י דבסוף ד"ה ועדיין מסיק דלקמן פריך סתירה דשל אחרים מותר ופקדון אסור, ולכאורה למה לא כתב זה רש"י לעיל במקומו מיד שאמר דפקדונות אסור שזה סותר להדין דאתה רואה של אחרים? ופירש בגור אריה משום הנ"ל דכל זמן שלא הביא התנא הגז"ש אי"כ שום סתירה, די"ל דבגבולין של אחרים מותר ובבתים אסור ופקדון הוא הוא הדין דשל אחרים, ורק לאחר שהביא התנא גז"ש שאין לחלק ביניהם קשה הסתירה, ולכן פירש"י הסתירה רק כאן אחר שהביא הגז"ש ולא קודם.

והנה בהא דקאמר התנא ועדיין אני אומר: "בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא כו' בגבולין - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה", לכאורה קשה למה לא קאמר התנא גם דבגבולין יכול להטמין, שהרי שם כתוב "לא יראה" והרי אמר לעיל דמזה משמע דיכול להטמין?

ועי' בר"ן כאן על הרי"ף וכן בחידושיו, שהקשה דכמו דילפינן לפועל היתר מקרא שלא יראה לך דאתה רואה של אחרים, ומפרשינן דלפעמים מותר ולפעמים אסור באחריות, א"כ למה ליכא גם היתר לפי האמת גם להטמנה כיון דכתיב "לא יראה" ונימא גם הכא דפעמים מותר ולפעמים אסור? ומבאר דרק ההיתר של אחרים נשאר למסקנא כיון שיש יתורא ד"לך" ע"כ צריך לדרוש מזה להתיר של אחרים, ולכן מפרשים למסקנא שיש חילוק אם קיבל עליו אחריות או לא, משא"כ התיבות ד"לא יראה" אינו יתורא, ורק בתחילה הי' הו"א לפרש שהטמנה מותר, אבל לאחר שכבר כתוב "לא ימצא" הנה זה מגלה הפירוש בלא יראה דגם שם הכוונה דגם הטמנה אסור ויש לפרש מדלא כתיב לא תראה אלא לא יראה מפרשינן שלא יוכל לבוא לידי ראי' כלל, וע"ז לא בעינן אפילו הגז"ש, דגם בלי הגז"ש ידעינן כן, ובזה א"ש קושיא הנ"ל דב"ועדיין אני אומר" לא נקט התנא ההו"א דבגבולין הטמנה מותרת, כיון דזה ידעינן מיד אפילו בלי גז"ש, ולכן לא יכול לומר ועדיין אני אומר דבגבולין יכול להטמין.

ואח"כ מביא הר"ן פירוש שני דבאמת גם על זה בעינן גז"ש לגלות דהטמנה אסורה, דבלי גז"ש לא היינו יודעים דהטמנה בגבולין אסורה כיון דלא יראה מצ"ע אינו כולל הטמנה, אבל מ"מ כיון דאינו מיותר ילפינן איסור הטמנה ע"י הגז"ש, והגז"ש הוא המגלה דלא יראה כולל אפילו הטמנה, כי בלא יראה רק לא נכלל איסור הטמנה ואתי הגז"ש ללמוד שיש שם איסור הטמנה משא"כ הלימוד מ"לך" דשלך אי אתה רואה וכו' כיון שהוא מיותר בודאי ה"ז הלכה, ומסיים דלפי פירוש זה הא דלא נקט התנא ב"ועדיין אני אומר" דבגבולין הטמנה מותרת [בלי הגז"ש] משום שקיצר בלשונו עיי"ש.

ולכאורה משמע יותר כפירוש השני דהרי לשון התנא הוא: "ועדיין אני אומר: בבתים - עובר משום.. ובל יטמין.. מה שאור האמור בבתים - עובר משום .. ובל יטמין אף שאור האמור בגבולין - עובר משום .. ובל יטמין וכו' " הרי משמע דדין זה הוא אכן מכח הגזרה שוה, וכפי שהעיר הת' הנעלה וכו' יעקב דוד שי' גארדאן.

ויותר מזה יש להקשות דבחי' הריטב"א כאן כתב וז"ל: נאמר שאור בבתים. פירש הרא"ה ז"ל בשם רבו ז"ל דכיון דכתיבא גזירה שוה הרי הוא כאילו כתיבי תרווייהו בבתים ובגבולין ואפי' בגבולין עובר בשניהם וכיון שכן תו לא שרי טמון בגבולין כי היכי דלא שרינן בבתים, ואחרים פירשו דלא אהני גזירה שוה אלא ליתן קולא דגבולין בבתים למישרי של אחרים ושל גבוה בלא אחריות וליתן חומרא דבתים בגבולין למיסר באחריות, אבל ליכא בגבולין אלא לאו דלא יראה בלחוד ומינה דשרינן טמון עכ"ל.

ולכאורה תמוה הרי מפורש הכא דילפינן גז"ש ליתן חומרא של זה בזה וקולא של זה בזה וילפינן גם איסור הטמנה בגבולין ואיך סב"ל לאחרים דהטמנה מותרת בגבולין?

ועי' בשו"ת רדב"ז (יורה דעה (חלק ח) סימן נב) וז"ל: אמר שאור בבתים. פי' הרא"ה ז"ל בשם רבו ז"ל דכיון דכתיבא גזירה שוה הרי הוא כאלו כתיבי תרוייהו בבתים ובגבולין, ואפילו בגבולין עובר בשניהם, וכיון שכן תו לא שרי טמון בגבולין כי היכי דלא שרי בבתים. ואחרים פירשו דלא אהני גזירה שוה אלא ליתן קולא דגבולין בבתים למשרי של אחרים ושל גבוה בלא אחריות, וליתן חומרא דבתים בגבולין למיסר באחריות, אבל ליכא בגבולין אלא לאו דלא יראה בלחוד, ומינה דשרינן בטמון ע"כ. והראשון נ"ל עיקר ומסכים למה שכתבנו למעלה, דק"ל על זה הפירוש דתניא בבריתא אף שאור האמור בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין, ואפשר שגרסא אחרת היה להם, והכי גרסי לה מה שאור וכו' אף שאור האמור בגבולין עובר בבל יראה ובל יקבל פקדונות, ואפילו אי גרסינן הכי, ק"ל עלה דצריך לומר דלא נתקבלה הג"ש אלא למחצה, וזה ודאי דוחק גדול, אלא לגמרי גמרינן הגזירה שוה ליתן כל מה שיש בגבולין בבתים וכל מה שיש בבתים בגבולין, ותו לא שריא הטמנה עכ"ל, ולפי דבריו י"ל דגם הר"ן הי' לו גירסא אחרת כנ"ל (אף שבהרי"ף הגירסא הוא כגמ' דילן) ולכן שייך לומר כפירושו הא'.

ועי' בביאור הגר"י פערלא בספר המצוות להרס"ג (ל"ת קס"ו-ז) שהאחרים סב"ל ד"לא יראה" משמע דהטמנה מותרת, וכיון דבלא ימצא כתוב "בבתיכם" ה"ז כאילו מפורש בתורה ההיתר דהטמנה בגבולין, ולא אתי גז"ש ועקר ליה לקרא, (ב"ק ו,ב, ברש"י ד"ה מיטב) וסבירא להו שהגז"ש קאי רק על שאר הדינים שאינם עוקרים הקרא, ולדבריהם בגבולין אינו עובר אלא על בל יראה בלבד, (ולפי דבריו יש לתרץ קושיית הרדב"ז הנ"ל על פי' הריטב"א השני דהרי אין גז"ש למחצה? ולדבריו א"ש כי סב"ל הכא דלא אתי גז"ש ועקר ליה לקרא), והא דאיתא בגמ' דגם בשאור האמור בגבולין עובר בבל יטמין ה"ז רק אסמכתא בעלמא מדרבנן, ולכן הביא הריטב"א בתחילה הך דין בשם הרא"ה אף שכן מפורש בגמ'? כיון שהאחרים חולקים ע"ז, וכל זה הוא היפך לגמרי מפירוש הראשון של הר"ן דידעינן איסור הטמנה בגבולין אפילו בלי גז"ש, ולהלכה לא קיימ"ל כדעה זו אלא דגם בגבולין עובר בב"י וב"י כו'. וזהו סיום הברייתא.

עוד כדאי לפרש דלכאורה כיון דאביי ורבא פליגי בכוונת הברייתא, א"כ לכאורה איך יודע רבא הדין דפקדון אסור אפילו בלא כיבשתו דילפינן לפי אביי מדכתיב לא ימצא ולא כתוב תמצא כנ"ל, ומנין יודע אביי הדין דאתה רואה של אחרים אפילו בכיבשתו כיון דלא דריש שדייה לך על לא ימצא, גם קשה מה יעשה אביי עם ה"לך" דפ' ראה? והביאור בזה פשוט כמ"ש בחת"ס דאביי ורבא באמת לא פליגי כלל וכל אחד סב"ל מהדרשות של השני, וכל פלוגתתם הוא בביאור פשט הברייתא, דאביי סב"ל דמסתבר יותר לפרש הברייתא דקאי על הסיפא במקומו ולומר איפוך, ורבא סב"ל דמסתבר יותר שלא לומר איפוך אלא לומר דקאי על הרישא, ובמילא לא קשה כנ"ל.

ולכאורה צ"ב מנלן לומר דפקדון אסור כיון דבלא ימצא לא כתוב לך, (ובלשון אדה"ז (סי' ת"מ סעי' ט'): "ואם לא ביערו [הפקדון] עובר עליו בלא תעשה שנאמר לא ימצא בבתיכם ולא נאמר לא ימצא לכם בבתיכם פרט לשל אחרים אלא על כרחך אף בשל אחרים עובר עליו אם הוא מופקד אצלו, ואי אפשר לומר אף כשלא קיבל עליו אחריות יעבור עליו שהרי כבר נאמר לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים הא אין הכתוב מדבר אלא כשקיבל עליו אחריות") הלא אמרינן דלכו"ע שדי לך אלא תמצא באם אינו ענין, וא"כ הרי הוא כאילו כתוב שם הלא ימצא לך?

והביאור פשוט דכיון דצריך לומר דשדייה "לך" על לא ימצא דיתורא הוא, א"כ למה באמת לא כתבה התורה "לך" במקומו בלא ימצא, אלא דזה גופא גילתה התורה שיש לפעמים דגם של אחרים אסור וזהו בפקדון באחריות ועי' רש"ש.

והנה הדין דכיבשתו ושרוי עמך בחצר, מאדה"ז משמע שהם דבר אחד ובלשונו (סי' תמ סעי' ב') : "ואפילו החמץ הוא של גר תושב שיד הישראל שולטת עליו ועל נכסיו ואפילו הוא שרוי בחצירו של ישראל והוא וכל אשר לו כבוש תחת יד ישראל אף על פי כן כל זמן שאין שם הישראל נקרא על זה החמץ אין צריך לבערו", אבל רש"י (בד"ה נכרי) כתב שהו"ע בפ"ע אפילו בלא כיבשתו, ולכאורה צ"ב דאיזה חומרא הוא? בשלמא "כיבשתו" מובן החומרא שהנכרי הוא בשליטתו שכיבשו במלחמה, אבל לכאורה מהו החומרא אם שרוי עמך בחצר ולא כיבשתו?

ובר"ח כאן על דברי רבא כתב וז"ל: אין לי אלא שמותר לך לראות חמצו של נכרי אלא בנכרי שלא כבשתו ואין שרוי עמך שאין בך יכולת למנעו נכרי שכבשתו ושרוי עמך בחצר מנין שאע"פ שיש בך יכולת למנעו שמותר, דנראה שאינו מפרש הענין דכיבשתו מצד דממונו כממונך כמ"ש רש"י וכן משמע מאדה"ז, אלא משום שיש ביכלתו של הישראל לבערו, וכן משמע מהרמב"ם הל' חומ"צ פ"ד ה"ב:"וחמץ של הקדש או של גוי שהיה אצל ישראל אפילו היה עמו בבית הרי זה מותר מפני שאינו שלו, ואפילו היה של גר תושב שיד ישראל שולטת עליו אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותו בפסח", ובכל אופן צ"ב כנ"ל מהו החומרא השרוי עמך בחצר?

וביאר האור שמח הל' חומ"צ שם עפ"י מ"ש דמלשון התורה שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה משמע דב"י וב"י הוא סייג לאכילה שלא יבוא לאכלו וכמ"ש הר"ן בריש פרקין דאפשר לומר כן, וכ"כ המאירי שם דלכן עיקר הכוונה בתשביתו הוא ביעור ולא ביטול, וכבר הוזכר די"ל שזהו גם דעת הרמב"ם, (ולשיטה זו א"ש בכלל מהו החומרא בביתו על בורות שיחין וכו' כיון שהוא מצוי שם יותר יש יותר חשש שיבוא לאכלו) ולכן הו"א דשרוי עמך בחצר אסור דשייך שיבוא לאכלו.

אבל הרי לא כו"ע סב"ל כן שמן התורה יש חשש שיבוא לאכלו, (וכפי שנת' בשיעור א') ובפרט לתוס' בריש פרקין דמשמע דזהו רק חומרא דרבנן וכו', ולכן יש לפרש ע"ד הנ"ל באופן אחר קצת דכיון ששרוי עמך בחצר ובטבע הדברים דשכנים לא קפדי אהדדי שכאו"א אוכל משל שכינו כו' ובמילא הו"א דשרוי עמך בחצר ומצוי בידך, דהוה שזהו כמו שהוא ברשותו, דזהו אחד הענינים בדין "ברשותו" שיש לו יכולת להשיג הדבר, כמבואר בכ"מ, והו"א דאסור, קמ"ל דכיון דבפועל אין זה שלו אינו עובר, ויש לפרש דזהו גם החומרא בכיבשתו דעי"ז יכול לאכול משל הנכרי ואינו יכול למחות.

אבל בשו"ע אדה"ז או"ח (מהדורא בתרא סימן רנב ודש) כתב וז"ל: אלא עיקר הטעם דדמי לעבדו ובן אמתו, משום שהוא מוכרח בעבודתו להיות שכירו ולקיטו לעולם להישראל שהוא תושב על אדמתו והוי כמו כבוש תחת ידו, כדאמרינן בפרק קמא דפסחים דף ה' ע"ב דנכרי השרוי עמך בחצר דמי לנכרי שכיבשתו, ע"ש בפירוש רש"י (ובב"י סימן ד"ש בשם תשובת הרשב"א), והילכך הויא עבודתו זו שעובדו כשהוא שכירו ולקיטו כמו עבודת עבד ממש עכ"ל, דמשמע דמפרש כאן דשרוי עמך בחצר שהישראל נותן לו לדור בחצירו בחנם ועי"ז משועבד לו למלאכה ודומה כמי שכבוש תחת ידו, ועוד יתבאר בע"ה.

ע"כ