E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

בדין פקדון של ישראל שהוא אצל ישראל אחר

יום ב' "בעשתי עשר חודש באחד לחודש" ר"ח שבט תשע"ט
פסחים
בדין פקדון של ישראל שהוא אצל ישראל אחר
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה

ברא"ש כאן סי' ד' כתב וז"ל: יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חבירו וקבל הנפקד עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו. והביאו ראיה ממכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו1. יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואין ברשותו. וה"ר יונה ז"ל היה אומר דלעולם ברשות המפקיד הוא וחייב לבערו מן התורה. כדאמרינן בפ' מרובה (דף עו א) וגונב מבית האיש. ולא מבית הקדש. כך מצאתי בשם ה"ר יונה ז"ל ולא הבנתי ראייתו. וגם לא כתב לפרש הא דמכילתא שהביאו ממנה ראיה. ונ"ל דדבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינא ביה ביתו. וההיא דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו כדתנן בפ' כל שעה (ד' לא א) עכ"ל.

היינו דהגאונים סב"ל דישראל המפקיד פקדון אצל נכרי או אצל ישראל באחריות אינו עובר דאינו ברשותו, דכיון שהחמץ הוא ברשות השומר אין המפקיד עובר, ורבינו יונה חולק ע"ז והביא ראי' מב"ק עו,א, דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש, וכתב הרא"ש שלא הבין ראייתו, וממשיך הרא"ש לחלוק על הגאונים דבודאי עובר המפקיד דכיון דעיקר הממון של הבעלים הוא, וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו כו', וכן פסק אדה"ז בסי' ת"מ סעי' א' בדין זה של הרא"ש: "ואע"פ שנאמר לא ימצא בבתיכם וחמץ זה אינו בביתו מכל מקום כיון שהנפקד קיבל הפקדון מדעתו ונותן לו רשות להניחו בתוך ביתו הרי השאיל להמפקיד את המקום שהחמץ מונח עליו והרי מקום זה קנוי להמפקיד לפיכך עובר הוא על החמץ המונח שם כאלו היה מונח בביתו שהוא דר בו שהרי אמרה תורה לא יראה לך שאור בכל גבולך כל מקום שהוא גבולו אע"פ שאינו ביתו שהוא דר בו", ז.א. דסב"ל דהמפקיד לעולם עובר כיון דעיקר הממון שלו ונקרא ג"כ שמונח בביתו.

ועי' ב"ח כאן על הרא"ש שביאר כוונת רבינו יונה בפשטות דשם מבואר דלרבנן דגורם לממון לאו כממון דמי [והכי קיימ"ל] הגונב קדשים שיש לו אחריות אינו חייב כפל כו' דאי"ז וגונב מבית האיש אלא מבית הקדש, ושם האיש הוה כשומר כיון שיש לו אחריות עליו, וההקדש הוא כמו המפקיד, אלמא דאף כשהחמץ הוא בבית השומר הרי זה נקרא ביתו של המפקיד, - בית הקדש, דלכן שם אינו חייב כפל ודו"ה, וא"כ עד"ז הכא ה"ז ביתו של המפקיד ועובר עליו בב"י, וסיים הב"ח שאינו יודע למה כתב הרא"ש שאינו מבין הראי', ועי' גם בקרבן נתנאל כאן אות מ' שציין לשו"ת חכ"צ סי' קל"ט וט"ז סי' ת"מ ס"ק ד' וגם החכ"צ שם פירש כוונת רבינו יונה כנ"ל וגם תמה על הרא"ש דלמה לא הבין ראייתו של רבינו יונה.

ואולי אפשר לומר בכוונת הרא"ש ע"פ מה שנתבאר לעיל בהשיעורים דבפקדון יש לו להשומר קנין בגוף החפץ ומשום זה עובר בב"י וב"י, משא"כ בהקדש הלא ליכא שמירה בהקדש אלא דאם יאבד וכו' הבעלים מחוייב לשלם קרבן אחר לקיים את נדרו והוא הענין דגורם לממון וכו', וא"כ אפ"ל דרק שם שאין לו להבעלים שום קנין בגוף הקרבן וגוף הקרבן הוא רק של הקדש לכן זה נקרא ביתו של הקדש משא"כ הכא בפקדון כיון שהשומר יש לו קנין בגוף הפקדון כפי שנת' א"כ גם המקום הוה שלו ונקרא בית השומר ולא בית המפקיד, ולכן כתב שאינו מבין הראי'.

והנה לפי מה שנת' להלכה שהמפקיד עובר על ב"י, יש לעיין אם גם הנפקד השומר עובר, דאולי הא דאמרינן הכא דהנפקד עובר ה"ז רק בחמצו של נכרי שהנכרי אינו צריך לבערו שאינו עובר כלום, וע"ז חידשה התורה שהשומר שהוא ישראל עובר, אבל אם המפקיד הוא גם ישראל והוא עובר כנ"ל אולי אז אין הנפקד - השומר עובר?

ועי' בצל"ח כאן שנסתפק בזה בהא דאמרינן דפקדון באחריות עובר בב"י, אם זהו רק בפקדון של נכרי או אפילו בשל ישראל אחר2 ומביא דבשו"ע המחבר ר"ס ת"מ מביא דין זה וכתב שהמפקיד עובר, וזהו כדעת רבינו יונה והרא"ש כנ"ל, ובבאר הגולה שם כתב דגרסינן ד"אף המפקיד עובר", היינו דהנפקד ודאי עובר כיון דקיבל עליו אחריות ולא גרע מקיבל עליו אחריות בחמצו של נכרי, והחידוש הוא דאף המפקיד עובר.

וכ"כ בשו"ע אדה"ז סי' ת"מ שם סעי' א' וז"ל: כתוב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו בבור עד שאינו נראה או שהפקיד אותו ביד נכרי לא יהיה עובר עליו שהרי אינו נראה לו כל ימי הפסח תלמוד לומר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם אפילו הטמינו או הפקידו בין ביד נכרי בין ביד ישראל אפילו אם הנפקד קיבל עליו אחריות שאם יגנב או יאבד ממנו יתחייב לשלם לו דמי חמצו ונמצא שהנפקד עובר עליו בבל יראה כמו שיתבאר אף על פי כן עובר עליו גם המפקיד בבל יראה ובל ימצא כיון שגוף החמץ הוא שלו עכ"ל, הרי מפורש דדעת אדה"ז ששניהם עוברין.

אמנם הלבוש שם כתב וז"ל: ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל גוי אע"פ שקיבל עליו הנפקד אחריות המפקיד עובר עליו בב"י ובב"י אם אינו מבערו דהא שלו הוא, ובכלל לך הוא שלך אי אתה רואה ואע"פ שהוא ברשות אחרים לא הוי אלא כמו שהשאיל לו הנפקד רשותו לשמור חמצו וביתו קרינן ביה, וכו' וכיון שעל המפקיד מוטל לבערו נראה שאין הנפקד עובר עליו אם הוא ישראל, דלא רמיא עליה לאטרוחי לבעורי חמץ של ישראל חבירו אע"ג שהוא ברשותו אין זה נקרא רשותו דהא השאילו לאחרים כיון שהמפקיד ישראל הוא וכו' עכ"ל.

והקשה עליו הצל"ח וכי משום שהמפקיד עובר כנ"ל לא שייך שגם הנפקד עובר, הרי בחמץ של שותפין שניהם עוברין, וא"כ גם הכא שייך לומר כן שהחמץ הוא בבעלותו של שניהם, המפקיד עובר משום שהחמץ הוא שלו וכמונח בביתו כו' והשומר עובר משום דין דאחריות דילפינן מלא ימצא.

ובאליה רבה על הלבוש שם הביא שבס' עולת שבת הקשה על הלבוש, דא"כ מהו קושיית הגמ' לעיל בסתירת הברייתא דאתה רואה של אחרים ופקדון אסור, הלא אפשר לתרץ דפקדון אסור היינו בנכרי, ואחרים מותר איירי בפקדון של ישראל דאז אין השומר עובר. והצל"ח תירץ קושייתו דכיון דתניא "אחרים וגבוה" ביחד, מובן דכשם שבגבוה אין ההיתר דאתה רואה משום שהקדש עובר דהרי הקדש אינו עובר, וא"כ למד הגמ' בפשיטות שכן הוא גם בההיתר של אחרים דאינו משום שהבעלים הוא ישראל והוא עובר, אלא דהוה של נכרי, שאינו עובר כמו בהקדש, ולכן שפיר הקשה הגמ' סתירה ותירץ הגמ' דתלוי אם באחריות או לא באחריות.

אמנם אח"כ יצא הצל"ח לדון בזה מצד סברא חדשה, די"ל דרק כשהפקדון הוא של נכרי ובמילא נשאר האחריות של השומר גם בפסח כיון דאצל הנכרי הוה חמץ זה ממון גמור דלדידיה ליכא שום איסור בו, לכן עובר השומר מצד דין האחריות, משא"כ כשהפקדון הוא של ישראל וכשמגיע זמן האיסור עובר עליו המפקיד, במילא נעשה החמץ אסור בהנאה להמפקיד לעולם ועד, נמצא דנפקע מהשומר עכשיו כל האחריות כיון דלאו בר דמים הוא כלל אצל המפקיד, ובמילא שוב אינו עובר כיון דנפקע ממנו כל האחריות כשמגיע זמן האיסור. (וכבר הובא דעת אדה"ז וכו' דאפילו אם השומר הי' יכול למכרו ולא מכרו פטור דזה אינו נכלל בדין שמירה כו' וחייב למכרו רק משום השבת אבידה, נמצא שהשומר פטור לגמרי מלשלם).

וממשיך לבאר דלא מיבעי לפי רבי יהודא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדאורייתא, וזהו אפילו אם לא עברו בחמץ זה ב"י כגון דהוה חמץ של נכרי כו' כמבואר לקמן כט,א דה"ז אסור בהנאה מדאורייתא, הנה כ"ש כאן דמיד כשמגיע זמן האיסור החמץ אסור בהנאה לעולם ולאו בר דמים הוא, אלא גם לר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח אסור רק מדרבנן משום קנסא והכי קיימ"ל להלכה, הנה כאן כיון שהמפקיד עובר עליו כנ"ל קנסינן ליה ואסור בהנאה לעולם, ונמצא דלאו בר דמים הוא ונפקע אחריותו של השומר, וכיון שין להשמור אחריות הרי אין לו קנין בו ואינו עובר..

ואף דבכל חמץ אמרינן דאף דאינו ברשותו של אדם עשאן הכתוב ברשותו לעבור עליו בב"י, וא"כ גם הכא נימא כן דכיון דלפני זמן איסורו הי' החמץ שלו מצד אחריות במילא עובר עליו גם אח"כ, הנה ע"ז כתב הצל"ח לחלק דזהו רק בחמץ שלו ממש ונשאר לגבי ב"י כאילו עדיין שלו, אבל הכא הרי זה אינו שלו ממש ומעולם לא הי' שלו רק שבשביל קבלת אחריות הי' נחשב כשלו, ועכשיו שפסק האחריות אינו עובר בב"י עיי"ש, ודומה לשומר המקבל פקדון והתנה בפירוש שהוא מקבל ע"ע אחריות רק עד זמן האיסור ולא אח"כ דבודאי אינו עובר, וא"כ ה"ה הכא.

ולפי"ז תירץ לשון הברייתא לעיל, דלגבי ההיתר דאתה רואה של אחרים כתוב אחרים סתם דמשמע אפילו של ישראל, ולגבי האיסור באחריות כתוב פקדון מנכרי, ולא פקדון מאחרים, והביאור הוא כנ"ל שההיתר דבלי אחריות הוא גם בשל ישראל, משא"כ האיסור באחריות הוא רק בנכרי כיון דבישראל נפקע אחריותו.

וכ"כ הגרע"א בהגהותיו בשו"ע שם וז"ל: [באר הגולה אות ח] דעובר עליו. ואולם יש לדון דבסעי' א' בעכו"ם שהפקיד חמצו לישראל בזה הנפקד עובר בקיבל אחריות אבל בישראל שהפקיד לחבירו דמשעה שהגיע ע"פ בשעה ו' דנאסר בהנאה פסקה אחריותו דהא הוא כעפר' בעלמא (וע' מג"א לקמן סי' תמ"ג סק"ה ובאבה"ע ובח"י שם חלקו דמה שלא מכרו לא מקרו פשיעה [ןכדעת אדה"ז הנ"ל] וא"כ אין הנפקד עובר דבשעה שחל חיובו דב"י כבר פקעה אחריות וע' בחדושי צל"ח) עכ"ל.

אלא דלפי"ז צריך ביאור בדעת אדה"ז ובאר הגולה וכו', דלכאורה סברת הצל"ח והגרע"א הוא סברא אלימתא ולמה חולקים על זה וסבירא להו שהשומר עובר גם בחמצו של ישראל?

ולכאורה י"ל בזה, דהנה ידוע פלוגתת הראשונים ואחרונים באיסורי הנאה אם הוה "שלו" או לא הוה "שלו", דזה ברור דאיסורי הנאה כיון דאסור לו להשתמש בו ה"ז מקרי "אינו ברשותו", דרשותו הו"ע ההשתמשות בפועל, וכיון דאסור לו להשתמש בו ה"ז אינו ברשותו ולכן לכו"ע אינו יכול לבטל חמץ אחר זמן איסורו דאינו ברשותו וכו', אבל הפלוגתא הוא אם ע"י איסור הנאה נפקע לגמרי בעלותו דאינו שלו כלל ומותר לכאו"א ליטלו אפילו נגד רצון הבעלים כו' או דאכתי הוה "שלו", דהריטב"א בסוכה כט,א, ודף לה,א, שקו"ט בנוגע לאתרוג של ערלה שהוא אסור בהנאה, דהראב"ד סב"ל דהטעם דאין יוצאים באתרוג של ערלה הוא משום דכיון דאסור בהנאה אין זה שלו ובעינן "לכם", והריטב"א חולק דאיסורי הנאה הוה "לכם" אלא משום טעם אחר דכתותי מיכתת שיעוריה כיון דטעון שריפה לכן אין יוצאים בו עיי"ש. (ראה אנציקלופדיה תל' כרך ב' ערך איסורי הנאה בכל זה)

וראה לקו"ש חל"ד פ' עקב א' הערה 27 שציין לדעת רש"י שם לה,א, דסב"ל כהראב"ד דכיון דאסור בהנאה אינו ש"לכם", ומביא שם בהשיחה דאדה"ז סב"ל דאיסורי הנאה הוה שלו ומעתיק לשונו שבקונטרס אחרון סי' תל"ה סק"ב שאף ש"אין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו ליהנות ממנו" מ"מ "אינו הפקר גמור עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבוא ויטול בעל כרחו של בעלים" ומבאר שם דלדעת אדה"ז יש שם דין גזל, (דרק דין מזיק ליכא שם כיון דגדרו של מזיק הוא שמפסיד חבירו וכאן לא הפסיד לו כלום, משא"כ איסור גזל הוא שנוטל חפץ חבירו ומכניסו לרשותו כו' וזה שייך גם באיסור הנאה עיי"ש) משום דסב"ל דאיסורי הנאה הוה שלו3. וראה גם קצוה"ח סי' ת"ו דסב"ל דאיסורי הנאה הוה שלו.

ולפי"ז יל"ע בהא דאמרינן דחמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב ברשותו לעבור בב"י, דבשלמא להשיטה דאיסורי הנאה אינו שלו כלל, ובמילא מצד הדין ודאי הי' צ"ל דאינו עובר עליו בב"י כיון שהוא כאדם זר לגבי חמץ זה, לכן בעינן לחידוש מיוחד דעשאן הכתוב כשלו לעבור עליו, אבל להשיטה דאיסורי הנאה הוה שלו, למה בעינן לחידוש מיוחד שהוא עובר עליו בב"י, הלא גם בלי חידוש מיוחד נימא כן כיון דהוה שלו במילא עובר בפשטות וצ"ע.

וביאר בזה בשו"ת דברי חיים (להגה"ק ר' חיים מצאנז זצ"ל) או"ח סי' י"ד, דשיטה זו סב"ל דבכדי שיעבור בב"י וב"י לא מספיק במה שהחמץ הוא שלו אלא בעינן גם שהחמץ יהי' ברשותו, וע"ד שיטת הגאונים הנ"ל, ואף דאנן קיימ"ל כרבינו יונה והרא"ש שהמפקיד עובר בב"י, אין זה משום דלא בעינן רשותו, אלא כפי שנת' דזה גופא הוה רשותו כיון שהשאיל לו המקום כו' וכלשון אדה"ז הנ"ל, וכמו שאדה"ז עצמו כתב שם (סי' ת"מ סעי' א'): אבל מי שהטמין חמצו בחצירו של חבירושלא מדעתו שלא השאיל לו חבירו מקום בחצירו להניח שם חמצו אינו עובר עליו מן התורה כיון שאינו מונח לא בביתו ולא ברשותו של בעל החמץ", היינו דאם הניח חמצו בבית חבירו [לפני זמן איסורו כי אחר זמן איסורו אינו מועיל דבכל אופן עשאו הכתוב ברשותו כמ"ש אדה"ז בסי' תמ"ה סעי' ג'] בלי ידיעתו אינו עובר מן התורה כיון שאינו ברשותו, וא"כ הכא כיון דמצד איסור הנאה אין החמץ ברשותו דאין לו שום השתמשות בזה, לא הי' צריך לעבור עליו בב"י, וזהו החידוש מיוחד דעשאו הכתוב דהוה ברשותו לעבור עליו בב"י, ולפי פירוש זה מדוייק יותר לשון הגמ' דאינו "ברשותו" ועשאן הכתוב "ברשותו" דרק עי"ז עובר.

וראה רש"י לקמן ו,ב, פי' דלאו ברשותיה ד"אינו שלו" וי"ל דרש"י לשיטתו קאי כנ"ל דאיסורי הנאה לא הוה שלו כלל ולכן מפרש דזהו הכוונה הכא דאינו שלו, (וכבר העיר מרש"י זה בלקו"ש חי"ב פ' ויקרא א' הערה 27 עיי"ש), ויתבאר בע"ה עוד.

ע"כ


1 ראה בפירוש רמב"ן על התורה שמות יב, יט, שהקשה דהרי דין זה ילפינן ממ"ש שלך אי אתה רואה וכו' ומה שייך לכאן עיי"ש.
2 ואף שנתבאר דדעת הצל"ח לפי רש"י דלעולם עובר על חמצו של ישראל אחר אפילו בלי אחריות, ה"ז רק לפי שיטת רש"י אבל להלכה לא קיימ"ל כן, והכא נסתפק להלכה מהו הדין בשומר שקיבל עליו אחריות בחמצו של ישראל אחר.
3 וראה לשון אדה"ז סי' תמ"ה סעי' ג' וז"ל: ואם הוא מבער חמץ בזמן הביעור דהיינו מתחילת שעה ששית עד כלות ימי הפסח צריך לברו מן העולם לגמרי ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר שהרי משהגיע שעה ששית כבר נאסר בהנאה ואינו שלו כלל ואף על פי כן התורה עשאה אותו כאלו הוא שלו עכ"ל, דמלשון זה משמע דסבר דאיסורי הנאה אינו שלו כלל, דלכאורה איך זה מתאים לפי מ"ש בקונטרס אחרון וכבר העיר מזה באבני נזר או"ח סי' שמ"א.