בתוס' ד"ה לצאת יצא מיבעי ליה וז"ל: לצאת משמע שלא יצא עדיין באותה נטילה ומשכחת לה כשהפכו כדאמרי' בסוכה (ד' מב.) דאינו יוצא אלא דרך גדילתו או שנטלו שלא לצאת בו באותה נטילה וכשאדם נוטל לולב אין צריך להופכו כדפי' ר"י כיון שצריך לנענע בהלל או משום שאינו רוצה לצאת באותה נטילה עכ"ל. לכאורה צ"ב בדברי התוס' דהרי הגמ' מבאר דהא דקאמר "לצאת" הוא משום הסיפא, ולמה הוצרכו התוס' לומר דמשכחת לה כשהפכו וכו'?
ועי' בתוס' רבינו פרץ דמדבריו מובן כוונת התוס', דלכאורה קושיא זו ד"לצאת יצא מיבעי ליה" הוא קושיא בפני עצמה על לשון הברייתא, שהרי מיד כשנטלו כבר יצא בו ומה שייך לומר "לצאת", וא"כ צ"ב למה הקשה זה דוקא הכא למ"ד ד"על" מעיקרא משמע? וע"ז תירצו התוס' דעל הברייתא עצמה לא קשה די"ל דאיירי בשהפכו וכו', והקושיא הוא רק למ"ד ד"על מעיקרא משמע", דעפ"ז ביאר למה הכא מברכינן ב"על נטילת לולב" כיון דאיירי באופן שכבר יצא, וא"כ קשה דלמה אמר "לצאת בו".
והנה במה שכתבו התוס' "או שנטלו שלא לצאת בו באותה נטילה", וכ"כ בסוכה לט,א, (בד"ה עובר): "ואפי' נקיט להו כדרך גדילתן אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה דאע"ג דאמרי' בסוף ראוהו ב"ד (ר"ה כח:) דמצות אינן צריכין כוונה מ"מ בעל כרחו לא נפיק", הנה בכלל מובא זה בראשונים בשם הר"ש (רשב"ם) שחידש דאפילו למ"ד דמצוות אין צריכות כוונה מיהו אם מתכוון להיפך גם לדידיה לא יצא, ועי' בתוס' הרשב"א כאן שאכן הביא זה הכא בשם הר"ש בעניננו בנטילת לולב, דאף למ"ד דמצוות איצ"כ אם מכוון להיפך לא יצא עיי"ש, וכן הוא בתוס' הרא"ש.
ודברי הרשב"ם הובא ברבינו יונה על הרי"ף בברכות יב,א, בהא דמסתפק הגמ' שם: "פשיטא, היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא ופתח ומברך אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא - יצא, דאי נמי אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא, דהא תנן: על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו - יצא. אלא, היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, פתח ובריך אדעתא דחמרא, וסיים בדשכרא, מאי? בתר עיקר ברכה אזלינן, או בתר חתימה אזלינן" ולא איפשיט האיבעיא, והקשה הר"ר יעקב מקינון והא מצוות אין צריכות כוונה וא"כ מה יכפת לן שנתכוון בתחילה ליין הרי אי"צ כוונה ובודאי יצא? ותירץ הר"ש דמצוות איצ"כ היינו רק בסתם אבל אם מכוון להיפוך אינו יוצא, וכאן כיון שהי' לו מחשבה אחרת שחשב שהוא יין לא שייך לומר דמצוות איצ"כ, וכן כשעושה מצוה ומכוון להיפוך שלא לצאת ודאי אינו יוצא עיי"ש, ועי' גם שו"ע אדה"ז סי' תפ"ט סעי' י"ב שכתב ג"כ לענין ספירת העומר דאם מכוון בפירוש שלא לצאת אינו יוצא אף למ"ד דמצוות איצ"כ.
אבל בתוס' רבינו פרץ כאן חולק ע"ז ובלשונו: "דלכ"ע יצא אפי' במתכוין שלא לצאת בו" ועי' גם בבית יוסף סי' תקפ"ט שהביא ב' דעות בזה שיש דסב"ל דלמ"ד דמצוות אין צריכות כוונה אפילו אם מתכוון להיפך יצא עיי"ש.
והנה על שיטת הרשב"ם תמה בס' טורי אבן ר"ה שם מהך דעירובין צה,ב, דתנן שם דאם מצא תפילין בשבת ברה"ר, ת"ק סובר דלובש ומכניסן זוג זוג, ור"ג סב"ל דאפשר אפילו יותר מזוג בפ"א, ואחד מהאוקימתות בגמ' שם (בע"ב) הוא דפליגי במצות צריכות כוונה או לא, דת"ק סב"ל דמצות איצ"כ, ובמילא אף שאינו מתכוון יש כאן בל תוסיף באם ילבוש יותר מזוג, ור"ג סב"ל דמצוות צריכות כוונה, לכן כיון שאינו מתכוון לצאת יד"ח ליכא בל תוסיף אף כשלובש שתים כו', ותמה הטורי אבן הלא לשיטת הר"ש יכול לכוון להיפוך שלא לצאת דבזה אפילו למ"ד דמצוות איצ"כ אינו יוצא, ובמילא לא יעבור על בל תוסיף [כמו שהוא לר"ג דמצוות צריכות כוונה דבלי כוונה אינו עובר על בל תוסיף] וא"כ למה צריך דוקא זוג זוג הרי יכול ללבוש יותר ויכוון בפירוש שלא לצאת?
ובשו"ת בית שלמה (להג"ר שלמה דרימער זצ"ל, אבי זקנו של הרה"ח הנעלה והחשוב המהולל ר' שלמה דרימער שי' מקראונהייטס בן אחר בן) או"ח סי' ט"ו, וכן בס' קו"ש ח"ב סי' ל"ג תירץ בשם הגר"ח דיש חילוק גדול בין מ"ד דמצוות צריכות כוונה ואינו מכוון, למ"ד דמצוות אין צריכות כוונה ומכוון להיפוך, דהנה למ"ד מצ"כ הפי' הוא דהכוונה הוא חלק מעצם מעשה המצוה, דכשם דבעינן תפילין עם בתים וד' פרשיות וכו' ולולי זה חסר בעצם מעשה המצוה, כמו"כ בעינן כוונת האדם לצאת, ואם לא חסר בעצם מעשה המצוה, וכאילו מניח תפילין בג' פרשית כו', משא"כ למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, הנה לדידיה רק העשי' עצמה עם ד' פרשיות כו' הוה עצם מעשה המצוה, וכוונה אינה חלק מזה כלל, אלא דאם לפועל מכוון להיפוך שלא לצאת יד"ח אינו יוצא, לא משום שיש כאן חסרון בעצם מעשה המצוה, אלא שהוא דין בקיום המצוה, כלשון התוס' בסוכה כנ"ל "דבעל כרחו לא נפיק" דאי אפשר לו לקיים חיובו בזה כאשר הוא מנגד לקיום זה שאינו רוצה לצאת יד"ח.
והנה הפי' בגמ' עירובין דבל תוסיף תלוי במצוות צריכות כוונה הוא, דבל תוסיף עובר רק כשמוסיף במעשה המצוה, כגון כשמניח ב' זוגי תפילין כשרות, כי אם אחד מהם פסול כגון שיש שם רק ג' פרשיות אין כאן בל תוסיף כיון דלא הוסיף במעשה המצוה, וזהו כוונת הגמ' דלר"ג דמצוות צריכות כוונה יכול ללבוש יותר מזוג, כי מכיון דאינו מכוון לצאת, נמצא שאינו מוסיף במעשה המצוה, דהרי זה כאילו הניח ב' זוגי תפילין פסולות, אבל למ"ד דמצוות אין צריכות כוונה נמצא דאף שאינו מתכוון לצאת יד"ח, אבל הרי הכוונה אינו חלק ממעשה המצוה, במילא אם ילבוש ב' זוגי תפילין יש כאן בל תוסיף כיון שהוסיף במעשה המצוה, ואף אם יכוון בפירוש שלא לצאת מ"מ הרי סוף סוף הוסיף במעשה המצוה, כיון דהא דאינו יוצא אין זה משום שחסר במעשה המצוה, אלא הוא דין בקיום המצוה כנ"ל, ולענין בל תוסיף אינו נוגע אם מקיים בפועל או לא, דבודאי אין שם שום קיום מצוה במה שהוסיף, ושם נוגע רק מה שמוסיף במעשה המצוה, במילא מתורץ קושיית הטורי אבן על הר"ש, ועי' בזה היטב.
ועי' גם בס' 'שעורים לזכר אבא מרי ז"ל' ח"א ע' ל' שכן ביאר דלמ"ד מצוות צריכות כוונה, הכוונה הוא חלק ממעשה המצוה ובלי כוונה חסר בהחפצא דמצוה, ובהערה 60 הביא שבס' הליכות אליהו אה"ע סי' ל' תירץ קושיית הטורי אבן כנ"ל, וראה גם בחי' ר' שלמה ר"ה שם שכ"כ.
ובר"ה כח,א, איתא: "אמר רבא, זאת אומרת: התוקע לשיר - יצא.. אלמא קסבר רבא: מצות אין צריכות כוונה", ועי' ברבינו חננאל שם שכתב וז"ל: התוקע לשיר כמו שכתוב הללוהו בתקע שופר השומע יצא עכ"ל, והוא תמוה דלמה כתב שרק השומע יצא ולא כתב שהתוקע יצא?
ולפי מה שנתבאר לעיל יש לתרץ ג"כ כוונת הר"ח הנ"ל, דהנה הר"ח שם מפרש דתוקע לשיר משום הללוהו בתקע שופר, ולמד הר"ח דזה נחשב לכוונה הפכית כמו בנתכוון לחמרא ולא לשכר כו' (וכ"כ הפנ"י שם דלמה נקט תוקע לשיר ולא סתם? משום שרוצה להשמיע דאפילו מתכוון להיפך יוצא ולא כהר"ש) ולפי"ז קשה דאיך אמר רבא יצא הרי יש לו כוונה הפכית? ולכן פירש דאה"נ דהתוקע לא יצא כיון דמכוון להיפוך, אבל מכיון דלפועל יש כאן מעשה המצוה בשלימות, כנ"ל דלמ"ד מצוות איצ"כ אין הכוונה חלק ממעשה המצוה, במילא שפיר יכול השומע לצאת עי"ז חובתו, כיון ששמע לתקיעות כשרות, (ובתוס' שם בד"ה אבל כתבו דשם סב"ל להסוגיא דאי"צ שהתוקע יתכוון להוציא השומע בתקיעתו עיי"ש ולא כדפסקינן להלכה כנ"ל, ולכן שפיר יצא השומע יד"ח) משא"כ למ"ד מצות צריכות כוונה, הנה בתוקע לשיר וליכא כוונה נמצא דחסר במעשה המצוה, היינו שיש כאן חפצא דתקיעה פסולה וה"ז כמו שהשופר פסול כו', במילא מובן דשם השומע לא יצא, כיון דלא שמע לתקיעה כשרה.
אבל ראה לקו"ש חכ"ב פ' אמור ב' ע' 117 שביאר שם דתפלה בלי כוונה אין כאן מעשה התפלה כלל, ולא כבשאר כל המצוות, וכתב שם וז"ל: און אעפ"י אז בכמה מצוות איז דער דין אז מצות של תורה "צריכות כוונה לצאת י"ח בעשיית אותה מצוה", און בשעת עס פעלט די כוונה "לא יצא יד"ח מן התורה" - איז עס נאר אן ענין פון כוונת המצוה, אבער ניט א חלק פון די מצוה גופא עכ"ל, ובהערה 32 ציין לשו"ע אדה"ז הנ"ל סי' תע"ה, ומשמע מזה לא כהנ"ל דגם למ"ד מצוות צריכות כוונה אין זה חלק מהחפצא דמצוה.
ועי' בס' ברכת שמואל גיטין סי' י' שביאר החילוק בין דין "לשמה" במצוות לדין "כוונה" במצוות, דדין לשמה הוא דין בעשי' כמו בגט וקרבנות דע"י שעושה אותן לשמה נעשה עי"ז חפצא דגט וקרבן, ובלי' עשי' לשמה לא נעשה גט וקרבן, משא"כ דין כוונה במצוות אינו דין עשי' דנימא דע"י שמכוין נעשה חפצא של מצוה כגון באכילת מצה דע"י שמכוין נעשה האכילה אכילת מצה ובלא כוונה ליכא חפצא של אכילת מצה, דזה ודאי אינו דאין זה דין עשי' אלא עוד דין דהוה בהמצוה דבלי כוונה אינו יוצא, ומבאר נפק"מ בזה אם עשה בתנאי ובספק כו' דלדין לשמה אינו מועיל משא"כ בדין כוונה עיי"ש, דדבריו נוטים להמבואר בהשיחה.
והנה בהשיחה שם בהא דקאמר דכוונה [למ"ד מצ"כ] אינו חלק מהמצוה גופא ציין (בהערה 32) לשו"ע אדה"ז סי' תע"ה סעי' כ"ח וז"ל: אכל מצה בלא כוונה שלא נתכוון לצאת יד"ח באכילה זו יצא, ולא אמרו שכל המצוות שעשאן שלא במתכוין וכו' לא יצא ידי חובתו, אלא במצוות שאין בהם הנאת הגוף כלל כגון ק"ש (סי' ס') ותקיעת שופר (סי' תקפ"ט) ונטילת לולב (סי' תרנ"א) וכיוצא בהן, שכשלא נתכוין בעשייתן לשם מצוה לא קיים המצוה כלל שאינו אלא כמתעסק בעלמא ואין עשייתו נקראת עשיית מצוה, אבל מצוות התלויות באכילה כגון פסח מצה ומרור וכיו"ב כיון שיש בהם הנאה לגוף אף שלא נתכוין לצאת באכילה זו, יצא ידי חובתו שהרי על כרחו נהנה הגוף מאכילה והרי זו נקראת אכילה וכו' עכ"ל. ולכאורה צ"ב מהו ההוכחה משם למ"ד דמצוות צריכות כוונה דאין הכוונה חלק מהמצוה גופא?
ונראה שהפירוש הוא דכיון דמבואר בזה דלמ"ד מצ"כ כל שאינו מתכוון למצוה הרי לגבי המצוה מתעסק הוא, (והמקור לזה י"ל הוא מר"ה לג,ב, דמדמה הדין דמצ"כ למתעסק עיי"ש), ובפשטות הדין דמתעסק הוא חסרון בהגברא דלא נחשב שהוא קיים זה אלא כאילו נעשית מאליה אבל המעשה מצ"ע שפיר הוה חפצא דמעשה המצוה, אלא שאין עולה לו המעשה למצותו, דמתעסק הוא חסרון בהאדם אבל לא בהחפצא של המצוה, ז.א. דרק ביחס לגבי האדם אין זה נחשב לעשיית מצוה משום דהוה כמתעסק, (ובאמת במתעסק גופא כבר האריכו האחרונים מהו גדרו, ראה בס' אתוון דאורייתא כלל כ"ד וביוסף אומץ שם בארוכה וכבר נת' מזה בשיעור ד' לענין מתעסק בבל יראה בפלוגתת המקור חיים עם הגרע"א ואכמ"ל), ובמצות אכילה שנהנה הנה ההנאה משלים חסרון זה, וע"ד שכתב רש"י בסנהדרין סב,ב, ד"ה שכן נהנה "הילכך חשיב בכוונה".
ולפי זה יש לבאר גם השייכות דמצ"כ לבל תוסיף, דכמו שמתעסק במצוה אינו עולה לו המעשה למצותו דלא נחשב שהוא עשה, כמו"כ אינו עובר על בל תוסיף, דלא נחשב שהוא עשה זה. ואי"צ לומר כנ"ל דהוה חסרון בהחפצא כאילו מוסיף בתפילין פסולות.
ולפי"ז יש לתרץ ג"כ קושיית הטורי אבן ע"ד הנ"ל, דהרי למ"ד מצוות אין צריכות כונה ביאר רש"י בר"ה שם ע"ב (בד"ה אלא מעתה) דסב"ל דאינו מתכוון למצוה כמתכוון דמי, נמצא דלדידיה גם בלי כוונה יש כאן מעשה מצוה גם כלפי האדם המקיים, וליכא שום חסרון, לכן עובר על בל תוסיף אפילו בלי כוונה כיון שהוסיף במעשה המצוה1, והא דאם מכוון להיפך לא יצא הנה זהו רק חסרון בנוגע לקיום חיובו כנ"ל דאף דעשה מעשה המצוה כדבעי מ"מ בעל כרחו לא נפיק, וזה אינו מפקיע הדין דבל תוסיף כיון דסו"ס הוסיף במעשה מצוה, ובנוגע לקיום הרי בכל אופן בבל תוסיף אינו מקיים שום חיוב.
ע"כ