ברש"י (בע"ב) ד"ה עבר זמנו אסור בהנאה לשעות דרבנן הכי גרסינן - ולא גרסינן פשיטא, דהא אפילו בפסח איצטריך לאשמעינן, דהא איכא ר' יוסי הגלילי דשרי בהנאה כל שבעה, לקמן. לשעות דרבנן - כלומר: האי זמנו - זמן אכילתו משמע, ואפילו שעה ששית שאין איסורו אלא מדרבנן - הוי אסור אף בהנאה.
ולכאורה צ"ב דאם לא שייך להקשות "פשיטא" כי צריך הדין כדי לשלול שיטת ריה"ג ולומר דחמץ אסור בהנאה מדאורייתא, א"כ איך קאמר לא צריכא אלא לשעות דרבנן הרי צריכים הדין לדאורייתא? ועי' בחי' הר"ן שהקשה כן, וביאר כוונת רש"י דבאמת קושיית הגמ' הוא שהוא משנה יתירה דכבר ידעינן זה מהרישא מהא דתנן כל שעה שמותר לאכול מאכיל או מהמשנה דלעיל יא,ב, דשורפין כו' וכוונת רש"י דאין לגרוס פשיטא, כי כאן לא מתאים לשון זה וז"ל: ולי רש"י ז"ל עצמו סובר כן דמשנה יתירה הוא דמדיוקא דרישא שמעינן ליה א"נ מדתנן בפ' דלעיל שורפין, ואפ"ה לא ניחא ליה לרש"י ז"ל למגרס פשיטא, דפשיטא משמע ליה כשהדין פשוט מצד עצמו או שהוא למד מחברו כיוצא בו ואין לחלוק בין שניהם כדאמרי' בשמעתין ומוכרו לנכרי פשיטא כלומר כיון דאשמועינן דמאכיל למאי אצטריך תו למתני ומוכרו לנכרי פשיטא דמה חילוק יש בין הנאה א' להנאה אחרת, וכן נמי אקשינן ומותר בהנאתו פשיטא כלו' דאי אתא לאשמועינן שהוא עצמו ג"כ מותר שיהנה גופו בו פשיטא שהרי אין לחלוק ביניהם, אבל כשהדין בעצמו צריך תלמוד אלא כשהדין שכבר שנוי הוא עצמו במקום אחר מכללא ומדיוקא, בכי האי גוונא ס"ל לרש"י ז"ל דלא שייך ביה פשיטא אלא הוה ליה למימר "הא תני ליה רישא" ולפי' מחקו, לא צריכא לשעות דרבנן, כלו' דממשנה יתירה שמעינן לה לדרב גידל וה"ק עבר זמנו אסור בהנאתו לגמרי שאפי' לענין קדושין אין חוששין לקדושיו וכו' עכ"ל.
נמצא דגם לרש"י הקושיא הוא שהיא משנה יתירה ומצד זה קאמר שהחידוש הוא בשעות דרבנן, לחדש שאין הפירוש רק דרבנן אסרו בהנאה על הגברא אבל בהחפצא דהחמץ לא, והוא עדיין שוה פרוטה לענין קידושין וכו' (וכבר נתבאר דלרש"י הא דאיסור הנאה אינו שוה פרוטה הוא מחמת הדין שבו ולא מחמת המציאות שאין יכולים להשתמש בו) קמ"ל דחל גם בהחפצא וכדינו של רב גידל.
אבל יש להקשות ע"ז: א) רש"י כנראה אינו גורס "לא צריכא" ב) מלשון רש"י " האי זמנו - זמן אכילתו משמע, ואפילו שעה ששית שאין איסורו אלא מדרבנן - הוי אסור אף בהנאה", משמע דכוונת הגמ' הוא בפשטות שאסור בהנאה גם בשעות מדרבנן, ולא שהאיסור הוא בהחפצא.
ועי' בתוס' רי"ד כאן שכתב וז"ל: עבר זמנו אסרו בהנאתו פשיטא פי' ברישא תני כל שעה שמותר לאכול מאכיל דמשמע מותר שאפי' איסור דרבנן אין בו והדר תני עבר זמנו דמשמע זמן תורה פשיטא ודאי דכיון דעבר זמן תורה ואיתסר מדאורייתא שאסור בהנאתו והכי הו"ל למיתני וכל שעה שאינו מותר לאכול אסור בהנאתו והוא משמע דמשעה דאיתסר מדרבנן אסור בהנאה אבל השתא דתני עבר זמנן דמשמע זמן תורה פשיטא ודאי דאסור בהנאה ומתרץ לא נצרכה אלא לשעות דרבנן וכאלו אמר וכל שעה שאין מותר לאכול אסור בהנאה דמי עכ"ל.
דלפי"ז יש לפרש לרש"י שהגמ' רק מפרש כוונת המשנה, דלא נימא דכיון דלא אמר דין זה בלשון הרישא "כל שעה שאינו מותר לאכול אינו מאכיל" אלא "עבר זמנו אסור בהנאה" הי' אפשר לומר מצד שינוי הלשון דכוונת המשנה הוא "זמנו דאורייתא" וע"ז אומר דאינו כן אלא הזמן הוא אותו הזמן דהרישא דהיינו שעות דרבנן, וא"ש דרש"י אינו גורס "לא צריכא" כי הגמ' רק מפרש כוונת המשנה, וא"ש גם מ"ש " האי זמנו - זמן אכילתו משמע, ואפילו שעה ששית שאין איסורו אלא מדרבנן - הוי אסור אף בהנאה וזמנו אין הזמן דאורייתא, [והחידוש הוא דלא נימא דרבנן לא רצו לאסור בהנאה כלל דזהו הפסד ממון וכו'], וכוונתו כפירוש התוס' רי"ד, אלא דלא רצה לגרוס "פשיטא" כטעמו של הר"ן דזה לא מתאים הכא, ולכן נקט שהגמ' רק מפרש הפשט בהמשנה.
והתוס' למדו דקושיית הגמ' הוא מפרק ראשון יא,ב, דמהא דקאמר "שורפין" כבר ידעינן שהוא אסור בהנאה שלא כריה"ג, דלריה"ג אין צריך לשרוף דמותר למוכרו לגוי או להסיקו וכו', וע"ז מתרץ דאי מהתם הו"א שאסור בהנאה רק בשעות דאורייתא ולא בדרבנן, ועי' מהרש"א דאף דקתני "שורפין בתחילת שש" שהוא שעה דרבנן, הו"א דכיון דסוף סוף צריך לשורפו מצד איסור הנאה לכן תנא שישרפנו בתחילת שש, עי' היטב במהרש"א, ולא היינו יודעים דאסור בהנאה בשעות דרבנן קמ"ל.
אבל עי' בתוספות ר' עקיבא איגר שמפרש הגמ', שהקושיא היא אכן מהרישא דכל שעה שמותר לאכול מאכיל וא"כ כבר ידעינן דבשעה שאסור מדרבנן לאכול אסור גם בהנאה? ומתרץ דמשנה יתירה מחדש דלא רק שהאיסור הוא על הגברא, אלא גם על החפצא כנ"ל דאין כאן קידושין, וזהו הטעם דמביא דינו של רב גידל.
וז"ל: בסוגיין אמרינן עבר זמנו א"ב פשיטא ל"צ לשעות דרבנן דאר"ג המקדש מו' שעות ולמעלה אפי' בח"ק א"ח לקידושין. ובתוס' כתבו להסכים עם פירש"י דל"ג פשיטא. דהא ריה"ג ס"ל דשרי בהנאה כל שבעה ואי משום דמוכח כן מרישא דהא דרך התנא לכפול דבריו. ועוד דע"ז לא הוי משני מידי ע"ש: ולדידי צ"ע דעדיין אף דל"ג פשיטא מ"מ יקשה מהא דאמרינן ל"צ אלא שעות דרבנן דאר"ג וכו' דמאי ראייה מייתי מדר"ג הא בלא"ה ידעינן הדין דמשש ולמעלה אסור בהנאה מדיוקא דרישא. ולענין דינא דקידושין הא מזה לא מיירי מתניתין. וביותר למה דכתב תוס' בפ"ק (דף ו' ע"ב) דמו' שעות ולמעלה דנקט ר"ג מיירי בסוף שש ועיקר החידוש דאפילו ח"ק דהוי רק חמץ דרבנן א"ח לקידושין. א"כ לא נשמע מדר"ג אסור בהנאה מתחלת שש וא"כ היאך שייך דינא דר"ג עלה דמתניתין: ולזה היה נראה לענ"ד דקושייתם ב' דתוס' לק"מ דהש"ס משני ל"צ אלא לשעות דרבנן. ר"ל דאשמעינן דאסור בהנאתו. כלומר ודינו ממש כמו איסורי הנאה דאורייתא לענין דאין חוששין לקידושין דזה לא נשמע מדיוקא דרישא. ועל זה מייתי שפיר ראיה מדר"ג כי היכי דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא א"ח לקידושין ה"נ חמץ דאורייתא בשעות דרבנן. והכי דייקא לישנא דהרע"ב. כנלע"ד עכ"ל.
ובדוחק צ"ל שהביא רב גידל ששם מפורש דאסור בהנאה בשעות דרבנן, ולתוס' דמפרש דרב גידל איירי בשעות דאורייתא וחמץ דרבנן, צ"ל כפי שאמר התמים הנעלה והחשוב וכו' לוי שי' אלפרוביץ לשלול הסברא דלא נימא ע"ד הנ"ל, דרבנן לא רצו לאסור החמץ בהנאה מחמת חסרון כיס, דברב גידל רואים דבחמץ דרבנן אסור בהנאה וא"כ ה"ה בשעות דרבנן ואכתי יל"ע.
בדעת בית שמאי שלא ימכור חמצו לנכרי
בגמ' ומוכרו לנכרי פשיטא לאפוקי מהאי תנא דתניא ב"ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע שיכלה קודם פסח וב"ה אומרים כל שעה שמותר לאכול מותר למכור, ריב"ב כותח וכו' אסור למכור שלשים יום קודם לפסח, ורש"י ביאר דעת ב"ש דקסברי מצוה עליו לבערו מן העולם ולא שיהא קיים, ופירש ג"כ דרבי יהודא סב"ל כב"ש ולכן בכותח ששוהה לזמן ארוך הרי יתקיים בתוך הפסח אצל הנכרי ולכן מל' יום קודם הפסח שאז חל עליו מצות ביעור אסור למוכרו לנכרי, (ופשוט שצריך לומר דרבי יהודא יאמר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה דאל"כ איך פוסק כב"ש ולא כב"ה וכדאיתא בתוס' לעיל ב,ב).
ויש לבאר פלוגתת ב"ש וב"ה לרש"י, דסב"ל דמל' יום קודם הפסח כבר חל עליו מדרבנן מצות תשביתו, וסבירא להו לב"ש דמצד קיום מ"ע דתשביתו צריך לבער לב"ש החמץ מן העולם, ואם ימכרנו לנכרי שהחמץ יתקיים בתוך הפסח לא קיים מצות תשביתו, ולכן לא ימכרנו אא"כ יודע שיכלה קודם הפסח, ופשוט דכל זה הוא רק מצד קיום מ"ע דתשביתו, כי ב"י וב"י ודאי אינו עובר אם מכרו לנכרי דאתה רואה של אחרים וכו'.
משא"כ ב"ה סב"ל דמצות תשביתו הוא לבערו מרשותו ואי"צ ביעור מן העולם דוקא, ולכן שפיר יכול למוכרו אפילו אם לא יכלה אצל הנכרי לפני הפסח, וכ"כ כאן המאירי בהדיא וז"ל: ומאחר שמותר בהנאה הוא מוכרן לנכרי, והוצרכו ללמדה שלא לחשוב לדברי האומר לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע שיכלה קודם הפסח כדי להשביתו שלא נצטוינו אלא להשביתו שלא יהא שלנו, עכ"ל. וכ"כ בפי' ר' יונתן מלוניל: "דלא הזהירנו אלא שלא יהא של ישראל תוך הפסח" וזהו ג"כ מה שהדגיש רש"י בדעת ב"ש שהוא סובר שצריך להשביתו מן העולם, ומשמע דלב"ה הוה מצות השבתה מרשותו.
ועי' גם ברא"ש בפרקין (כל שעה) סי' ד' שכתב בהדיא לדעת ר' שמעון דליכא קרא דאיסור אכילה לפני זמנו, דמ"מ אסור לאוכלו, משום דחל עליו מצות תשביתו ותשביתו משמע שלא כדרך הנאתו ואם אוכלו אי"ז תשביתו (וכ"כ התוס' כח,ב, בד"ה ר"ש) ולכן יסיקנו תחת תבשילו או ימכרנו לנכרי ואי"צ להשביתו מן העולם אלא מרשותו עיי"ש, הרי מפורש בזה ג"כ דסב"ל דע"י מכירה לנכרי מקיים מ"ע דתשביתו, ולכאורה כן משמע גם מתוס' הכא בד"ה עבר זמנו שכתבו דלר' יוסי הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה אי"צ לשורפו אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לנכרי, ומשמע בפשטות דעי"ז מקיים מצות תשביתו אלא שהתוס' הנ"ל בדף כח,ב, לא הזכירו לפי ר"ש דמוכרו לנכרי כמ"ש הרא"ש.
(ועי' בתוס' ר"פ לקמן כח,ב, שכתב לגבי ר"ש דהר"י נסתפק אם ע"י מכירה לנכרי מקיים מ"ע דתשביתו, וספיקתו הוא לפי הנ"ל דלר"ש ליכא איסור אכילה והנאה לפני זמנו ומ"מ אסור לאכול דאכילה הוה כדרך הנאתו ואי"ז תשביתו, ולכן מספקא ליה אם מכירה לנכרי הוה כדרך הנאתו ונמצא דאינו מקיים תשביתו או לא, ויל"ע דתוס' ר"פ עצמו לעיל כא,ב, בדעת ריה"ג כתב בהדיא דיכול למכור לנכרי ומשמע דמקיים מצות תשביתו וא"כ למה אח"כ מספקא ליה ויל"ע, וראה שו"ת פרי יצחק ח"א סי' י"ט).
היוצא מזה לפי שיטת רש"י דב"ש וב"ה פליגי במצות תשביתו אם זהו מן העולם או מרשותו, מיהו זה ברור דכל זה הוא רק קודם שהגיע זמן איסורו דאז יכול לקיים מצות תשביתו ע"י מכירה לנכרי, אבל לאחר שהגיע זמן איסורו אז ודאי צריך ביעור מן העולם דוקא, וכמו שביאר אדה"ז בסי' תמ"ה סעי' ג וז"ל: ואם הוא מבער חמץ בזמן הביעור דהיינו מתחילת שעה ששית עד כלות ימי הפסח צריך לבערו מן העולם לגמרי ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר שהרי משהגיע שעה ששית כבר נאסר בהנאה ואינו שלו כלל ואף על פי כן התורה עשאה אותו כאלו הוא שלו שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ולפיכך אף כשמוציאו מרשותו הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא שעשאתו התורה כאלו הוא מונח ברשותו ממש ואין לו תקנה אלא שיבערנו מן העולם לגמרי דהיינו שישליכנו לאיבוד בענין ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו ואע"פ שבריות אחרות יכולות ליהנות ממנו מכל מקום כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו הרי זה נקרא ביעור מן העולם עכ"ל, היינו דהרי אחרי זמן איסורו, בלאה"כ אין החמץ ברשותו כיון שהוא אסור בהנאה אלא דעשאו הכתוב ברשותו לעבור, וא"כ מה מועיל אם עכשיו מוציאו מרשותו בלבד, הלא גם לולי זה לא הי' החמץ ברשותו ומ"מ עובר, ולכן שם ודאי צריך ביעור מן העולם.
והנה לכאורה יש להקשות דכיון שנתבאר דאכילה ודאי אינו תשביתו, וכבר מל' יום לפני הפסח חל עליו מצות תשביתו מדרבנן א"כ איך אפשר לאכול חמץ לפני פסח הרי מבטל מ"ע דתשביתו? והביאור בזה פשוט דכל מה שחל מצות תשביתו בתוך ל' יום ה"ז רק לגבי החמץ שישאר בתוך הפסח לולי ציווי התורה, דחמץ זה צותה התורה להשבית, משא"כ על חמץ שאוכל לפני הפסח הנה בו לא שייך כלל מצות תשביתו, וכפשוט דמצות תשביתו קאי על חמץ שנשאר לו בזמן האיסור, ובזה אמרינן דעל חמץ זה חל מצות תשביתו מל' יום, דלב"ש צריך לבערו מן העולם ולכן סב"ל דאסור למכור חמץ לנכרי אא"כ יודע שיכלה קודם הפסח, דבמילא על חמץ זה לא שייך מצות תשביתו כלל, משא"כ אם לא יכלה, יש בו מצות תשביתו מן העולם.
ובקובץ שיעורים לקמן בפ' אלו עוברין (אות קצ) הוכיח דאפשר לקיים מצות תשביתו גם ע"י נכרי, דהרי לב"ש1 הוה המצוה להשביתו מן העולם ומבואר דאם יכלה קודם הפסח יכול למכרו לנכרי אף שהנכרי הוא הוא המבערו מן העולם אלמא דאפשר לקיים מצות תשביתו ע"י נכרי2.
אבל לפי הנ"ל יוצא דאין זה ראי', כי כל חמץ הנכלה קודם הפסח אינו נכלל בכלל במצות תשביתו, וכל מה דדיינינן הכא הוא רק החמץ שיהא נשאר בפסח שעלייהו דוקא קאי מצות תשביתו. ואולי כוונתו דבמקום שהוא עצמו יודע שאצלו לא יכלה קודם הפסח ולכן רוצה למכרו לנכרי, כיון שעל זה חל תשביתו איך מוכרו לנכרי שהוא ישביתו מן העולם, ועל כרחך שמקיים גם ע"י נכרי, אבל יש לפקפק בזה די"ל דחמץ זה נכלל לכתחילה בחמץ שיכלה קודם הפסח ע"י שמוכרו לנכרי וזה גופא ההשתמשות שלו שמרוויח מעות מהחמץ.
ועי' גם רש"ש כאן שהקשה לרבי יהודא דסב"ל כבית שמאי -לפי רש"י- ומצות תשביתו מתחיל ל' יום קודם איך מותר לאכול חמץ ל' יום לפני הפסח הלא בעינן שריפה דוקא? ומתרץ דחום הטבעי אשר בבעל החיים המעכל את המזון הוה כשריפה וזה גופא הוא שריפה... ולפי הנ"ל לא הקשה כלום דהרי מה שהאדם אוכל לפני הפסח על זה ליכא מצות תשביתו כלל.
ור"ת אינו יכול ללמוד כרש"י דרבי יהודא סב"ל כבית שמאי וכו' שהוא מצד תשביתו, שהרי שיטת ר"ת דבנוקשה ותערובות חמץ ליכא דין תשביתו כלל, וכמ"ש בתוס' בריש פרק אלו עוברין והובא בתוס' בריש המסכת דואלו עוברין הוא רק מן השולחן דאסור באכילה ובהנאה, וא"כ למה אסור למכרו הלא על כותח ליכא תשביתו כלל? ולכן הוצרך לומר שהטעם הוא שיחשדו אותו שמכרו בפסח כיון דכותח שמו עליו וכו', (ובמהר"ם חלאווה פי' עפי"ז גם דעת ב"ש שהוא משום חשד עיי"ש) והוסיף לבאר דבכותח סב"ל לרבי יהודא דבסתם זה נשאר לל' יום, אבל אם יודע בבירור שישאר יותר מזה אסור גם לפני ל' יום דאכתי יחשדוהו עיי"ש. ז.א. דרק לרש"י דסב"ל דדינו של רבי יהודא הוא משום מצות תשביתו מחלק דזה חל עליו רק ל' יום ולא קודם, ולכן אפילו אם יודע שישאר יותר מל' יום מותר, משא"כ אם נימא שהוא משום חשד אין שום נפק"מ עיי"ש.
ועי' עוד בחי' הר"ן ובחי' ר' דוד ועוד שפירשו דעת ב"ש באופן אחר דאם לא יכלה קודם הפסח חיישינן להערמה שמוכרו לו ע"מ לחזור ולקנותו לאחר הפסח ולכן אסור.
ע"כ