בגמ' ת"ר איזהו אלמנת עיסה וכו' בתחילה כדאי לבאר שיטת רש"י בביאור הך סוגיין שעפ"ז יבואר גם איך שפירש לשיטתו שלא כהתוס', דבתחילה למד הגמ' פירוש הברייתא דקאי בביאור דינו של רבי יהושע דלעיל שהעיד דאלמנת עיסה כשרה, ולמד דאיירי באותו המציאות באלמנה שבעלה הי' ספק חלל מחמת שאמו נתגרשה ספק קרוב לה ספק קרוב לו ואח"כ מת ונשאת לכהן ונולד ספק חלל - "עיסה" זה כמבואר לעיל, וע"ז קאמר הברייתא דרק בזה מתירים אלמנת הספק לכהן, אבל אלמנת ספק ממזר כגון שאמו נתגרשה ספק קרוב לה או ספק קרוב לו ונשאת לאחר כשבעלה הראשון חי, ונולד בן זה שהוא ספק ממזר דאלמנתו פסולה לכהונה, וכן כיו"ב בשאר הפסולים דעבדי מלך וכו' ששם אלמנתו פסולה לכהונה, וע"ז הקשה הגמ' דלמה יש לחלק ביניהם, הלא כמו שממזר ועבד וכו' פוסל אשה מן התורה לכהונה, כן פוסל חלל את אשתו לכהונה מן התורה וא"כ למה מחלק ביניהם? גם הקשה אח"כ דר"מ היינו ת"ק ובמה פליגי? ואח"כ הקשה בדברי ר"ש בן אלעזר עצמו, דמתחיל לומר דאלמנת עיסה כשרה וממשיך ליתן טעם הסותר לזה דאין מכירין חללים שביניהם שבא בהמשך אחד לאלמנת עיסה, דמשום זה צריך לומר שאלמנת עיסה פסולה כיון דאין מכירין?
ולכן מבאר עכשיו פירוש חדש בהברייתא, דבאמת לדעת רבי יהושע בספק ספיקא אין חילוק בין אלמנת ספק חלל וספק ממזר או ספק עבד שבכולם אין אלמנתו באמת פסולה לכהונה כיון שכולם שווין הם מן התורה, ולפי רבי יהושע דמתיר בספק ספיקא גם הכא מותר, אבל כאן איירי באופן אחר, בענין של שתיקה וצוויחה, ולכן לפירש"י אי אפשר לפרש דאיירי הברייתא כדלעיל בספק חלל שנתגרשה אמו ספק קרוב לה או לא, דבזה לא שייך כאן שום דין של צוויחה ושתיקה, דכיון שיש כאן ספק גמור בהגט לא שייך שהוא יודע בזה וכששותק מודה כו', ולכן הוכרח רש"י לפרש עכשיו (בד"ה כל שאין בה) בענין אחר וז"ל: ובאיזו הכשירו באשת ספק חלל שאנו מכירין את ספיקו שנתגרשה אמו ספק אבל מי שאין מכירין בו ושמענו שפוסלין אותו ושותק פסול עכ"ל, ועד"ז כתב אח"כ בד"ה אי שמיע וז"ל: והכי קאמר איזו היא אלמנת עיסה כל שנטמע בה ספק חלל שאנו מכירין את פסולו שהיתה אמו ספק גרושה אבל שתוק חלל ואין אנו מכירין בו פסול כתנא קמא עכ"ל, היינו דעכשיו איירינן באדם ששמענו אומרים עליו שהוא חלל וליכא עדות כו', [דמצד הקול בלבד אין פוסלים אותו ורק אם שתק והודה פסול] דבזה ודאי שייך שהוא יודע מזה ובמילא אפשר לברר זה ע"י שתיקה וצויחה כו', דהת"ק קאמר דאם קוראים לו לאחד מכל הפסולין כמו חלל ממזר כו' והוא שותק, אמרינן דשתיקה כהודאה דמיא ובמילא אלמנתו פסולה, ואף שהת"ק לא הזכיר "חלל", הנה ע"ז פירש"י (בד"ה הנ"ל) דכיון דטעמו הוא משום דשתיקה כהודאה אין צריך לפרט גם חלל כיון שגם שם שייך הסברא דשתיקה, ואטו כי רוכלא ליחשיב וכו' וי"ל דנקט לדוגמא ממזר ונתין שזה רגיל להתנא לנקוט בכ"מ, וגם נקט עבדי מלכים משום דאז הי' זה שכיח כמ"ש ברש"י בנוגע לעבדי שלמה וכ"כ בשטמ"ק, אבל בלי שתיקה כהודאה אין פוסלין אותו מצד הקול בלבד.
ות"ק דר"מ מודה לזה, וחולק רק בחלל ושותק, דזה אינה הודאה די"ל דלא איכפת לו בזה כלל, וזהו מה שמדגיש "מכל אלו" דכוונתו דרק שתיק ממזר וכו' פסול, משא"כ חלל שלא הוזכר לעיל בלשון הת"ק לא אמרינן שתיקה כהודאה, ורשב"א לפי ר"מ סב"ל דבחלל אמרינן שתיקה כהודאה דבודאי איכפת לי', ור"מ התיר בשתק רק בממזר, כיון דמכירין ישראל ממזרים שביניהם לכן י"ל דשותק דאינו מתיירא כלל שיפסלו אותו כיון דמכירין ישראל וכו'.
ולרש"י הא דנקט "אלמנת עיסה" ולא העיסה עצמה י"ל משום דברייתא זו קאי על המשנה דעדיות שהעיד רבי יהושע דאלמנת עיסה כשירה, וכמו שכתב רש"י בד"ה אי שמיע לך כנ"ל, לכן נקט הכא גם אלמנת עיסה, היינו דאם הי' שתיקה כהודאה מצד העיסה אלמנתו אסורה.
והנה הראשונים (ראה שטמ"ק) פירשו כוונת רש"י בד"ה אמר ר' יוחנן שכתב: " אמר ר' יוחנן ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו - אדם שכשקורין אותו ממזר הוא צווח וכשקורין אותו חלל שותק איכא בין ר"מ לת"ק וכו'" דאיירי באדם אחד , דאם קורין לו ממזר הוא צווח, אבל כשקורין לו חלל שותק, דרק עי"ז ידעינן ששתיקה כהודאה דמי, כיון דכשקראו לו פסול אחר שם מיחה וצווח, א"כ למה כאן שותק, דלכן אמרינן שהוא חלל ונפסל כו', אבל אם קראו לו סתם חלל ולא נתברר שהוא צווח במקום אחר, לא אמרינן שתיקה כהודאה ואינו נפסל.
ולפי"ז נמצא דלשיטת רש"י הא דקאמר ריו"ח "ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו" אין כוונתו דלפי רשב"א לר"מ ממזר צווח פסול כיון דמכירין כו' לכן לא הוה ליה למצווח, דזה אינו, והגמ' הביא ממזר צווח רק משום שתיקת חלל, דזהו הבירור דשתיקתו בחלל כהודאה דמיא, ולפי"ז מובן במילא גם לפי ת"ק דר"מ דממזר ושותק פסול דזהו רק אם צווח במקום אחר כמו בחלל, וכן לפי הת"ק שפוסל בכל שתיקה דזהו רק אם צווח במקום אחר, דרק אז ידעינן ששתיקתו היא הודאה.
ולפי פירש"י פשוט שלא קשה קושיית התוס' (בד"ה אבל) שהקשו דאיפה מוכח בדעת רשב"א דממזר צווח פסול עיי"ש, כי רק התוס' שפירשו דכוונת ריו"ח בב' אנשים, ופליגי גם בממזר צווח דלרשב"א פסול כיון דמכירים, ולת"ק דר"מ כשר, הוקשה להם קושיא זו, אבל לרש"י ניחא כיון דבאמת בזה לא פליגי.
ובזה מתורץ גם הקושיא שהקשו התוס' (בד"ה ממזר) דלמה הזכיר רק ממזר צווח וחלל שותק, ולא הזכיר הפלוגתא דממזר שתיק דלב' דיעות הראשונות פסול, ולרשב"א כשר? ולהנ"ל ניחא דרק לפי התוס' דפליגי בממזר צווח קשה דכיון שכבר הזכיר הפלוגתא בממזר, הי' לו להזכיר גם ממזר שתיק, אבל לפי רש"י איירי כאן רק בהחילוק של חלל שותק בלבד, דפליגי בזה, ונקט ממזר צווח רק משום דעי"ז מתברר שהוא צווחן, ובמילא פסלינן ליה בשתיקת חלל, ובאמת הי' יכול לנקוט גם חלל צווח וממזר שותק, כיון שיש פלוגתא בממזר שותק אם פסול או לא, ומתי אפשר לפוסלו בשתיקתו רק אם צווח בחלל כנ"ל אלא דחדא מינייהו נקט, משא"כ לפי התוס' שבאמת נקט החילוק בממזר צווח, קשה להו דא"כ למה לא נקט ג"כ החילוק בממזר שתק, ולפי רש"י א"ש ג"כ הברייתא דר' יוסי דלקמן, דכיון דחד ברייתא סב"ל כרשב"א למה לא הזכיר הדין דממזר צווח פסול, דלרש"י ניחא דבאמת סב"ל בפשיטות שהוא כשר.
ועי' היטב בתוד"ה מסתייה בקושייתם ותירוצם, והמהרש"א ביאר דבריהם דבתחילה למדו התוס' הפירוש בזה דאם ישתוק עכ"פ לא יבדקו אחריו ויפסלוהו רק לכהונה ולא לקהל ישראל, אבל אם יצווח אפשר שיבדקוהו ויתברר שפסול אפילו לקהל ישראל, [כי הלשון "קהל" מתאים יותר ב"קהל ישראל"] ולכן הקשו התוס' דכיון דסברא זו לא שייך לגבי ממזר שתיק שחושב דאם יצווח יפסיד יותר דהרי בממזר לא שייך לומר דע"י הצוויחה יפסיד יותר כיון שלא שייך לפוסלו יותר מקהל ישראל, וא"כ עכצ"ל דשם פסול בשותק משום דשתיקה כהודאה דמיא עצמה, וא"כ למה לא קאמר זה גם הכא והוצרך להוסיף טעם חדש?
ולזה תירצו התוס' דבאמת גם הכא הפירוש דע"י צוויחתו יפסלוהו לכהונה, וחושב שבשתיקתו לא יפסל אפילו לכהונה, וטעם זה שייך גם לגבי ממזר שחושב דאם ישתוק ישכחו מזה ולא יפסלוהו לקהל ישראל, משא"כ אם יצווח יבדקו אחריו ויפסלוהו, (ועי' שם במהרש"א שביאר דמ"מ למה לא הזכיר סברא זו בהדיא לגבי ממזר לעיל? כי שם פשוט דזהו כוונתו דאינו רוצה להפסל לקהל ישראל, משא"כ כאן הו"א שלא שייך סברא זו משום דלא איכפת ליה ולזה קאמר דגם הכא כן עיי"ש), ונמצא שזהו באמת גם הטעם לגבי ממזר.
והנה מלשון התוס' "ולא נאמר דשתיקה כהודאה" ובר"ש משאנץ שכתב "אבל לעולם לא נאמר לשום תנא דשתיקה כהודאה", וכן בתוס' הרא"ש כתב: ונראה לפרש דלכ"ע לא מיפסיל בשתיקתו מטעם הודאה אם לא שיש ליתן טעם לפוסלו מחמת שתיקתו וה"פ מיסתייה דלא מפקי' ליה מקהל פי' אפי' מקהל כהונה שאע"פ שמחרפו וקורהו חלל אין מוציאין אותו מקהל כהונה וכו'" הרי מוכח דכוונתם ששתיקה כהודאה גרידא באמת אינו מועיל, ובעינן גם להוספת הטעם דמסתייה, דרק משום הוספה זו נקטינן שבאמת הוא פסול, ולכן שתק כדי שלא יחפשו אחריו ויפסלוהו.
אבל ברש"י משמע שהטעם הוא משום דשתיקה כהודאה בלבד כמ"ש בד"ה תנא קמא סבר: "דהודאה היא", ובשטמ"ק מבואר דהא דהוסיף בביאור רשב"א דשתוק חלל פסול משום "מסתייה", אין זה הוספה בהטעם למה נימא דהוה כהודאה, אלא דבהמשך למה שאמר לעיל ר"מ לגבי חלל דלא איכפת לי' קאמר לפי רשב"א דבאמת ודאי איכפת לי' ואדרבה איכפת לי' כ"כ שמחמת זה עצמו שותק בכדי שלא יפסלוהו בחללות.
ונראה להוכיח דרש"י לא סב"ל כתוס' דגם בממזר צריך למסתייה וכו', כי רש"י (בד"ה אי שמיע) ביאר דזהו גם כוונת רשב"א במה שאמר ד"אין מכירין חללין שביניהן" שלכן חושב שאם ישתוק לא יוכלו לפוסלו כיון דאין מכירין חללין וכו', והרי בממזר לא שייך סברא זו דאין מכירין וכו' [כי בודאי ליכא למ"ד דאין מכירין ממזרין שביניהם, אלא דת"ק דר"מ סב"ל דמ"מ שתוק ממזר פסול שהי' לו לצווח], ואי נימא דסב"ל כהתוס' דמסתייה הוא הוספת טעם דרק משום זה הוה הודאה [כיון דשתיקה כהודאה גרידא לא אמרינן] א"כ הרי בממזר לא שייך לומר כן משום דאין מכירין וכו'1, ועכצ"ל דרש"י סב"ל דשתיקה כהודאה היא מצד עצמה, הן בחלל והן בממזר, והא דקאמר "מסתייה" זהו רק המשך לסברתו דבודאי איכפת לי' אם יפסלוהו לכהונה וכפי שנת'.
וי"ל דרש"י לשיטתו קאי דכיון דסב"ל דאמרינן שתיקה כהודאה דמיא רק אם צווח בתחילה בפסול אחר, לכן שוב אין צריך לשום בירור נוסף כיון דכבר ראינו אותו צווח עכשיו וכו' [ואינו דומה להמבואר בחו"מ סי' פ"א סעי' ז' כשראובן אומר לשמעון מנה לי בידך בפני עדים ושתק שהוא פטור ולא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא משום דיכול שמעון לומר לא חששתי להשיבך עיי"ש], לכן ידעינן ששתיקתו כאן הוה הודאה. ורק התוס' דלא סב"ל דאיירי בצווח בתחילה הוצרכו לומר שצריך כאן טעם נוסף דמסתייה דנימא דהוה כהודאה,
וי"ל עוד דלרש"י לא קשה קושיית התוס' שיש סתירה מרבי יוסי כאן לר' יוסי בקידושין, כי שם איירי בספק גמור דידעינן שאמו נתגרשה ספק קרוב לה או לו, ואפשר לומר דשם סב"ל לר' יוסי דפסלינן אותה מספק כו' כר"ג דבשמא פוסלין אותה, ובפרט דלרש"י אין זה ספק ספיקא ממש, משא"כ הכא הרי איירי במציאות אחרת ששמענו פוסלין אותו, וכיון דסב"ל לר' יוסי דבממזר ליכא ריעותא בשתיקתו משום מכירין כו' לכן אלמנתו כשרה כיון דלא ידעינן כלל שיש כאן ספק אמיתי כו', ויש רק קול שפוסל אותו ואין פוסלים בשביל הקול, משא"כ אם שתיקה כהודאה הוא פסול.
לשיטת התוס'
ורק התוס' לשיטתם שפירשו לעיל דינו של ר' יהושע שנטמע בהמשפחה ספק חלל, ואין ידוע באיזה בן וכו' והספק ספיקא הוא דילמא בעלה של האלמנה אינו כלל הספק, ואפילו אם הי' הספק דילמא לא היתה אמו גרושה, הנה בזה ודאי שייך הענין דצוויחה שתיקה דשייך לברר אם בעלה הוא הספק, ולכן לפי התוס' גם כשמפרש דאיירי בצוויחה או שתיקה איירי במציאות זה, כיון שאין שום טעם לומר דכאן איירי באופן אחר מלעיל, ולא איירי באדם ששמענו עליו וכו' כמ"ש רש"י, ולכן הקשו דכיון דר' יוסי סב"ל שתוק ממזר כשר שהפירוש הוא דבזה לא אמרינן שתיקה כהודאה משום דמכירים וכו' ולכן כשר משום דינו של רבי יהושע דספק ספיקא מותר, וקשה הרי דעת ר' יוסי בקידושין שלא כרבי יהושע אלא אלמנת עיסה פסולה כר"ג, וא"כ איך מכשיר שתוק ממזר? משא"כ לשיטת רש"י ניחא, כיון דדין דרבי יוסי דשתיק ממזר כשר איירי בענין אחר באדם ששמענו עליו וכו'.
ולכן כתבו התוס' דבאמת י"ל דסב"ל כר"ג, ובספק ספיקא בשמא מחמירים כמבואר לעיל בגמ' בדעת ר"ג, וכאן איירי בכלל בענין אחר בטענת ברי, דאמרינן שהעיסה עצמה דהיינו הבת כו' נאמנת להכשיר א"ע בטענת ברי בספק ספיקא, ולכן אין לגרוס אלמנת עיסה אלא עיסה עצמה, וי"ל בזה כמה טעמים: א) דהרי התוס' כתבו דקאי על המשנה דעדיות שכתוב דהעיסה נאמנת כו' וא"כ בודאי צריך לומר דכאן בהברייתא איירי ג"כ בהעיסה. ב) אם גרסינן אלמנת עיסה, הנה בכלל כשהובא לשון זה משמע דרק האלמנה כשרה משום חזקת כשרות ולא הבת כו' וכאן הרי מבואר במתניתין שההיתר דברי הוא גם על העיסה עצמה להכשיר עצמה. ג) בכלל כשהתנא איירי אודות ספק נקט הלשון "אלמנה" כי בתוך גוף המשפחה עצמה בודאי יודעים מיהו הספק וכו' אלא שאין מגלים זאת לאחרים, וכיון שהיא אינה מהמשפחה עצמה שנטמע אלא שנשאה להמשפחה והיא זרה לכן מן הסתם אינה יודעת מזה בברי, ולכן כל מקום שהתנא רוצה לצייר "ספק" נקט אלמנת עיסה, [אף דבפועל אפשר להיות שהיא ברי] וכשמדבר בטענת ברי נקט "העיסה" עצמה, דכיון שהיא מהמשפחה עצמה וגם נוגע למציאותה במילא יודעת ושייך יותר שהיא ברי, וכיון דכאן כתבו התוס' דאיירי בברי, לכןצריך לגרוס "עיסה", ולא אלמנת עיסה, ועוד יתבאר בע"ה בשיטת התוס'.