בקשר עם הקביעות דש.ז. - ר"ה שחל בשבת - יש לחקור איך יהיה לע"ל בקביעות כזו, האם יתקעו רק בביהמ"ק (או גם בירושלים, וכשי' הרמב"ם הידועה), או שגם בגבולין יתקעו, ומהטעמים דלקמן:

דהנה במאמר ד"ה יו"ט של ר"ה שחל להיות מליל ער"ה ה'תשמ"ג (נדפס בסה"מ מלוקט ח"א ע' תכא ואילך) בסיום המאמר אמר כ"ק אדמו"ר מפורש דבגאולה האמיתית והשלימה ע"י מ"צ "שאז יתקעו גם ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת בביהמ"ק וביבנה, וי"ל דגם בכל מקום ומקום (כי אז יתבטלו כל הענינים דגזירות)".

ולאידך מצאתי בשיחת כ' אב תשט"ו להיפך ממש, היינו דלא מיבעיא שגם אז לא יתקעו מחוץ למקדש, אלא שבעצם הזמן העיקרי שבו לא יתקעו בר"ה שחל בשבת הוא כשיבנה המקדש, ובזה"ז מצד עיקר הדין היו תוקעים, ורק כדי שלא יטעו לע"ל ויאמרו אשתקד תקעו בשבת - לכן אין תוקעין גם בזה"ז.

וז"ל השיחה: מקשים על הדין שבגמ' שביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין משום גזירה דרבה שלא יעבירנו ד"א ברה"ר, ומקשים ע"ז היות שאין לנו עכשיו רה"ר וכפסק אדה"ז וכמה אחרונים שלפניו ושלאחריו, א"כ למה אין תוקעין עכשיו בר"ה שחל להיות בשבת, שהרי מכיון שירד הטעם, צריכה לירד גם הגזירה? - ז.א. שהיות שזה גזירה כזו, שכשגזרוה נתנו גם הטעם על הגזירה, אז ממילא בשעה שיורד הטעם, יורדת גם הגזירה. - ומתרצים ע"ז, מהרה יבנה המקדש ולכן אין תוקעין בר"ה שחל להיות בשבת, בכדי שכשיבנה המקדש לא יאמרו אשתקד תקעו בר"ה שחל להיות בשבת, ולכן אין תוקעין גם עכשיו. עכ"ל השיחה (בתרגום חפשי).

ולהעיר שגם לולא השיחה הנ"ל, משמע מכו"כ שיחות שלע"ל יתקעו בר"ה שחל בשבת רק במקדש, ולא בכל מקום, ולע"ע לא מצאתי בשום שיחה או מאמר (חוץ מהמאמר הנ"ל דליל ער"ה ה'תשמ"ג), כשמדובר (בקביעות כזו) בסיום השיחה שנזכה תיכף לביאת מ"צ ואז נשמע גם בשבת תק"ש - הרי בכ"מ הלשון הוא שנהיה בירושלים ובביהמ"ק וכו' ושם נזכה לשמוע תק"ש, (ראה שיחת כ"ו אלול תשמ"ו וכיו"ב). וכן בליל ער"ה תשל"ט ביאר כ"ק רבינו הא דאין תוקעין בער"ה גם כשר"ה חל בשבת, גם להטעם דהא דאין תוקעין בער"ה הוא להפסיק בין תקיעות של מנהג ותקיעות שמה"ת, ולכאו' כשחל בשבת שאין תוקעין ביום הא' דר"ה למה אין תוקעין בער"ה? - וביאר ע"ז כ"ק אדמו"ר, דמצד שאחכה לו בכל יום שיבוא, יכול לבוא משיח בער"ה, וע"פ דברי היל"ש שלע"ל יעלו לרגל בכל שבת ור"ח, - וא"כ ישמעו לפועל תק"ש ביום א' בביהמ"ק, ולכן בכל קביעות שהיא אין תוקעין בער"ה, - ולא הוזכר בכל השיחות הנ"ל דגם בגבולין יתקעו לע"ל.

ואפי' בש"פ נצו"י תשמ"ט נאמר הלשון בסוף השיחה המוגהת: "ולמחרתו בר"ה שחל בשבת יתקעו בשופר בביהמ"ק השלישי ובירושלים", אף שבשבת שלפנ"ז אמר רבינו שכיון שלע"ל יתבטלו הגזירות והסייגים שעשו חכמים כדי שלא יבואו לידי איסור, מפני שלא יהי' נתינת מקום לענינים בלתי רצויים - יש מקום לומר שיהיו נישואין גם בשבת ע"ש, ומ"מ בנוגע לתק"ש בשבת שלאח"ז הזכיר רק ביהמ"ק וירושלים.

אלא שבכל השיחות הנ"ל לא הוזכר במפורש שלילת הענין שבכל מקום לא יתקעו, והיה אפשר לטעון שאין מזה ראי' וכו', וגם אולי היה אפשר לדחוק דהכוונה הוא מטעם הירושלמי שמדאורייתא אין תוקעים בשבת חוץ למקדש (וראה במאמר ד"ה יו"ט של ר"ה דליל ער"ה ה'תשל"ו שמביא מאוה"ת שכ"ה גם במדרש אמור ס"פ כט, ומבאר שם שהכוונה בזה הוא לא רק לציין עוד מ"מ, אלא שענין הנ"ל הוא גם ע"פ פנימיות התורה ע"ש), אך בשיחה הנ"ל מתשט"ו הרי מפורש דלא יתקעו בכל מקום, ומשום הגזירה דרבה, ויתירה מזו דלא רק שגם אז לא יתקעו בשבת, אלא שאז הוא הזמן העיקרי שבו אין תוקעין, ועד כ"כ שבשיחה שם לפני הקטע שהועתק לעיל אומר רבינו שבכלל בכ' אב מתחילים להזכיר אודות ר"ה וממילא "הייבט זיך שוין איצטער במילא אויך אן די דערמאנונג אויף משיח'ן וזמן הבית, ווארום ר"ה איז פארבונדן מיט זמן הבית, ובפרט בר"ה שחל להיות בשבת, ווי די קביעות איז האי יאהר" (ואח"ז ממשיך הקטע הנ"ל), והיינו שזה שאין תוקעין בשבת הוא ענין שמזכיר על ביאת המשיח! להיפך ממש מהמאמר הנ"ל דענין זה הוא ענין "גלותי" של גזירות וכו'?!

ובעצם יש כאן עוד כמה נקודות הצריכים ביאור הן ע"פ נגלה והן ע"פ חסידות:

א) מהי הסברא דגזירה זו דשמא יעבירנו תשאר גם בימות המשיח; ב) ולאידך גיסא אם נאמר כפי המבואר במאמר דלע"ל יתקעו בכ"מ, הדרא קושיא לדוכתא מהשיחה דתשט"ו - למה אין תוקעין בזה"ז שאין לנו רה"ר; ג) ע"פ המבואר בדא"ח (מתחיל מלקו"ת ועד לדרושי נשיא דורינו) הטעם להא דאין תוקעין בר"ה שחל בשבת בגבולין, משא"כ במקדש - תמוה מאד איך אפשר לומר שלע"ל לא יתקעו בגבולין?

- ב -

וי"ל הביאור בכ"ז ונתחיל בנוגע לגזירה דרבה. דבפשטות לומדים שהגזירה דרבה התחילה בזמן בית שני, וכמבואר בלקו"ת בהדרוש דיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת - שרוב הגזירות והחומרות והסייגים היו בזמן בית שני דוקא מצד ירידת הדור וכו', וגם הגזירה דרבה התחילה באותו הזמן, משא"כ בזמן בית ראשון שהיו ישראל במדריגה נעלית יותר היו תוקעין גם בגבולין, ולא חששו לשמא יעבירנו. ולפי"ז אכן מסתבר לומר שלע"ל תתבטל הגזירה ויתקעו בכ"מ.

אמנם מצינו שישנם דיעות שהגזירה דרבה כבר היתה בזמן מרע"ה, וכמבואר בס' משנת חכמים למהר"מ חאגיז ז"ל (הובא בגליוני הש"ס בר"ה כט, ב), ומציין שם הגר"י ענגיל ז"ל למ"ש על הגליון בקידושין דף לח - דהיו גזירות גם בימי מרע"ה. וכן כתב הרא"מ בפירושו על הסמ"ג בנוגע לשבות דהזאה בשבת (שהוא הרי מצד החשש דשמא יעבירנו), שזה כבר הי' נוהג בימי מרע"ה. וגם הפנ"י בר"ה (שם) מציין ללשון הגמ' בבמה מדליקין - "משה גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות" וכו', ע"ש.

ויתירה מזו מצינו חידוש יותר גדול בראשונים בס' תניא רבתי הל' ר"ה (הובא בגליוני הש"ס שם): "ויש מקשין ל"ל גזירה דרבה, הא תרי קראי כתיבי, יום תרועה וזכרון תרועה, ומוקמינן חד בשבת וחד בחול. ומתרצים, דרבה גופי' מפרש להו לקראי, ואמר, מאי טעמא אמר קרא זכרון תרועה - משום דשמא ילך אצל בקי ללמוד" כו'. ושיטה זו הובאה גם בשבלי הלקט בהל' ר"ה בשם יש מפרשין (נסמן בהמועדים להלכה).

ואף שצ"ע איך להתאים דבריהם עם סוגיית הגמ', אבל בכ"א מבואר מדבריהם דהגזירה שלא לתקוע בר"ה שחל בשבת - לא נתחדשה בזמן בית שני, אלא שמאז ומעולם לא תקעו בשבת.

וראה גם בגליוני הש"ס בר"ה (שם): "ולכן נאמר בשנה ראשונה זכרון תרועה - כפי מה שהיתה העשי' בפועל רק זכרון ולא תקיעה", (וכבר קדמוהו בזה כמה מפרשים). והיינו, דבשנה ראשונה לצאת בנ"י ממצרים - חל ר"ה להיות בשבת, וכבר אז לא תקעו.

ולפ"ז א"ש, דגזירה זו אינה שייכת לשאר הגזירות חכמים שמצד ירידת הדור וכו' שבהם שייך לומר שלע"ל יתבטלו, משא"כ הגזירה שלא לתקוע בשבת שייכת גם בימות המשיח. ולפי שיטה זו דברו המפרשים שרבינו הזכיר בשיחה דכ' אב הנ"ל.

- ג -

ובנוגע לקושייתי לעיל, דאם נאמר כהצד שלע"ל יתקעו בכ"מ - צ"ב בנוגע לזה"ז למה אסרו לתקוע אף שאין לנו רה"ר, הנה ראשית כל יש להקדים שלע"ע לא מצאתי (ות"ח מראש לכל מי שימצא ויודיעני ע"ז) את התי' שרבינו מביא בהשיחה הנ"ל בשום מקום בסגנון כפי שהובא בשיחה - דמצד החשש שמהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד תקעו בשבת וכו' -, והדבר הכי קרוב לזה שראיתי זה בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סקפ"ח, נסמן בהמועדים להלכה), שמביא את דברי הבשמים ראש בזה בתשובה שנט, ומבאר שם דכוונת תי' הוא - דכיון דבזמן הבית בארץ ישראל היו נוהגים דיני רה"ר, ותקנו שלא יתקעו בגבולין בשבת, שוב גם בזה"ז אין לתקוע, דכל חיוב המצוות בחו"ל הוא משום עשיית "ציונים" כשיחזרו לארץ ישראל (וכידוע דברי הרמב"ם עה"ת בפרשת אחרי (יח, כה) ודברי הספרי בדברים "היו מציינין במצוות" וכו') - ולכן אין לתקוע, דכשיחזרו לא"י יהיו פטורים במקום שאין בית דין. עכת"ד המהרש"ם.

ואולי י"ל שלזה בכללות גם נתכוין רבינו, אלא שלא ניחא ליה לתרץ ממש בסגנון המהרש"ם - משום דבד"כ אין משתמשים בהסברא ד"הציבי לך ציונים" להלכה, היינו לומר שכל המצוות דחובת הגוף, כתפלין למשל, הם בעצם תלויים בישיבתנו בא"י וכו', ולכן אנו עושים היום בהתאם להדינים שיהיו כשיחזרו לא"י, - ולכן תירץ רבינו דהוא מצד החשש דשמא יבנה המקדש, ויבואו לטעות וכו'. [וכד דייקת שפיר בלשון הבשמים ראש - נראה יותר להעמיס בדבריו את התי' שבשיחה מאשר תי' המהרש"ם].

ונלפענ"ד דאפשר לומר גם באו"א, ומעין תי' של המהרש"ם, אבל לא שזה ענין כללי בכל המצוות אלא דוקא בקשר למצות תק"ש:

ובהקדים דברי התוס' במגילה (כ, ב) בד"ה 'כל הלילה', שתמהו למה בספירת העומר לאחר שסופרים אומרים יהי רצון שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, ואילו בתק"ש אין אומרים יהי רצון זה (ועיי"ש מה שתי' בזה). ולכאו' תמוה מאד - דבשלמא בספיה"ע בזה"ז, שהמצוה אינה אלא מדרבנן (להרבה דעות), כי חרב ביהמ"ק וחסר לנו עיקר המצוה - לפיכך אנו אומרים יה"ר שיבנה ביהמ"ק, ועי"ז תהיה המצוה מדאורייתא כתיקונה; אולם בשופר, שגם בזה"ז הוא מדאורייתא, מהיכי תיתי לומר את היה"ר הנ"ל, דמה ענין תק"ש למקדש, ומה חסר בקיום מצות שופר בזה"ז - כדי שנתפלל לבנין ביהמ"ק שתהיה המצוה בשלימותה?

- ובגליוני הש"ס במגילה רצה לתרץ, דכיון דלזכרון אתי כפנים דמי (ע' ר"ה כו, א) - ע"כ יש להתפלל שיהי' ה"פנים" בפועל, או משום דבמקדש הי' התקיעה עם חצוצרות, ושייך להתפלל שתקוים המצוה בשלימות יותר עם חצוצרות, ועוד הביא משו"ת ראשית ביכורים דהתוס' נתכוונו לר"ה שחל בשבת, והתוס' כאן ס"ל כהרי"ף דגם בזה"ז תוקעין בב"ד הגדול שבדור, והוא רק זכר למקדש וכו', ע"ש, וכ"ז הוא כמובן קצת דוחק -

והביאור היותר מתקבל על הדעת ראיתי בספר הררי קדם (סי"ד), שהביא את דברי הראב"ד בהשגותיו על הרי"ף (סופ"ג דסוכה): "שאין לשופר עיקר מפורש בגבולין, שלא אמרה תורה שבתון זכרון תרועה אלא במקום והקרבתם אשה לד', ולא נאמר בכל ארצכם אלא ביובל". ומבואר מדברי הראב"ד דעיקר חיוב שופר בר"ה הוא במקדש, וזהו עיקר קיומו, ואדרבה בגבולין אין לו עיקר מפורש מה"ת. ועפ"ז יבוארו גם דברי התוס' במגילה הנ"ל, דהיות ובשופר יש קיום מיוחד בביהמ"ק, ובזה"ז חסר לנו בעיקר הקיום דשופר - ממילא יש מקום להתפלל גם על מצות שופר שיבנה ביהמ"ק ונוכל לקיים המצוה בשלימות. ולכן הקשו התוס' מאי שנא מספיה"ע. עכת"ד הגרי"ד סאלאווייטשיק ז"ל.

ועפ"ז נרויח ג"כ לפרש כוונת רבינו בשיחה הנ"ל: "ר"ה איז פארבונדן מיט זמן הבית, ובפרט ר"ה שחל להיות בשבת", דמשמע מזה שלא רק מצד הענין דרה"ר שנתבאר בהמשך השיחה (שזה קשור דוקא עם הקביעות כשחל בשבת) יש קשר בין שופר לזמן המקדש, אלא גם בכל קביעות ישנו קשר בין ר"ה לזמן הבית, ולא נתבאר בשיחה למה הכוונה בזה (כוונתי - פשוט ע"פ נגלה)? וע"פ הנ"ל א"ש.

ומצד זה אולי יש לפרש בנוגע לענייננו כתי' של המהרש"ם, דבזה"ז קבעו ע"פ מה שנוהג בזמן הבית - שאז ישנו דין רה"ר -, אלא שלא מצד הענין הכללי ד"הציבי לך ציונים" וכו' אלא מצד שתק"ש שייכת במיוחד לזמן הבית, וכנ"ל.

- ד -

אמנם כל הג' אופנים הנ"ל (המבואר בשיחה, תי' המהרש"ם, מה שנתבאר ע"פ דברי הראב"ד) הם דוקא להצד שלע"ל ג"כ תישאר הגזירה דרבה, ועדיין צ"ב להצד שלע"ל תתבטל הגזירה, למה אין תוקעין בזה"ז בשבת?

ולכאו' היה אפ"ל כמ"ש בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סרצ"ב), שג"כ הקשה כן, ובנה את הקושיא על יסוד מ"ש המג"א בסימן שג דבזה"ז מותר לצאת בתכשיטין כיון דאין רה"ר בזה"ז, - ותי' המהר"ם שיק דלא דמיא שופר לתכשיטין, דשופר נאסר במנין, וכיון שנאסר במנין אז אפי' נתבטל הטעם מ"מ לא נתבטלה התקנה, הואיל ונאסרו לגמרי אף בבית ואף בחצר; משא"כ בתכשיטין דלא נאסר במנין, כיון דמתחלה התירו בחצר - והשתא חשיב הכל כחצר.

אולם בשיחה הנ"ל רואים שרבינו לא ניח"ל בסברא זו מצד "אז עס איז אזא גזירה וואס מען האט איהר ארויסגעגעבן צוזאמען מיטן טעם, איז בשעת עס גייט אראפ דער טעם, גייט אראפ די גזירה", שבזה לכאו' הוא בא לשלול שלא נתרץ ע"ד תי' של המהר"ם שיק.

וראה ג"כ בשו"ת שואל ומשיב (מה"ק ח"א סקי"א, נסמן בהמועדים להלכה) שמתחלה ג"כ רצה לתרץ כדברי המהר"ם שיק, וממשיך שם דזה אינו - לפמ"ש בתוספת שבת (סש"ג ס"ק לו), דכל דבר דבעת שתקנו חז"ל הגזירה היה מקומות שלא היה שייך החשש שוב גם בזה"ז בטל הגזירה. וה"ה כאן - דהרי בכל מקום שיש בו ב"ד היו תוקעין, א"כ בזמה"ז ראוי שיהי' כמו בזמן הגזירה במקום שהי' ב"ד.

[והנה בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (חאו"ח ספ"ז) מתרץ, דדוקא במה דילפינן ממשכן בעינן דומיא דדגלי מדבר, אבל מעביר ד"א ברה"ר - הלכתא גמירי לה, ולכן לא בעינן ששים רבוא להקרא רה"ר, ולכן שייך אפי' בזמנינו. אך כבר הקשה עליו המהרש"ם (שם) מדברי הפוסקים (הנ"ל) בנוגע לתכשיטין - דלא גזרינן בזה"ז כיון דאין לנו רה"ר, והרי כל הגזירה דתכשיטין הוא משום העברת ד"א ברה"ר, וא"כ מדוע בטלו גזירת תכשיטין].

ואולי צריך לומר כתי' השו"מ במסקנתו, דבאמת מן הדין הי' ראוי שיבטלו הגזירה, רק כיון דבשאר דברים, כגון הזאה, דליכא ביטול מצוה נשארה הגזירה, גם בזה הניחו הגזירה במקומה. ע"ש.

ויש לצרף לזה מ"ש הכלי חמדה בפרשת כי תצא עמ' רכו בקשר למחלוקת הידועה באחרונים - האם חכמים בטלו המצוה לגמרי בשבת או לא. והכל"ח נוטה לומר דחכמים עקרו המצוה לגמרי, "וקצת ראי' לזה שעפ"ז תסולק קושיית הבשמים ראש, כיון דהאידנא ליכא רה"ר דאורייתא אך מבטלין מ"ע דאורייתא מצד גזירה כו', ולהנ"ל א"ש, דר"ה כשחל בשבת ליכא מ"ע של תורה לתקוע בשופר כמו"ש".

ומצאנו עד"ז גם במאמר ד"ה יו"ט של ר"ה דליל ער"ה התשל"ג (נדפס בסה"מ מלוקט ח"ג עמ' רצג) שבקשר להדיוק הידוע בדרושים מה ראו חז"ל לדחות מ"ע דאורייתא, ובפרט שופר, משום גזירה - מוסיף רבינו שם: "ובפרט עכשיו שאין מצוי שיהי' רה"ר מה"ת, והגזירה שמא יעבירנו הוא רק שלא יבוא לאיסור דרבנן". וע"ז מבארים את הביאור הידוע, דבר"ה שחל בשבת ישנה המשכת התענוג מצ"ע וכו' - ללא הפעולה דתק"ש, ולכן אפשר לדחות את המצוה מפני החשש דשמא יעבירנו.

ועכ"פ נתבאר מכהנ"ל שאפשר ליישב הקושיא בנוגע לזה"ז - גם אם נתפוס כהצד דלע"ל תתבטל הגזירה דשמא יעבירנו, ויתקעו בכל מקום.

- ה -

ומזה נבוא לביאור הענין ע"פ פנימיות הענינים, שבזה התמיהה הוא ביותר. - שלפי המבואר בהדרושים דמה שאין תוקעין בגבולין קשור עם ירידת הדור בזמן בית שני, ולכן א"א להמשיך מחוץ למקדש מבחי' התענוג היותר עליון כי אם את הבחי' שנמשכת מצד ענינו של יום השבת גם ללא פעולת התקיעה, ומשא"כ בזמן בית ראשון שהיו ישראל במדריגה נעלית יותר ויכלו להמשיך בחי' התענוג היותר עליון גם במדינה היו תוקעים בכ"מ,

- א"כ איך נבאר בנוגע לע"ל מהו הטעם הפנימי לזה שגם בזמן הגאולה האמיתית והשלימה ע"י מ"צ - לא יתקעו בגבולין מפני החשש דשמא יעבירנו, שהוא חשש רחוק וכו', והחשש הוא ל"הדיוטים וקלי הדעת" כמבואר בהדרושים. וכפי' רבינו בד"ה הנ"ל דתשל"ג בהערה 7: "הדיוטים - שאין יודעים דיני תק"ש, וקלי הדעת - שלכן יש לחשוש שיעבירו ד"א ברה"ר", אשר כ"ז אינו מתאים כלל עם המעמד ומצב בזמן הגאולה.

ועכצ"ל דבאמת מצד הביאור הידוע בהדרושים בקשר לר"ה שחל בשבת בודאי יתקעו לע"ל גם בגבולין. אך ישנו ביאור אחר ע"פ פנימיות הענינים שמצד זה מתאים שגם לע"ל לא יתקעו בשבת, ולא רק גם, אלא שאז יהי' הזמן העיקרי שלא יתקעו בשבת, כיון שלפי הטעם דלקמן אין זה שייך כ"כ בגילוי לזה"ז, (מתאים להמבואר בשיחה הנ"ל איך שע"פ נגלה עיקר הזמן שלא יתקעו בשבת הוא כשיבנה המקדש) ודוקא מצד המעלה דלע"ל לא יתקעו בשבת.

ולכאורה הי' אפשר לבאר את הטעם דלע"ל לא יתקעו ע"פ המבואר בהמשך ר"ה דתרס"ה בענין החי' בין המקדש לגבולין, שהוא באו"א קצת מהמבואר בשאר דרושים. דבד"כ מבארים דרק במקדש אפשר להמשיך את בחי' התענוג היותר עליון שלמע' מהתענוג בשבת מצ"ע, ולכן שם היו תוקעין, ומשא"כ בגבולין יכלו להמשיך רק את בחי' התענוג דשבת ולכן לא צריך כ"כ לתק"ש. אמנם בהמשך דתרס"ה מבואר (בעמ' צב ואילך) דתק"ש אינו בשביל לעורר את האור, אלא בכדי שהאור שמאיר בשבת בבחי' מקיף יומשך ע"י השופר בבחי' פנימיות, אמנם בשבת ג"כ יש מקיפים שנעשו פנימיים מצ"ע, ויש בחי' שבת עילאה (העלי' עד א"ס למע' מסוכ"ע) וזה מאיר על האדם רק בבחי' מקיף, ובמקדש יכלו להמשיך בפנימיות גם את המקיף העליון וכו' ע"י התק"ש, ומשא"כ בגבולין מזמן בית שני - "א"א להמשיך בבחי' פנימיות בחי' עצמות אוא"ס שלמע' מבחי' סוכ"ע, כ"א בבחי' סוכ"ע לבד, ובחי' זו נמשך בשבת בבחי' פנימי' גם בלא שופר" כו'. ע"ש היטב.

ולפי"ז הי' אפ"ל דלע"ע לא יתקעו מטעם אחר, משום שגם בחי' שבת עילאה - המקיפים העליונים יאירו בפנימיות מצ"ע, ולא יצטרכו לתק"ש בכדי להמשיכם בפנימיות.

אלא שזה אינו מספיק, משום שנצטרך לבאר למה בבית המקדש כן יתקעו לע"ל, ונצטרך לבאר דשם ההמשכה הא עוד יותר נעלית וכו', וזה כבר דורש מקור מפורש מהי הבחינה שלמע' מהמקיף העליון דשבת - לפי המבואר שם בתרס"ה (ששם מפליא מאד את מעלת השבת).

וגם לפ"ז נמצא, דהא דאין תוקעין עכשיו והא דאין תוקעין לע"ל הם מטעמים שונים לגמרי, ואפי' הפוכים זמ"ז, ודלא כהמבואר בשיחה דכ' אב (ע"פ נגלה) שזה בעצם אותו הטעם אלא שבעיקר שייך לע"ל והיום אינו שייך כ"כ וכו'.

ולכן נלפענ"ד, דהביאור בנוגע לע"ל יובן ע"פ מ"ש בשיחת ש"פ נצו"י ה'תשמ"ט בהטעם דאין תוקעין בר"ה שחל בשבת, דבזה שאין תוקעין מבטאים ביטול עמוק יותר מאשר הביטול שע"י ה"פעולה" של התבטאות שמתבטאת ע"י תקיעת שופר ע"ש בארוכה. ובס"ו שם מקשר זה עם ב' אופנים בגילוי האור האלקי בעולם. דבר"ה שחל בימות השבוע הביטול (בגלוי) הוא לדרגת אלקות שבערך למציאות העולם, ולכן גם הביטול הוא ע"י פעולה ועשי' דתק"ש, משא"כ בר"ה שחל בשבת הביטול (גם בגלוי) הוא לדרגת האלקות שאינה בערך העולם (שלגבי דרגה זו לא משנה מציאות העולם), ולכן גם הביטול הוא באופן של העדר הפעולה, שאין תוקעין, ביטול בתכלית. ע"ש.

ועפ"ז א"ש מה שלע"ל לא יתקעו, (ואדרבה אז הוא עיקר הזמן שאין תוקעין וכנ"ל), משום שאז יהי' בגילוי ממש האור האלקי שלמע' מהעולם לגמרי, ויורגש באדם ביותר איך שזה שאין תוקעין הוא משום שהוא באמת נמצא במעמד ומצב ד"קמי' מלכא" (ע"ש בהשיחה) בביטול בתכלית; משא"כ בזה"ז - הרי סו"ס קשה לומר שענין זה נרגש בגלוי אצל כאו"א שהוא עומד לפני המלך ממש ואין כאן שום מציאות כי אם מציאות המלך בלבד. והרי"ז מתאים מאד להמבואר בשיחה דכ' אב, דעכשיו בעצם ל"ש ג"כ הטעם שבגללו אין תוקעין, אלא מצד שלע"ל לא יתקעו - לכן גם עכשיו אין תוקעין. ונמצא שגם בפנימיות הענינים (לפי השיחה הנ"ל) הרי"ז באותו אופן שעיקר הטעם שייך לע"ל וכו'.

ויש להוסיף, שבשיחה דכ' אב הנ"ל, בהמשך הדברים, מוסיף שהענין ברוחניות הוא: "רה"ר איז טורי דפרודא, איז בזמן הגלות ניטא קיין רה"ר, ווארום איצטער האבן מיר ניט אזוי פיל כחות אויך מברר זיין אויך טורי דפרודא, אבער לעתיד שטייט ופרצת ימה וקדמה וגו' אז עס וועט זיין א תוספות כח אין קדושה, אז מען וועט קענען מנצח זיין אויך דעם העלם". - ולפי מה שהבאנו לעיל מהשיחה דש"פ נצו"י תשמ"ט, דהא דאין תוקעין קשור עם דרגת האלקות שאינה בערך העולם וכנ"ל, וידוע ומבואר בכ"מ שמדרגה זו שלמע' לגמרי מהעולם - משם נמשך הכח לברר את הטורי דפרודא - את הרשות הרבים -, הן הן הדברים המבוארים בשיחה דכ' אב, שהענין שאין תוקעין לע"ל ברוחניות הוא הבירור והנצחון של הרה"ר, ולכאו' תמוה מאד, מה הפי' שע"י אי התקיעה מבררים את הרה"ר? - ולפי הנ"ל יומתק מאד, ודו"ק.

ואל תתמה איך אפשר לומר את כל הביאור הנ"ל (ע"פ השיחה דש"פ נצו"י תשמ"ט) בנוגע לע"ל, והרי בהמשך השיחה שם ממשיך לבאר הא דבמקדש היו תוקעין גם בר"ה שחל בשבת - ששם הי' ביטול עוד יותר נעלה ע"י שכן תקעו, משום ששם זה בבחי' שאינו שייך לגדר של מציאות (גם לא שלילת וביטול המציאות), וכל ענינו הוא המלך עצמו, והפעולה דתק"ש נעשית מאלי', ע"ש בארוכה. - וא"כ לכאו' גם לע"ל צריך להיות כן?

הרי תשובתו בצידו, דבאותה התוועדות אמר רבינו מפורש (ראה בהשלמות לשיחה מוגהת בספר ההתוועדויות הת'שמ"ט ח"ד עמ' 351) - שענין זה דתק"ש בשבת במקדש שהוא למעלה מגדר "מצווה" (עיין בהשיחה המוגהת בס"ט) "הוא למעלה אפילו מהשלימות ד"מצות רצונך" (קיום המצוות בתכלית השלימות לעתיד לבוא), כי, גם "מצוות רצונך" היא בגדר של ציווי, ובמילא, ה"ז ציווי להאדם".

ומבואר מזה להדיא, דעכ"פ בתקופה הראשונה - קודם הזמן דמצוות בטילות לע"ל - אפ"ל שהמצווה דתק"ש בגבולין תהי' למטה מענין התקיעה כפי שהי' במקדש, ששם הי' הגילוי דמהו"ע שלמע' מכל תואר וגדר וכו', ולכן שם היו תוקעין בשבת.

[ובהשגח"פ ז"ע הגיעני הגליון "כפר חב"ד" דר"ה הבעל"ט ויש שם מאמר מהת' הנעלה מ"מ שי' רייצס, ושם ביאר את השיחה דש"פ נצו"י הנ"ל בסגנון ברור מתאים ל"עיתון". - אולם משום מה נקט בפשיטות דהביטול המבואר בשיחה בנוגע ומקדש, הוא גם בנוגע לגאולה העתידה - בכל מקום, ולכן יתקעו לע"ל בכ"מ. ולפענ"ד אין זה מדויק לומר כן בפשיטות לאור כל הדברים דלעיל, ובפרט שכאמור באותה שיחה עצמה סיים רבינו "ולמחרתו בר"ה שחל בשבת יתקעו בשופר בביהמ"ק השלישי ובירושלים", ואין להאריך עוד].

ומובן שבתקופה השני' לאחרי תחה"מ וכו' אמנם יתקעו בכל מקום. - אולם לא יכולתי ליישב את הסתירה מהמאמר דתשמ"ג והשיחה דתשט"ו - שתלוי באיזה תקופה מדובר, משום שבשניהם מדובר תיכף כשנזכה להתגלות מ"צ.

וכמו"כ א"א לומר דתלוי באופן הגאולה, דאם היא באופן ד"זכו" ל"ש גזירות, (וכפי שח"א רצה לתרץ), - משום דהרי ידוע ביאורו של רבינו בנוגע להסתירה אם ביהמ"ק השלישי יבנה ביד"א או ביד"ש, שכשזה באופן ד"זכו" אז יבנה ביד"ש כשי' רש"י (סוכה מא, סע"א), והרי שם מפורש דאף שיבנה ביד"ש (לשי' רש"י) חיישינן שמהרה יבנה המקדש ויבואו לידי טעות וכו'. עיי"ש.

כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ב ה"ח: "המלך המשיח נוטל מכל הארצות שכובשין ישראל חלק אחד משלושה עשר. ודבר זה חק לו ולבניו עד עולם".

ותמה על כך ה'מנחת חינוך' (מצוה תצז), דהנה בהלכה יו"ד באותו הפרק כתב הרמב"ם דכל ארצות כיבוש המלך הרי הם שלו, ולעומת זאת בנוגע למלך המשיח, אשר יש לו מעלה על מלך רגיל שהרי הוא נוטל חלק בא"י (אחד משלוש עשרה), משא"כ מלך רגיל, ובכ"ז כותב הרמב"ם בהלכה דלעיל שבארצות הכיבוש של ישראל הוא (המה"מ) מקבל רק חלק אחד מי"ג - דלכאורה תמוה. ע"כ תוכן דבריו.

והנה מקור הרמב"ם להלכה המובאת לעיל הוא מהברייתא בב"ב קכב, א, - "עתידה א"י שתתחלק לי"ג שבטים וכו'", כמו שצויין בשוה"ג לרמב"ם שם, וכן ציין המנחת חינוך בענייננו.

והנה בלקו"ש חל"ח שיחה א' לפ' פנחס ביאר כ"ק אדמו"ר בענין חלוקת הארץ לעת"ל אף ללוי לדברי הרמב"ם (סוף הל' שמיטה ויובל) ע"פ הברייתא הנ"ל, ותורף דבריו שם בקיצור:

דהנה המנ"ח למד בדברי הרמב"ם שאין הלוויים נוטלים חלק בא"י גם לעתיד, ודלא כפי' הרשב"ם בברייתא הנ"ל בב"ב שם (ד"ה 'ועוד תניא'), שפירש - כפשטות משמעות הברייתא - שיטלו חלק בארץ לעתיד, אמנם הסמ"ג, אשר כידוע "דרכו תמיד להלוך בעקבות הרמב"ם וברוב המקומות בספרו אינו אלא כמעתיק כו'" [- ל' יד מלאכי כללי הסמ"ג סמ"ו, שהעתיקה כ"ק אדמו"ר שם בהשיחה], כתב "דלעתיד לבוא נוטלין חלק בארץ שנאמר שער לוי אחד כדאיתא בפרק יש נוחלין". וא"כ נ"ל שגם להרמב"ם יטלו הלוויים חלק לעת"ל.

ומדייק זאת הרבי מל' הרמב"ם באיסור הנחלה ללויים "מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען" ואינו כותב כהל' הרגיל "ארץ ישראל" או "בארץ", כלומר שכוונתו שבארץ שהיא ארץ ישראל ולא היתה "ארץ כנען" - שזהו ארץ קיני קניזי וקדמוני - שם אכן יטלו הלויים חלק. ובהערה 33 מבאר דאין שייך לומר שהכוונה לארצות שנכבשו שיש לבם גדר של 'כיבוש רבים', וע"כ נחשבים כא"י כו', כיון שהסמ"ג העתיק לפנ"ז דברי הרמב"ם שהלויים נוטלים אף בזה"ז חלק בארצות שנכבשו, ומוסיף לאחמ"כ "ולעתיד לבוא נוטלין חלק אף בארץ שנא' שער לוי אחד", שבפשטות כוונתו שזהו בא"י ממש. וכן שולל הרבי לומר שהכוונה שנוחלין הלויים בארצות שהן 'כיבוש יחיד', כיון ששם לא מיקרי חלק ונחלה אלא מתנה - יעויי"ש בגוף השיחה ובההערות באריכות.

והמורם מכל זה שהעניין דחלק הלוי נוטל אחד משלושה עשר שמובא בברייתא בב"ב, אינו מדבר בכיבוש המלך (יחיד) ואף לא כיבוש רבים, אלא הכיבוש המיוחד בג' הארצות אשר דוקא בהם הלוי יטול חלק בארץ.

ולפי"ז תיושב תמיהת המנחת חינוך על הרמב"ם בהל' מלכים, שאף במלך המשיח כאשר הוא יכבוש בעצמו (כיבוש יחיד) הארץ תהי' כולה שלו כדברי הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ד ה"י) - חוץ מהג' ארצות אשר בהם יטול המלך אחד מי"ג כמו כל השבטים (כולל הלוי). אשר לזה התכוון הרמב"ם שם ה"ח*.