סמכותו של רבי זלמן הענא

הביא לעיל חידושו של הר"ז הענא בספרו 'בנין שלמה' ש"נכון לומר יתגדל ויתקדש בצירי כיוון שהוא לשון עברי". הקדימו רבי שבתי סופר בהקדמתו הפרטית בסידורו (מהד' סץ תשנ"ד עמ' 82).

[לאחרונה יש תנועה אצל י. סץ ויצחקי, בעקבות היעב"ץ, לזלזל ברבי זלמן הענא, אך גדולי אחרונים הנודע ביהודה (יו"ד מהד"ק סי' ע"ד: "וכמ"ש המדקדק הגדול ר' זלמן הענא בשערי תפילה שלו"), תלמיד הבעש"ט המאיר נתיבים ה"ה הגר"מ מרגליות (בצוואתו הידועה סוד יכין ובועז פ"ח: "התפילה תהי' מתוך הסידור של דקדוק אם אפשר להתפלל מתוך סידור של המנוח ר' זלמן הענא שהי' בקי בחכמה זו"), הפמ"ג (המובא לעיל) ורבינו הזקן (כנראה שהלך קצת בעקבותיו) החזיקו ממנו].

מקורו של הניקוד בסידור רבינו

הביא ניקוד הקדיש שבסידור אדה"ז כפי הגהת הצמח צדק: "ויתרומָם ויתנשֵא", לא כפי הצעת היעב"ץ לנקד כאן בקמץ במקום הצירי. ויש להעיר שבסידור עמודי שמים (צילום דפו"ר שנדפס ע"י היעב"ץ בעצמו) הניקוד של שתי מלים אלו "ויתרומם ויתנשא" הוא בדיוק כמו בניקוד הצ"צ: יתרומם בקמץ ויתנשא בצירי. ובכלל השוויתי הניקוד של הצ"צ בישתבח ואילך ולא מצאתיהן דומות לא לר' שבתי ולא לשל"ה ולא ליעב"ץ. וביותר דומה הוא לסידור האריז"ל רבי שבתי (רשקובר), אך שם מלת ויתרומם בצירי ואילו אדה"ז נקדה בקמץ. אגב: בסידור ההוא בקדיש שאחרי הקרבנות תיבות יתגדל ויתקדש מפוצלות: "יתגדל" בפתח ו"ויתקדש" בצירי! ואילו בקדישים אחרים שלפני ברכו ואחרי שמו"ע שתי המלים בצירי! וא"כ הקדיש הראשון טעות היא? והאם רבי שבתי רשקובר הושפע מהר"ז הענא? אולם ממה שהבאתי לעיל שבעל ה'מאיר נתיבים' מחוגו של הבעש"ט העריץ אותו, אולי אין זה פלא.

מחלוקת בין רבינו והיעב"ץ

כתב שלא קיבל אדה"ז סברת היעב"ץ שנוסח התפילה הוא לשון החכמים ולא לשון המקרא. ראה דברי רבינו בשלחנו סי' נ"ט ס"ג: "יש לומר מעריצים... במ"ם ולא בנו"ן כי כל נוסח הברכה הוא לשון מקרא", ועיין ביעב"ץ בסידורו עמודי שמים שמסביר שאע"פ שבלשון החכמים יש בנו"ן, אך כאן יש להחזיק במסורה, ומכאן שבעקרון סובר שניתן ללכת אחרי לשון החכמים אך כאן יוצא מן הכלל, אך לאדה"ז עצם הברכה הוא לשון המקרא (ובפמ"ג מסביר שההבדל בין נון למ"ם הוא, בין תרגום ללשה"ק. ודבריו צ"ע כי הלא בלשון החכמים יש נו"ן אף בלה"ק?). ולכאורה הרי אנשי כנסת הגדולה כמה נביאים היו ביניהם כפי שמציין רביה"ז בסי' ק"ט שצוין לעיל בהערה 6, ובכן מסתבר שלשון התפילה תהא לשון הנבואה.

מקורות בראשונים שהתפילה בלשון המקרא

ויש להעיר בזה מכמה מקורות בראשונים:

באבודרהם כותב להדיא (בשער השני): "ויש לך לדעת כי לשון התפילה הוא מיוסד על לשון המקרא ולכן תמצא כתוב בפי' הזה על כל מלה ומלה פסוק כמוה או מעניניה, ומלות מעטים יש שלא נמצא להם יסוד במקרא ולכן אביא להם יסוד מהגמרא".

ובפי' התפילות והברכות לרבינו הר"י יקר, בהקדמתו לחיבורו כותב: "ואצפה כי בתפילות לפעמים חברו דברי הנבואה כאשר נמצאת כמו יוצר אור ובורא חושך. ולפעמים משתי נבואות כמו עושה שלום ובורא את הכל. ולפעמים משלש נבואות כמו ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ. ובתוך צחות לשונם כללו דברי הדרשות והאגדות המפוזרות בתלמוד ובספרים החיצונים". הרי שגם דעתו שהתפילה מורכבת מלשון המקרא רק שמותאמת לדרשות חז"ל.

וכך משמע מהרד"ק בספר השרשים ערך עתר: "אך שלא נצא מדרך לשון הפסוק מכל, כמו שעשו קצת בני עמינו הנקראים בשם פייטים בקרובות אשר חברו והוא חטא גדול עליהם והמתפלל בהם מזכיר עונם". ומקורו נראה מדבריו המאלפים והידועים של האבן עזרא בקהלת ה, א נגד פיוטי הקליר: "והדבר השני שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד ואינימו לשון הקדש, וכן אמרו לשון מקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד, ומי הביאנו בצרה הזאת להתפלל בלשונות נכריות הלא נחמיה הוכיח המדברים לשון אשדודית ואף כי בעת התפילה, ולמה לא נלמד מן התפילה שהיא כולה דברי צחות בלשון הקודש ולמה נתפלל בלשון מדי ופרס ואדום וישמעאל". מאידך משבח פיוטי רבי סעדיה גאון ש"הם על לשון המקרא".

וכך דעת רבי שבתי סופר המדקדק שהי' תלמיד הלבוש (הרבה לפני המחדשים) הקדמה פרטית עמ' 110 מהד' סץ: "כי אף על פי שד[רשו] רבותינו ז"ל למ"ד בפתח היא כמו לא אין להביא מהם ראי' על התפילות המסו[דרות] בלשון הכתוב כי לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד", ובהערות המו"ל מעירים: אולי דעת המהר"ם מרוטנברק [שעל דבריו שמובאים בטור - שיש לומר לחיים בשוא ולא בפתח שמשמע לא-חיים - באים דברי ר"ש שם לסתור את דעת הר"מ] שהתפילות נתקנו בלשון חז"ל כמו שהאריך בזה היעב"ץ בהקדמת לוח ארש.

ולהעיר משו"ע או"ח אדה"ז סי' קט"ז ס"א: "רפאנו ה' ונרפא הוא לשון הכתוב...". ויש אולי לדון מכך שרק 'רפאנו' כך? וצ"ע. (וכעת ראיתי מה שצוין בהערה 6 שכך אכן שיטתו של רבינו בעקביות).

האם ברכה יכולה להיות פסוק?

ולהעיר מהמחלוקת המעניינת בראשונים בדברי הירושלמי (ברכות פ"א סוף הל' ה): "אין אומרים ברכה פסוק וכו'". והראבי"ה (סי' לו) ואבודרהם (בפי' ברכת התורה) מפרשים שאין עושים חתימה מפסוק (כך משמע בראבי"ה וכך נראה מאבודרהם): "ואין לחתום [בברכת התורה] בא"י למדני חוקיך משום דבירושלמי סותר חתימה זו משום שאין עושים פסוק ברכה", ועיי"ש שכ"ה להדיא דעת ראשונים בשבו"ל דלהלן. ואילו בשבולי לקט (סי' קכ"ט) מפרש דברי הירושלמי באופן אחר: "ואין אומר ברכה פסוק, ופירש כלומר אין מזכיר פסוק לבדו וחותם בו ברכה". ואולי י"ל שלדעת השבולי לקט אין הברכות לשון המקרא, ברם האבודרהם לשיטתו שכל הברכות מהמקרא הם ורק החתימות השתנו. (וכ"ז כתבתי בחפזי).

ולהעיר מהידוע שהקראים התפללו רק פסוקים (כמו שהביא נ. וידר בספרו הגדול התגבשות נוסח תפילה). ובפשטות כי הרי כפרו בתושבע"פ החל מבית שני ולא קבלו כל המושג של תקנת תפילה ע"י אנכנה"ג כפשוט.

לדעת הראשונים הקדיש חציו לשה"ק וחציו תרגום

להערה 4 - כנראה כוונת היעב"ץ לקושית הטור שם על מנהג ספרד (במקומו?) שאומרים "למעלה מכל הברכות..." ומשנים מתרגום לעברית. אולם לפי המבואר בב"י שם בשם אבודרהם, הרי שאלת הטור אינה כלל על השבחים שבקדיש, כי השבחים הם אכן מלה"ק, וכל קושיית הטור היא רק על הבקשות של קדיש שאנו מבקשים שהקב"ה יתעלה לעילה מכל ברכתא. וצ"ע שהיעב"ץ לא שם לב לדברי הב"י בשם אבודרהם שכל השבחים הם לשון קודש! (אולם אחרי שכתבתיו עיינתי במור וקציעה להיעב"ץ, ואכן שם חולק על האבודרהם וסובר שגם כל השבחים הם אכן ארמית).

ושכך מקובל בין הראשונים - ששתי המלים הללו בלה"ק - ברור, משבלי לקט סי' ו, סידור הרוקח בקדיש, אורחות חיים עמ' י' ב, כל בו אות ז', ומשמעות אבודרהם. והנה משמע מכל בו ואו"ח שהקדיש חצוי בין שבח לתפילה: השבח שבקדיש הוא בלה"ק והתפילה שבקדיש היא בארמית, ולפ"ז תמוה שרביה"ז יסבור, בניגוד לכל הראשונים, שמלים אלו הן ארמית? והאם סובר כהיעב"ץ?

ואך כעת ראיתי בשער הכוונות "סדר הקדיש" [צז, א בדפוס אשלג] שמסביר ש[כל] הקדיש הינו ארמית, ובכן, אדה"ז הלך בכך בעקבות אריז"ל!

וראיתי בספר שו"ת בני בנים להרב הענקין נכדו של הרב הענקין הידוע, שיש לו תשובה בענין אם לומר יתגדל בפתח ובצירי, ומבאר שהעיקר שכל הקדיש הוא תרגום ולכן אין לפסוק כהמשנה ברורה בכך, ודבריו מוזרים הם, שהוא מחליט שם שספרי דבי רש"י שמבואר בם שהמלים יתגדל הן בלשון עברי משובשים הם!