"יתגדל ויתקדש" בפתח או בצירי?

דרך הגייתן של שתי המלים הפותחות את הקדיש "יתגדל ויתקדש" ברוב קהילות ישראל הוא: "יתגדַּל ויתקדַּש" - בדלתי"ן פתוחות, אבל אצל הליטאים נשמעות שתי מלים אלו בצירי בדל"ת, היינו: "יתגדֵּל ויתקדֵּש".

ב'מסורות', ח, תשנ"ד, עמ' 59-69 האריך חיים א' כהן לבאר מקורו של שינוי זה והגורמים להתפשטותו. דבריו יאירו גם אופן הניקוד בסידור אדמו"ר הזקן.

אסכם את דבריו ואת המקורות שציטט1.

ר' יצחק ב"ר שמואל הלוי בספרו 'שיח יצחק' (בזילאה שפ"ז) מקיים את הנוסח "יתגדַּל ויתקדַּש" בפתח משני כיוונים: מצד העברית שנמצאו במקרא צורות עתיד בפתח (ובהפסק בקמץ כגון: תִּתְהַדַּר (משלי כה, ו), תִּתְהַלָּל (ישעיה מא, טז), וַתִּתְעַלָּף (וישב לח, יד) וכיו"ב, ומכאן במידה של ק"ו מצד הארמית, שהיא לשון הקדיש: "שלשון ארמי לחוד, ונוסח הקדיש הוא בלשון ארמי, ואין קושיא עליו מלשון עברי".

על דברים אלו שבשיח יצחק הביא ר' זלמן הענא בספרו 'בנין שלמה' (פרנקפורט דמיין תס"ח) את הנאמר בספרים המיוחסים לבית מדרשו של רש"י2: "יתגדל. לשון הפסוק [יחזקאל לח, כג] והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים... למלחמת גוג ומגוג הוא אומר, ולכך הוא מתחיל בלשון עברי [ולא בלשון ארמי]...", ואומר ר' זלמן הענא: "הנה מדבריו אלה נכון לומר יתגדל ויתקדש בצירי כיוון שהוא לשון עברי... בחיר"ק הדל"ת". משיצאו המלים "יתגדל ויתקדש" מחזקתן הארמית ונכנסו אל העברית, צעד הר"ז הענא צעד נוסף המתבקש משיטתו המבקשת לעקור מן התפילה הגיית עתיד של בניין התפעל בפתח.

כך קבע גם שיש לומר בברכת יוצר שמברכות קריאת-שמע "תִּתְבָּרֵךְ לָנֶצַח" תחת "תִּתְבָּרַךְ לָנֶצַח" כנהוג, וכנאמר ב'שערי תפלה' (יעסניץ תפ"ה) סי' עג: "תתברך לנצח - הרי"ש בצירי לפי שזהו המשקל המבורר של בנין התפעל כמו "אשר המתברך בארץ יִתְבָּרֵך באלהי אמן" (ישעיה סה, טז). ואע"פ שמצאנו מעטים בפת"ח העי"ן כמו "אל תִּתְהַדַּר לפני מלך" (משלי כה, ו)... הנה אלו ודומיהם באו על משקל דקדוק לשון ארמי, כי ספרי המקרא ישמשו לעתים בלשון ארמי... אין נכון לערב לשון זה בתפילתנו כי אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי [שבת יב, ב]. וע"י ר"ע ור"א3 נדפס תתברך בפתח הרי"ש שלא כדין".

וכעין דברים אלו כתב שוב שם סי' ריו בנוגע לנוסח 'על הכל' שבסדר הוצאת ספר תורה: "ובכן יתקדש שמך בנו - הדל"ת כמשפט משקל המבורר בלשון עברי..." כלומר: יִתְקַדֵשׁ ולא יִתְקַדַשׁ.

הפרי מגדים במשבצות זהב סי' נו סק"א מביא את דבריו: "וראיתי בסידור מהרב המדקדק הגדול מהר"ר שלמה הענא ז"ל... יתגדל ויתקדש עיי"ן [הפעל] בצירי, כי היא עברי, יע"ש. וי"ל הדלי"ת בצירי, ובארמית בפתח...". ומשם ציטטו ה'משנה ברורה' סי' נו סק"ב.

הקדיש הוא כולו ארמית ולא עברית

בדבריו של הר"ז הענא יצאו לדון מדקדקים אחדים.

המדקדק המשכילי יצחק סטנוב בספרו 'אגרת בית תפלה' (ברלין תקל"ג) סי' רלז: "יתגדל ויתקדש. הנה בנין התפעל נבנה על ב' פנים העי"ן בצירי... ובפתח ג"כ... ואף כי יתכן לומר שאלה הב' תיבות הם ג"כ לשון ארמי אשר בוא יבואו בפתח לבד, לכן הקורא יתגדל בפתח כפי הקריאה הישנה לא הפסיד...".

ההשגה העיקרית על הר"ז הענא השמיע ר' יעקב עמדין בחיבורו 'לוח ארש' שהוא כולו השגות על 'שערי תפלה' של הר"ז הענא. ואלה הם דבריו בסי' רנז: "יתגדל וישתבח כו' יתברך וישתבח כו' כבר כתבנו (בסימן קכ"א) הנכון שיהיו כולם פתוחי עי"ן הפועל, ובבחירתו [=של הענא] אין נחת... גם מה שנתלה בלקוטי פרדס... ידוע בלי ספק שיש בו כמה דברים שלא יצאו מפי רש"י ז"ל מעולם... שלפי דברי לקוטי פרדס הנ"ל תחלת לשון הקדיש עברי ואח"כ ארמי עד אמצעיתו... מי ישמע לו בדבר הזה... ועוד הרי הוא סותר עכ"פ דעות כל המפרשים את לשון הקדיש כמבואר בטור או"ח (סי' נו)... א"כ מיהת דיחידאה היא ולית דחש לה.

ברם גם אם נניח לאמת מה שאינו, אין זה עוזר אותו... כי מ"מ אין צורך לשנות את השגור בפי הכל בפתחות עיני התפעל בקדיש ובמטבע ברכות שבחות והודאות בשגם הוא הנכון והברור ודאי בין שיהא הלשון ארמי או עברי כמו שכתבתי לעיל (סי' קיא באורך), והיא הדרך הישרה שיבור לו האדם... שנוסח הקדיש אחד ושוה הוא, לשון ארמית, ושהיא ודאי מדויקת והאחרת מסופקת...

ועדותו של [ר' אליהו] הבחור הלוי שאמר הפתוחים מעטים בכתובים לא נחקרה עדיין, ואע"פ שלא מניתים ברי לי שהעתידים פתוחים ברוב...

לכן בודאי צריך לומר כל לשונות שבח הקדיש על דרך התפעל הפתוח, ביחוד אחר שרוב כל אלו הלשונות של קלוס שבאו בו הם פתוחים במקרא, כמו יתגדל ויתקדש ויתרומם ויתנשא (כצ"ל ג"כ בקמץ השי"ן כמו שהוא בתורה [ו]כארי יתנשָא [בלק כג, כד]) ויתהדר ויתהלל, ממילא השאר נמשך אחריהם בהכרח בלי שום פקפוק בעולם".

ובסי' קכא שם מוסיף: "ובלשון חז"ל הפתוח הוא הברור... ובהכרח לומר שמטבע תפלה שחז"ל תקנוהו הם הנהיגוהו על דרך לשונם המיוחד להם".

זהו קיצור ותמצית המקורות שאסף חיים א' כהן ב'מסורות' שם. והרוצה יעיין בפנים מאמרו שעוד האריך בזה בכמה פרטים.

שינויים בין ניקוד בקדיש לשאר מקומות בסידור אדה"ז

ועכשיו עלינו לעיין בניקוד שבסידור אדה"ז.

בברכת יוצר בברכות קריאת-שמע הוא קבע לומר "תִּתְבָּרֵךְ לָנֶצַח" תחת "תִּתְבָּרַךְ לָנֶצַח", וב'על הכל' שבסדר הוצאת ספר תורה ג"כ ניקד יִתְקַדֵשׁ ולא יִתְקַדַשׁ, וכן בתפילת העמידה ב"ועל כולם יתברך ויתרומם", שיתברך מנוקדת בצירי, הרי שאדה"ז קיבל את הקביעה של הר"ז הענא שהניקוד בצירי בלשון המקרא עדיף על הפתח (ולא כחולקים שגם הפתח הוא לשון המקרא), וכן גם לא קיבל אדה"ז סברת היעב"ץ שנוסח התפילה הוא לשון החכמים ולא לשון המקרא.

אבל בנוסח הקדיש אדה"ז השאיר את הניקוד בפתחין: "יתגדַּל ויתקדַּש", כנראה כיון שלדעתו גם התחלת הקדיש הוא בארמית4, ולא כפי כללי הניקוד שבמקרא. אבל בהמשך הקדיש ניקד5: "ויתרומָם ויתנשֵא", כנראה שכאן כן מנקדים כבמקרא אבל לא כפי הצעת היעב"ץ לנקד כאן בקמץ במקום הצירי.

חלק ממקורות שצוטטו לעיל מסתבר שהם נכללים ב"מסופר מפי חסידים בשם הצ"צ אשר רבינו הזקן כשתיקן הסידור היו לפניו ששים סידורים מנוסחאות שונות..." (בית רבי ח"א פכ"ז), ויל"ע האם ניתן לקבוע מסמרות בזה מה הם המקורות העיקריים שאחריהם נמשך אדה"ז.

דעת רבינו שהתפילה היא בלשון חכמים?

בקשר להנ"ל כתב לי הר"י מונדשיין:

מהרב לנדא ע"ה שמעתי, שאדמו"ר הרש"ב הי' אומר יתגדל ויתקדש בצירי. ומרש"ז דוכמאן ע"ה שמעתי, שאדמו"ר הריי"צ הי' אומר יתגדל ויתקדש בצירי.

פשיטא שאדה"ז ס"ל שהתפילה היא בל' חז"ל ולא בל' מקרא, והדוגמאות רבות מספור. תראה את הדוגמאות שבהם חלוקים המצדדים בסגנון חז"ל (שהוא הנוסח הישן) והמצדדים בסגנון המקרא (שהוא הנוסח המתוקן של המדקדקים והמתקנים), ותראה כיצד נכתב בסידור אדה"ז ברוב המקומות הללו.

דוגמא קטנה: בברכת האילנות בנוסח הישן: "שלא חיסר בעולמו כלום... ואילנות טובות". בנוסח החדש (וכ"ה ברוב הסידורים כיום): "שלא חיסר בעולמו דבר... ואילנות טובים". וגם מחלוקת "מוריד הגשם" (בסגול או בקמץ) קשורה לענין זה.

ע"כ הערת הרי"מ.

ובנוגע למש"כ בשיטת אדה"ז יש להעיר מדברי אדה"ז בשו"ע סי' קסז סוף ס"ה: "שכל הברכות והתפלות תפשו לשון הכתוב בכל מה דאפשר".6 וצ"ע בזה.

והעירני ע"ז חכ"א וז"ל:

קשה לי להאריך בענין שלא עיינתי בו היטב, אבל יש לדעת שלשון המקרא ולשון חז"ל אינן שתי לשונות שונות, אשר כל מלה שנאמרת במקרא באופן זה, חייבת להיאמר בל' חז"ל באופן אחר!

וגם לחז"ל הי' ענין שהתפילה תהי' מיוסדת על פסוקים וכד'. והוא מ"ש אדה"ז בסי' קסז, שהשתדלו לנקוט במליצות הפסוקים בכל מה דאפשר, ואין זה ענין לנדו"ד במקומות שיש הבדל בין ל' חז"ל לל' המקרא.

ומאידך גיסא, ברור שיש בתפילה מלים מובהקות בל' חז"ל, ובטוחני שגם רז"ה לא ניסה לשנות אותן. עד"מ: ברוך מרחם על הבריות, ש"בריות" זו מלה שאינה נמצאת בתנ"ך, אלא רק בחז"ל, ובל' המקרא הי' צ"ל אנשים, בני אדם וכד'.

ועד"ז הדוגמאות שהבאת בהערה 6, כגון לענין כתיבת השם, האם חז"ל אמרו שיש לקרות את השם בצורה אחרת מכפי שהיא במקרא?! והאם היעב"ץ יחלוק על נוסח החתימה מר"ה עד יו"כ, בגלל שהוא ל' המקרא?! והאם בגלל שבל' המקרא צ"ל "נברך אלקינו", חייבים חז"ל לומר בצורה שונה?!

וראה בדברי היעב"ץ בברכות יוצר אור על "מברכים ומשבחים" (ולא "מברכין ומשבחין... ומקדישין וממליכין"), שאע"פ שבל' חז"ל מצוי לרוב בנו"ן, אבל "דווקא היכא דאיתמר, אבל לא לשנות קבלת אבותינו בשביל רמז דק", כלומר, ש"מותר" להתפלל גם בל' המקרא, אם כן הוא הנוסח הישן.

וכדי לקבוע את דעתו של אדה"ז, יש לעשות רשימה מכל ההבדלים שבין ר"י עמדין לבין רז"ה, ולראות כיצד נקט אדה"ז באותם מקומות. וגם אם נמצא שבאחד למאה הוא קבע כרז"ה, עדיין אין זה אומר שזו שיטתו, ואזלינן בתר רובא.

ע"כ הערתו.

דבריי אלו שלחתי לידידי הרב נחום גרינוואלד ואני מביא כאן הערותיו לקמן.

בדין יהודי שומר תורה ומצוות שנבחר או שנתמנה למשרה בכירה בממשלה בחו"ל, איך עליו להתנהג אם יתבקש לעשות דבר שיהי' בניגוד לשמירת המצוות, כגון חילול שבת וכו'.

והנה אם הנידון יהי' בענין שיש בזה סכנת נפשות לאחבנ"י ובידו להציל - הרי פשוט שעליו לעשותו אף שיחלל שבת, ואדרבה - מצוה בגדול.

אלא השאלה היא בענין שאין מעשיו כעת הצלה באופן ישיר, אלא יתכן שע"י מעשיו בהוה יצמח מזה הצלה ליהודים לעתיד, ומה שמתבקש לעשות כעת קשור הוא עם חילול שבת.

ויסוד הדבר הוא לכאורה בהא דאיתא בגמ' (סוטה מט, ב. ב"ק פג, א): המספר קומי (מספר שערות שלפניו ומניח בלורית מאחוריו - רש"י) הרי זה מדרכי האמורי. אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי מפני שהוא קרוב למלכות, של בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית מפני שקרובים למלכות.

ובתוס' בב"ק שם ד"ה התירו לו: "מתחילה לא גזרו על קרובים למלכות".

ובטור יו"ד סו"ס קעח כ' "מי שקרוב למלכות וצריך ללבוש כמלבושיהם ולדמות להם מותר".

וכתב ע"ז בב"י "וא"ת כיון דמדאורייתא אסירי הנך מילי ומילקא נמי לקי עלייהו האיך הי' כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות, וי"ל דמשום הצלת נפשות יש כח להתיר, דכשיש ישראלים קרובים למלכות עומדים בפרץ לבטל גזירות וכו', ועוד י"ל שהתורה לא פירשה דבר אלא סתמה וכתבה ובחוקותיהם וגו' ומסרה הדבר לחכמים והם אסרו דברים אלו לשאר בני אדם ולא ראו לאסרם לקרובים למלכות וכו'", יעויי"ש.

והב"ח מתרץ קושיא זו ד"מפי השמועה למדו שאין זה הלאו חל אלא על מי שרוצה להתדמות משא"כ בזה שקרוב למלכות הרי כוונתו היא כדי שלא יהי' לו גנאי שכשישב בתוכם במלבושים ותספורת אחרת וכו'".

והיוצא לן ממ"ש הב"י (בתי' הא') שישנו גדר חדש בהלכה - "הצלת ישראל". פי', שיש כח ביד חכמים להתיר לנציגי עם ישראל הקרובים לממשלה ועומדים בפרץ, לעבור על איסורי התורה אם עי"ז יוכלו לבטל גזירות לעתיד.

ולכאורה, וכנ"ל, גדר הצלה זו אינו בסכנה שעומדת לפנינו כעת, ושלולי השתדלותו עומדים חיי יהודי בסכנה, דא"כ מאי קמ"ל.

אלא הכוונה בשתדלנות של אשי ציבור יהודי היא, שמתירים לו לעבור על מ"ע ול"ת של תורה בהווה כדי שעי"ז (יהי' במצב ש)יוכל להציל נפשות ישראל אם יעמדו בסכנה ר"ל בעתיד.

אבל לכאו' היתר זה הוא לאיש ציבור שהולך להשתדל עבור בנ"י (ע"ד אבטולמוס בר ראובן, כמ"ש התוס' שם) אזי מתירים לו חכמים לעבור איסורים על סמך זה שבעתיד יעמוד כסניגור ללמד זכות על עמו ששלחו.

אבל בנדו"ד שנבחר ע"י ציבור או נתמנה לא (רק) לייצג את בנ"י, כ"א כנציג כל תושבי הארץ, ומשרתו אינה בגדר "לעמוד בפרץ לבטל גזירות" הרי לאו דוקא שיתירו לו חכמים לעבור על איסורי תורה על סמך זה.

לאידך - היום שיתכן מאד שבאם יתחדשו גזירות חדשות ר"ל ינצל את עמדתו וינסה לבטלם, ולכן אף שכוונתו לא הי "לעמוד בפרץ" סוכ"ס ישתדל להצלת ישראל. והרי האופן היחידי שאפשר לו להשאר במשרתו (להיות מוכן למצב של גזירות בעתיד) הוא ע"י שיתירו לו חכמים לעבור כעת על איסורי התורה.

ואולי יש לדון בזה מצד אחר שיהי' אפשרות להתיר לו בדיעבד בלי הגדר של "הצלת ישראל".

והוא ממה שמצינו בהדין של רופא יהודי הנקרא לטפל בגוי בשבת. וסוגיא שלימה היא בש"ס ופוסקים מה מותר לעשות משום איבה וכו', עד לפס"ד של אדה"ז (או"ח סי' של ס"ב) שבדבר שיש בו חילול שבת אסור.

ובאחרונים דנו והאריכו בזה בזה"ז שאנו גרים בין הגויים ומשתמשים ברופאיהם ורבו רופאי ישראל הנקראים לרפא גוי. ראה שו"ת חת"ס יו"ד קלא, ועוד. ונלקטו כמה מהדעות בזה בס' הלכה ורפואה ח"א ע' קכז ואילך.

וכמה מהלכים בזה להתיר:

א - ישנו החשש שע"י מניעה של טיפול רופא יהודי לגוי, יגרום בעקיפין מצב שרופא גוי לא יטפל בחולה יהודי ח"ו, ויש בזה משום סכנה ופקו"נ לישראל. ולכן מותר לטפל בגוי אף שיש בזה חילול שבת במלאכות דאורייתא.

ב - אם יוודע לשלטונות שרופא יהודי נמנע מלטפל בגוי יענש, א"כ הטיפול של רופא יהודי בגוי אינו כדי לרפאו, אלא כדי להנצל מעונש (אם אינו נוטל שכר ע"ז), והרי זה נכנס בגדר של מלאכה שאינה צריכה לגופה. ושוב אין בזה איסור מהתורה (לפוסקים שמלאכה שאצ"ל אסור רק מדרבנן), ולכן במקרים מסוימים אפשר להקל בזה.

והמקור לזה הוא בתשובות מהרי"ק (סי' קלז) בנידון יהודי שנאנס ע"י גוי ובישל עבור הגוי בשבת, היות והוא עצמו אינו צריך לאותו בישול הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי כוונתו היא רק להנצל ע"י בישולו.

ג - היות ובזה"ז כל הנעשה במקום אחד נתפרסם מיד בכל העולם איכא לחשוש שזה יגדיל את השנאה עד לרציחה ר"ל, ולכן יש לדון בזה כסכנה מיידית ממש.

וביסוד ג' היתרים אלו, אולי הי' מקום להתיר בנדו"ד, כי אף שמובן שלכתחילה אסור לאדם להביא את עצמו למצב שיצריך לעבור על איסורי התורה (אם לא בתנאים דלעיל - פקו"נ בהוה, והצלת ישראל לעתיד) - אבל בדיעבד, שהגיע למצב כזה, אם יתבקש לחלל שבת למשל, בדבר שאין בו שום שייכות ליהודים הרי אפשר לצדד בא' מהסברות הנ"ל.

כי אם ימנע מלחלל שבת בדבר שאין בו שום שייכות לפקו"נ של אחבנ"י (ואפי' בדבר שאין בו פיקו"נ לגויים), יתכן שאם בעתיד יווצר מצב של סכנת נפשות רח"ל ימנעו מלהודיעו וכיו"ב, ולא יוכל לנצל עמדתו להצלתם של ישראל.

וכן אם יוודע בגויים שיהודי נמנע מלמלא את תפקידו באופן שגרם היזק וכו', יתגבר עי"ז שנאת העמים לבנ"י.

ועד"ז אם יוודע בבירור שע"י מניעה זו יענש (ולא רק שיפטרו אותו), אפשר גם להקל מטעם הב'. והדבר צריך בירור.

*) ענין זה מסובך מאד ומתחלק להרבה דרכים, והכוונה כאן היא לכתוב כמה נקודות בקיצור ולעורר לב הקוראים לחקור בזה הלאה.