ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי
בהתועדות דש"פ מקץ תשכ"ד הקשה כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, דאיך הותר להחשמונאים להלחם נגד היונים, בידעם שהם חלשים ומעטים, ובדרך הטבע ינצחו היונים, והרי זהו מס"נ - ולדעת הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ה ה"א והי"ד) אסור למסור נפש על שאר עבירות, חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד, ובנדון דחנוכה עיקר גזירת היונים היתה רק על חודש מילה ושבת (וסימך שמ"ח), ולא על א' מהג' עבירות.
ותירץ, שגם לדעת הרמב"ם אם הוא אדם גדול וחסיד ויר"ש וכו' באופן שאם יעבור וכו' יהי' חילול השם, מותר לו למס"נ גם על שאר עבירות, כמבואר בנו"כ הרמב"ם. ולכן מתתי' שהי' כה"ג, וכן בניו שהיו בני כה"ג וכו', הי' מותר להם למס"נ. ומטעם זה אנו מזכירים ב"הנרות הללו" שהנס אירע "ע"י כהניך הקדושים", כדי לתרץ קושיא הנ"ל.
בשעתו שאלו ה"חוזרים" את כ"ק אדמו"ר שלא הבינו את הקושיא, שהרי הרמב"ם בעצמו כ' (שם ה"ג) וז"ל: וכל הדברין האלו שלא בשעת הגזירה, אבל בשעת הגזירה, והוא כשיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחבריו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות, יהרג ואל יעבור אפילו על אחר משאר מצות וכו' עכ"ל.
- ומקורו בסנה' (כד, סע"א) "לא שנו אלא שלא בשעת גזירת המלכות, אבל בשעת גזירת המלכות אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור וכו' מאי מצוה קלה כו' אפילו לשנויי ערקתא דמסאני". ופרש"י: "ערקתא דמסאני - שרוך הנעל, שאם דרך העכו"ם לקשור כך, ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר, ודרך ישראל להיות צנועים, אפי' שינוי זה, שאין כאן מצוה, אלא מנהג בעלמא, יקדש את השם וכו'" -
ועפ"ז מוכרחים היו ישראל למסור נפשם בזמן חנוכה, כי המצב אז הי' שרצו להעבירם על הדת, כלשון הרמב"ם (ריש הל' חנוכה) וז"ל: "בבית שני כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות וכו'" - וא"כ מה היתה קושיית הרבי איך הותרו למסור נפשם, לשיטת הרמב"ם.
וע"ז ענה הרבי וז"ל: "מלשון הרמב"ם (ריש הל' חנוכה) משמע דהכוונה היתה ללחוץ כו' ולכן בטלו וכו', אבל לא כוונת העברת על האמונה [ועיין ביסוה"ת פ"ה ה"ג: ויגזור גזירה לבטל דתם, אבל בהל' חנוכה: גזרו גזירות ובטלו דתם. - ב' ענינים נפרדים]". עכ"ל (והועתק מענה זו גם בההנחה דאותה התועדות).
וביאור דבריו הוא דהרבי מחדש דיש ב' אופנים בגזירת העברה על הדת: א) כוונת הגוים הוא נגד הדת, ולכן רוצים להכריח את ישראל שלא לקיים מצוותם או מנהגם וכו'. ב) כוונת הגוים רק להצר את ישראל וללחוץ עליהם. והם יודעים שכשיהודי מוכרח שלא לקיים מצותו או מנהגו, ה"ז מיצר לו, ולכן רוצים להכריחו לעבור על הדת, אבל לא משום שבעצם איכפת להם קיום הדת כשלעצמו.
וזהו החילוק בין המצב דחנוכה להמצב שבו הדין הוא דחייבין למס"נ גם בערקתא דמסאני: רק כשכוונת הגוי הוא להעביר על הדת כשלעצמו אז חייבים למס"נ אפילו על ערקתא דמסאני, משא"כ בחנוכה, שכוונתם היתה רק להצר לישראל, וא' מאופני המיצר הי' מה שהכריחם לעבור על הדת, אין מוכרחים למס"נ.
ומדייק כן מחילוקי הלשונות ברמב"ם: בהל' יסוה"ת, בנוגע דין ערקתא דמסאני, כתב הרמב"ם: "אבל בשעת הגזירה וכו' ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם וכו'", משמע שכוונת הגזירה היא לבטל דתם, משא"כ בהל' חנוכה כ': "גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם כו'", (ולא כתב "לבטל דתם"), משמע שכוונתם היתה לגזור גזירות על ישראל ללחוץ עליהם. ולכן - כחלק מלחץ הזה - ביטלו דתם.
ולכן הקשה איך הותר להחשמונאים למס"נ, ותי' שהיות והיו "כהניך הקדושים" הי' זה מותר, וכנ"ל.
ע"כ תוכן הדברים בקשר לאותה התוועדות.
ויש להוסיף שלכאו' יש להקשות מהא דידוע שהחילוק בין חנוכה ופורים הוא שבחנוכה היתה הגזירה נגד הנשמה והרוחניות דבנ"י, ובפורים היתה הגזירה נגד הגופים. וכהלשון ב"ועל הנסים", שבפורים היתה גזירת המן "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים וכו'", משא"כ בחנוכה רצו היונים "להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצונך",
י"ל שזו היתה התוצאה לפועל, ששנאתם לבנ"י היתה כ"כ, שרצו ללחוץ עליהם באופן הכי גרוע, והרי הלחץ הכי גרוע שאפ"ל על בנ"י הוא זה שישכיחם תורתך ויעבירם על חוקי רצונך, אבל לא העברה על הדת כשלעצמה היתה הסיבה מעיקרא, [ואולי יתירה מזו, שאח"כ נשתלשל שרצו בדוקא להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, אבל לא בזה התחילה הגזירה], ולכן אי"ז בגדר ערקתא דמסאני.
[וצריכים לעיין היטב האם מתאים הנ"ל לכל השיטות בדין ערקתא דמסאני. ראה בפרטיות באנצק' תלמודית כרך כב ע' קד ואילך].
והנה שיחה זו נמצא גם בלקו"ש (חל"ה ע' 172 ואילך), וגם שם מקשה הקושיא הנ"ל על החשמונאים, אבל באופן אחר קצת. שם מעתיק מ"ש הרמב"ם בריש הל' חנוכה, וממשיך וז"ל: והנה מפשטות לשונו נראה שדינו של מצב ימי חנוכה הוא כשעת הגזירה, שכתב הרמב"ם בהל' יסוה"ת וכו' (ומעתיק לשון הרמב"ם הנ"ל), ולפי"ז נמצא שאז היו ישראל חייבים למס"נ, ובפרט שנוסף על הגזירות על מילה שבת וחודש (כמובא בכמה מקומות) אמרו "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל". אבל יש מקום לעיון בזה, דאע"פ שבשעת השמד "יהרג ואל יעבור" בכל אופן - הרי זהו רק שאם כופים אותו לעבור על מצות התורה חייב למס"נ ולא לעבור; אבל לכאו' אין לומר שיש חיוב לצאת במלחמה נגד המלכות הרשעה שגזרה גזירות אלו. עכ"ל. וממשיך לפרט הקושיא, ולבסוף מתרץ כדלעיל שלפי שהיו "כהניך הקדושים" הותרו בזה.
במושכל ראשון נראה שהביאור בלקו"ש הוא באופן שונה ממה שכתב לאחר ההתוועדות דש"פ מקץ תשכ"ג, אבל באמת אין מוכרח לומר כן, כי י"ל שמ"ש בלקו"ש הוא כעין "ואת"ל": כאילו הי' כותב - שבאמת לא הי' על המצב דחנוכה דין ערקתא דמסאני, מטעם הנ"ל שכוונתם היתה רק להצר לישראל, ובמילא קשה איך מסרו נפשם, אבל אפילו את"ל שאין לחלק כן, ובאמת הי' עליהם חיוב מס"נ מטעם העברה על הדת, מ"מ קשה איך הותר להם לצאת למלחמה בשביל זה. וכנ"ל. (אבל צ"ע למה לא כתב כן בפירוש בלקו"ש. ויש ליישב).
והנה באם הנ"ל נכון, שגם למסקנא נשאר חידוש זה של הרבי, שגם כשזה להעביר על הדת, מ"מ אן כוונתם רק ללחוץ על בנ"י, אין מחויבים למס"נ, יש לתרץ קושיית המפרשים בכתובות (ג, ב).
דשם אי' בברייתא בקשר להדין דבתולה נשאת ליום הרביעי "ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים". ומקשה בגמ' "מאי סכנה, אילימא דאמרי בתולה הנשאת ליום הרביעי תיהרג - נהגו, לגמרי ניעקרי'". והק' בהג"א, דאיך נהגו לינשא בלשישי נגד תק"ח, והרי כשכוונתם להעביר על הדת, צריכים למס"נ גם על שינויי דערקתא דמסאני. ומפרש שזהו אכן כוונת קושיית הגמ' "לגמרי' ניעקרי'", שאז לא יהי' בזה דין יהרג ואל יעבור, כי באם הבי"ד עוקר תקנתם, כבר אין העם מוכרח למס"נ ע"ז. [וראה שטמ"ק בשם הריב"ש שכ' שהנשים, שעליהם נגזרה הגזירה, מחוייבים למס"נ, אבל החכמים, לא עליהם נגזרה הגזירה, והם יכולים לשנות התקנה].
והק' בפנ"י וז"ל: דא"כ בכל ערקתא דמסאני נמי יעשו חכמים תקנה לשנות הערקתא דמסאני ולא יהי' העברת הדת בדבר, אע"פ דאפ"ה מיחזי העברת הדת, עכ"ל. והוא מתרץ באופן אחר, ע"פ מ"ש הפוסקים דיהרוג ואל יעבור בערקתא דמסאני הוא דוקא כשהגזירה היא שיעבור הישראל בקום עשה, משא"כ כשגזרו לבטל מ"ע וכו', וכאן ה"ז ביטול קום ועשה. עיי"ש.
אבל ע"פ מ"ש כ"ק אדמו"ר י"ל באופן אחר: כשהקשה הגמ' "מאי סכנה, אילימא דאמרי בתולה הנשאת ליום הרביעי תיהרג וכו'", י"ל שלא נתכוונו סתם שכוונת הברייתא היא באם תהי' גזירה כזו, כ"א היתה גזירה כזו בפועל בתקופה מסוימת, וכמובא בספרי דברי ימי ישראל דזמן הש"ס, ושאלת הגמ' היא האם לזה נתכוין הברייתא במה שכתב "ומסכנה ואילך נהגו וכו'", ומסיק שלא לזה היתה כוונת הברייתא.
לפי"ז י"ל שהגמ' ידעה, שאף שגזרו כן כדי להעבירם על הדת, כי בלא"ה מה איכפת להו אם נשאת ברביעי או ביום אחר (וכמפורש בתוד"ה בתולה וד"ה תקנה), מ"מ לא זה היתה סיבת גזירתם, כ"א נתכוונו ללחוץ על ישראל, ולכן רצו להעבירם על דתם. ובאופן כזה אין דין יהרג ואל יעבור, וכנ"ל.
והנה עפ"ז יש לעיין איך הי' המצב ברוסיא הסובייטית, האם הי' חיוב למס"נ על ענינים שאינם מהג' עבירות, כי מצד א' כוונת הקומוניסטן היתה להעביר על הדת, ומחוייבים למס"נ אפי' על ערקתא דמסאני, אבל לאידך, לכאו' סיבת רצונם להעביר על הדת היתה כדי שיהי' להם השליטה על הכל וכו', ולא להעביר על הדת כשלעצמו. [ועצ"ע בזה. וכדאי שיודעי דבר בהמצב אז יעירו ע"ז].
ויש להוסיף שאולי סברא הנ"ל היתה א' מהיסודות להמחלוקת בין הרה"צ ר' אברהם מטשעכנאוו והחידושי הרי"ם עם האדמו"ר מקאצק, בנוגע להגזירה בפולין בשנת תרי"א שכל היהודים מוכרחים לשנות מלבושיהם ולגלח פאותיהם וזקניהם, שהאדמו"ר מטשעכנאוו והחידושי הרי"ם פסקו שחל ע"ז דין יהרוג ואל יעבור מטעם ערקתא דמסאני, והאדמו"ר מקאצק פסק שאין ע"ז דין זה (ראה בארוכה "סיפורים חסידים" עה"ת להרב זוין ע' 295 ואילך) - שי"ל שנחלקו מה היתה כוונת המלכות בגזירה זו, להצר לישראל או להעבירם על הדת, מיוסד על הסברא הנ"ל, שבאם כוונתם רק להצר לישראל אי"צ למס"נ.
Download PDF