ר"מ בישיבה
בגליון העבר (תתב - ע' 33) הקשיתי עמ"ש בלקו"ת ד"ה 'וידעת' (ואתחנן ד, א), ומ"ש שם בקיצור: דהנה מבאר שם שהאמונה שהקב"ה מחי' מאין ליש נק' בשם דעת והוא לשון הכרה והרגשה והעמקת הלב שלא יסיח דעתו מזה, וממשיך שם אדמוה"ז "משא"כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כדיבור דמי", - דלכאו' הרי גם הרהור באופן של העמקת הדעת לאו כדיבור דמי.
ואולי י"ל, דהנה בתניא פל"ז - לאחר שמבאר שהרהור לאו כדיבור דמי ועקימת שפתיו הוי מעשה, ומשו"ה אף ע"י מצוות שתלויים בדבור פועלים הענין דדירה בתחתונים - מבאר אדה"ז: "וכל מה שמדבר בכח גדול יותר הוא מכניס ומלביש יותר כחות מנפש החיונית בדיבורים אלו ... וז"ש רז"ל אם ערוכה בכל רמ"ח איברים משתמרת ואם לאו אינה משתמרת כי השכחה היא מקליפת הגוף ונפש החיונית הבהמית שהן מקליפת נוגה הנכללת לפעמים בקדושה והיינו כשמתיש כחן ומכניס כל כחן בקדושת התורה או התפלה".
והיינו שמבואר, שע"י דיבור בכל כחו גורם שלא יהי' בכלל שכחה. ולכאורה מזה מובן שאף ע"י דבור סתם, בלי שיכניס כל כחו, ג"כ גורם עכ"פ שלא יהי' שכחה - כמו ע"י הרהור לבד בלי דיבור כלל. וכמו שמביא שם בהמשך הסוגיא בעירובין (נד, א) מהפסוק "כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך" - "אימתי ד"ת נעים בזמן שתשמרם בבטנך ואימתי תשמרם בבטנך בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך".
ועפי"ז י"ל, דהנה בלקו"ת שם מבאר דדעת הוא העמקת הלב - "שלא יסיח דעתו מזה ויהי' לו לזכרון תמיד שלא ישכח ויסור מלבו. משא"כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כדיבור דמי".
והיינו: דע"י העמקת הדעת גורם שלא ימוש מזכרונו; משא"כ ע"י הרהור אינו פועל שלא ימיש מזכרונו, ועוד זאת דגם לא הוי כדיבור - ומשו"ה גם מצד זה אינו פועל שלא יהי' שכחה.
והיינו דיש ב' אופנים לפעול לזכור: אופן א' - שחושב על זה כל הזמן, והיינו שאף שמצד הגוף וכיו"ב הי' יכול לשכוח, דלא ביטל הקליפה ע"י שהשתמש בהגוף לדבר בכח גדול יותר, מ"מ כיון שהדעת הי' באופן של "העמקת הלב שלא יסיח דעתו מזה ויהי' לו לזכרון תמיד" - משו"ה אינו שוכח.
ואופן הב' לבטל הקליפה - ע"י דיבור, וממילא אינו שייך ענין השכחה אף שמסיח דעתו מזה.
וע"ז מסיים שם: "משא"כ בהרהור בעלמא דלא עביד מידי דהרהור לאו כדיבור דמי", והיינו שבהרהור חסר ב' ענינים הנ"ל: כיון שזהו "הרהור בעלמא לא עביד מידי", וגם "דהרהור לאו כדיבור דמי" - וממילא חסר גם ענין הב'.
Download PDF