ר"מ בישיבת תות"ל - מאריסטאון
בגליון העבר כג [תתב] העיר הרב יעקב משה שיחי' וואלבערג בלשון המובא בלקו"ת ד"ה וידעת (ואתחנן ד, א) על ענין האמונה "...וזה לשון אחזה ולכן אי"ז נקרא בשם אמונה בלה"ק אלא בשם דעת כי דעת הוא לשון הכרה והרגשה, וגם דעת הוא העמקת הלב, שלא יסיח דעתו מזה, ויהיה לפניו זכרון תמיד, שלא ישכח ויסור מלבו. משא"כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כדיבור דמי", דלכאו' מהו השייכות בזה לענין הלכד"ד, דלכאו' הלכד"ד הוא אפי' הרהור באופן דהעמקת הדעת, דבפשטות אין מברכין ברכה"ת גם כשמהרהר באופן דמעמיק דעתו בזה1, והאם היה הדין דהכ"ד, האם היה פועל ההרהור שלא יסיח דעתו. וכו' דלכאו' אין הכוונה לדין הלכד"ד אלא להמציאות. וא"כ מהו הכוונה בזה. עכת"ד.
ואולי אפשר לומר שיש בזה גם מענין הדין ד"הרהור" (דלכד"ד): דבסי' מז מביא הד"מ, וכן כ' ברמ"א, ובאדמה"ז הלכה ד "...כל מקום שמותר להרהר מותר להורות היתר או איסור אך לא יאמר טעמו של דבר..." (ד"מ), "וה"ה דיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו [ר"ן....כתב דהוי כהרהור]" (רמ"א), "...והמהרהר בד"ת א"צ לברך וה"ה שיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו שזה ג"כ אינו אלא הרהור והרהור לאו כדיבור הוא...2" (אדמה"ז מ"ז ס"ב).
ואולי אפשר לומר ההסבר בזה: שהגם שבנוגע לתושב"כ הענין דדיבור ענינו א': שיוציא מפיו וישמיע באזניו מה שאומר, י"ל שבנוגע לתושבע"פ יש בו עוד ענין א': בנוסף לענין הא' שצריך להוציא בפיו ולהשמיע לאזניו (כמבואר בשו"ע אדמה"ז הל' ת"ת ספ"ב), כיון שצריך שילמד באופן ש"מבין הפירוש" דאל"כ "אינו לימוד כלל" (כמבואר שם בשם המג"א), שלכן אם אינו מבין תושבע"פ אינו ענין דלימוד, אולי אפשר לומר שבזה ישנו הצורך שהלימוד יהיה באופן של דיבור בענין שלא יהיה כ"הרהור בעלמא", והיינו כשהלימוד כולל הבנת טעם הדבר שעי"ז אינו כהרהור בעלמא3 4 5.
ומענין לענין: בענין הלכד"ד לענין לימוד התורה יש להעיר בהא דכ' אדמה"ז "וכל מי שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא אינו יוצא..." דלכאו' כיון דפוסק בסי' סב וקפה דהעיקר דהלכד"ד, ובזה גם אם "אינו יכול" אינו יוצא אלא שיש לו לחשוב במצוה של תורה (כדבריו בהל' ברכהמ"ז) א"כ למה כתב כאן ד"אינו יוצא" בענין ד"אפשר לו להוציא בשפתיו", דמשמע דאם אין אפשר להוציא בשפתיו, יוצא בהרהור לבד, והרי פסק בסי' סב דהלכד"ד, אלא שאם אנוס שאינו יכול להוציא בשפתיו יש לו להרהר בלבו וד' יראה ללבב כו' או ש"הצריכו חכמים לב"ק קודם שביטלו תקנת עזרא, אם אין לו מים לטבול, שיהרהר בלבו ברהמ"ז...", אבל א"י בזה המצוה מה"ת (אלא דהוי אנוס).
1) ולהעיר שישנו שיטה בהלכה שרוצה לחלק בין הרהור ב"דרך קבע" כ"מהרהר מתוך הספר" בין "הרהור בע"פ דרך ארעי" (מור וקציעה על הטור סי' מ"ז). אבל מובן שאדמה"ז אינו נוקט שיטה זו.
2) ובפשטות זה דלא כמטה יהודה שמובא במשנ"ב שזה רק בפסק בין ב' בעלי דינים, דפשטות הר"ן רמ"א ואדמה"ז איירי בהוראת או"ה. וכבר העירו כמה בפירוש דבריו.
3) ויש להעיר להמבואר בפנים: מה שכתוב בסה"מ רנ"ט יו"ט של ר"ה במעלת הדיבור מה שע"י מאיר ומתגלה פני' ועומק השכל, וכן באורך ורוחב ובאופן גילוי השכל, וכ' שם במעלה הא' "שע"י הדיבור דווקא יתחדשו אצלו שכליות חדשות בתוס' אור חדש בעמקות השכל מה שלא היה כלל במחשבתו לבד...שאז דווקא נתגלה לו עומק ההשכלה הזאת כו'. ולכן צ"ל לימוד התורה בדיבור דווקא כמ"ש ודברת בם וכתיב חיים הם למוצאיהם למוציאיהם בפה דוקא כו'" ע' ד'.
"...הנה בדבור ויראה אנו רואים שיש בינה יתירה כו' בהיות שנראה בחוש שע"י הדבור בלמדו איזה הלכה משכיל בה שכל עמוק מה שלא יוכל להשיגו כלל במחשבת העיון בלבד וכמארז"ל ומתלמידי יותר מכולם, הרי נולד ונמשך שכל חדש ממקור השכל ע"י הדבור...ולכן עיקר עסק התורה להוציא הדברים בדיבור פה..." (צ"צ שה"ש תל"ה-ו).
ויש לראות אם יש לתווך בין המבואר בזה להמבואר בתניא פל"ז בענין הלימוד בדיבור דווקא או דזה ביאור בפ"ע לגמרי.
4) והיינו דאין החסרון בפסק בלי טעם, שבזה "עיקר הדין" שהוא הטעם נשאר ב"הרהור", והיינו שהחפצא דתושבע"פ נשאר בהרהור (כדמשמע במשנ"ב שם סק"ז וסי' פה), דהרי ההוראה עצמה והדין עצמה היא תורה ובמקום מטונף אסור לומר הוראה בלשון הוראה גם בלי הטעם (דפשטות סגנון ההלכה שם נראה דהיינו לא מצד ההרהור שבתוך ההוראה, אלא מצד ההוראה עצמה) (כמבואר בסוף סי' פה), אלא שהוא חסרון בלימוד הגברא: דיש צורך בלימודו כשמביאו לעולם ולבוש הדיבור.
5) ואי"ז סותר: למה שמברכין ברכה"ת אמשנה (אף שהיא הלכה פסוקה) כמבואר בס"ב (באותו סעיף דפוטר ברה"ת מהרהור ומפסק דין), כיון דמשנה היא גם היא "פירוש התרי"ג מצות שבתורה" (אדמה"ז פ"ב ס"א), והיא "תורה שניתנה למשה מסיני" ולכן הדבור בענין זה אינו "הרהור", משא"כ פסק דין בלא נתינת טעם אין בו גדר זה ונחשב כ"הרהור".