בגליון תתב מעיר הרה"ג ר' יעקב משה שיחי' וואלבערג במ"ש בלקו"ת ד"ה 'וידעת' (ואתחנן ד, א) בהחילוק בין אמונה ודעת, שדעת הוא (כעין) ראי', משא"כ אמונה שהוא דומה להרהור והרהור לאו כדיבור דמי.

ומקשה בזה שלכאורה אינו מובן החילוק בין סוג מחשבה לחבירו בנוגע לענין 'הרהור לאו כדיבור דמי', דהרי אפילו המחשבה הכי עמוקה אינה כדיבור.

ולכאורה י"ל בזה: בלקו"ת מדבר בענין המחשת הדעת שהיא דומה לזו של ראי', ופי' הדברים אפשר לומר עפ"י המבואר באריכות בלקו"ש ח"ו יתרו (ב) בענין 'וכל העם רואים את הקולות' שמעלות הראי' לגבי שמיעה הן: א) ראי' נוגעת הרבה יותר עמוק בנפש משמיעה. ב) שע"י הראי' תופסים גשמיות הדבר משא"כ ע"י שמיעה תופסים רק חלק הרוחני. (עיי"ש בארוכה דברים ערבים מנופת צוף וכל טעם. וראה בארוכה לקו"ש חכ"ז אמור (א) בענין כח ופעולת הדיבור בשבח חבירו).

ואולי זהו הדמיון לדיבור, - ע"י דיבור יש גילוי הרבה יותר מוחשית מזה שיש ע"י הרהור, לא רק כלפי השומע כ"א גם לגבי המדבר (דקול מעורר הכוונה וכו'). וזהו הדמיון לענין הדעת - ע"י הדעת מגיעים להמחשה שהיא דומה יותר להמחשת הדיבור מהמחשת ההרהור.

ובאתי רק להעיר.