א. בשו"ע אדה"ז הל' ראש השנה סי' תקצ סוף סעי' ט כתב וז"ל "התוקע תר"ת או תש"ת בנשימה אחת אם הפסיק מעט ביניהם בענין שיהיו נחלקין לג' קולות יצא וי"א לא יצא וצריך לחזור ולתקוע כל הג' קולות שהתקיעה הראשונה לא הי' לה הפסק וסוף והתקיעה האחרונה לא הי' לה ראש והתחלה שעשה הכל בנשימה אחת ואע"פ שהעיקר כסברא הראשונה מ"מ יש לחוש לסברא האחרונה ויחזור ויתקע כל הג' קולות", עכלה"ק.

וכן פסק המג"א סי"ט דלא מתיר רק בהפסק מועט בינתיים.

והנה מקור דין זה הוא בירושלמי ר"ה פ"ד ה"י עשאן בנפיחה אחת יצא - כגירסת קה"ע והרא"ש, ופי' בקה"ע אי אמרי' כיון שהם קולות מופרשין יצא דאיכא היכרא או"ד בענין שיהיו מופסקין וניכרין לכל שהן ג', ע"כ. ומכאן הוכיחו הראשונים היינו הרמב"ן (כ"ז), הרא"ש סי' י', הרשב"א הר"ן וריטב"א שגם עשאן בנשימה א' יצא. וזהו דעה הראשונה שהביא אדה"ז.

אולם רבינו ירוחם כתב שלא יצא, וטעמו שאין כאן לא ראש ולא סוף. וכן עוד ראשונים, העיטור והמאירי הביאו מהתוספתא פ"ב הי"ד תקע והריע ותקע בנשימה א' לא יצא. וזהו דעה השני' שהביא אדה"ז לעיל.

אגב, הרמב"ן וכ"כ הגר"א כשמבאר דעת הב"י שהביא דעה זו, כתב דתוספתא זו משובשת היא וצ"ל בה "יצא", ואשר לכן כ' המ"ב שדעת הגר"א לעיקר כדעה הראשונה אך כאמרו כ"ק אדה"ז (ועוד החיי"א קמב, טו) כתב שיש לחוש לדעה זו ויחזור ויתקע כל הג' קולות.

אלא מה שלא זכיתי להבין בדברי כ"ק אדה"ז הוא, שבהסברת הדעה הראשונה הנ"ל שיצא, מוסיף התנאי "אם הפסיק מעט ביניהם בענין שיהיו נחלקין לג' קולות" משמע דבלא"ה (היינו שלא הפסיק מעט ביניהם) לא יצא.

הרי כל החידוש שבדעה זו שא"צ לעשותם בב' נשימות ואפי' לא הפסיק בנשימה ביניהם יצא. ואף את"ל שהן הן הדברים שאדה"ז הבין בשיטה זו, שצ"ל הפסק בלי נשימה הרי כשמעיינים בראשונים הנ"ל - היינו הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א - נראה מפורש דלדעה זו אפי' עשאן בנפיחה אחת יצא, דשינוי הקול הוא ההיכר דהפסק מועט - וכל הראשונים החולקים על דעה זו (היינו הרבינו ירוחם ודעמי') הרי זהו טענתם שהראש אין לו סוף, סוף אין לו ראש, ואם הפסיק ביניהם, כדרישת אדה"ז, הרי יש לראש סוף, ולסוף ראש! ואבקש מקוראי הגליון להעיר ולהאיר בזה.

מענין לענין באותו ענין - מבואר בשו"ע אדה"ז סי' תקצ סעי' טו בתוקע "שמתחיל להריע ואין הקול עולה יפה ופוסק וחוזר ומתחיל להריע שאין הקול הקצר שישמעו בשופר חשוב הפסק בין תרועה לפשוטה שלפני' כיון שהוא מעין תרועה שצריך לתקוע". עכלה"ק.

והנה דבר זה מצוי מאד, שאין קול התרועה עולה יפה, ולפי המבואר לעיל סעי' ט דהכרעת אדה"ז הוא דבתקיעות דמיושב צ"ל נשימה אחת - הי' יוצא דמי שבאמצע תקיעות דמיושב לא עלה לו התרועה (בתוך סדר תשר"ת) יפה, הי' צריך להתחיל עוד פעם מהשברים ולא מהתרועה.

ובאתי רק להעיר בדבר המצוי מאד ובפרט בין המתחילים.

בשו"ע אדה"ז סי' תקצ סעי' ג - אם התנה בתקיעה אחרונה של ג' סדרי תשר"ת שאם סדר תשר"ת הן הן עיקר המצוה תעלה לו תקיעה זו לתקיעה זו לתקיעה אחרונה של תשר"ת, וגם סדרי תש"ת הן עיקר המצוה ... תעלה לו תקיעה זו לתקיעה ראשונה של תש"ת אינו צריך לתקוע שנית לפני תש"ת ... אבל אם לא התנה כן אין תקיעה אחת עולה לשני סדרים ... לפי שמצות צריכות כוונה ... שאם תש"ת עיקר המצוה א"כ כשנתכוין בתקיעה זו להשלמת תשר"ת לא יתקע לשם מצוה כלל". עכלה"ק.

והנה במ"ש דאם נתכווין בתקיעה זו להשלמת תשר"ת לא תקע לשם מצוה כלל, לא זכיתי להבין דברה"ק; דאילו הי' מיירי במתעסק בעלמא ותקע בשופר ויצא קול תקיעה ניחא, דהרי מצוות צריכות כוונה והמתעסק לא התכוון לשם מצוה ולכן אינו יוצא יד"ח, וכמבואר לעיל סי' תקנט סעי' ו-ז.

אבל כאן מיירי דתקע לשם מצוה, ולשם תקיעה, אלא מאי? לא התכוון בהסדר הנכון, - וכי משום שתקע תקיעה בתשר"ת והי' צ"ל התקיעה דתש"ת מקרי אינו מתכוון, וכלשונו הק' "לא תקע לשם מצוה כלל"? הרי כן תקע לשם מצוה?

והנה בס' מועדים בהלכה להגרש"י זוין ע"ה (דף מד) מביא "חידוש גדול" משו"ת "גליא מסכת" או"ח סי' ג', דהתקיעות אינן באות אלא לשם התרועות, שאם אין פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' אין זה נק' בשם תרועה, ועיי"ש טעמו ונימוקו.

ועוד מובא שם מחלוקת התנאים בגמ' סוכה נג, ב דר' יהודה סבר תר"ת מצוה אחת, היא וחכמים אומרים תקיעה לחוד ותרועה לחוד. והגליא מסכת הנ"ל מתאמץ להעמיד חידושו אפי' לחכמים. עיי"ש. ואולי עפי"ז אפשר להתחיל להסביר דברי כ"ק אדה"ז דלעיל. דהתקיעה של תש"ת אף שהיא תקיעה, אבל יש לה דין אחר מדינו של התקיעה של תר"ת. והתוקע לשם השלמת תשר"ת לא תקע לשם תש"ת (אם זהו העיקר). ולא תקע לשם מצוה כלל.

וכמובן שזה חידוש גדול ובפרט שלדברי חכמים בסוכה שם תקיעה לחוד ותרועה לחוד - וע"ש במועדים בהלכה מה שמביא בשם ה'צפנת פענח' עפ"י המורה נבוכים "כשימצא בדבר מורכב משני דברים וימצא אחד משני הדברים בפנ"ע חוץ מן הדבר ההוא המורכב, מתחייב מציאות האחר בהכרח חוץ מן הדבר ההוא המורכב גם כן". ע"ש.

ואבקש מקוראי הגליון להאיר בדברי כ"ק אדה"ז אלו.