E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ נח - תשנ"ט
הלכה ומנהג
הערה בשו"ע בסי' שלו
הרב גדלי' אבערלאנדער
מח"ס פדיון-הבן כהלכתו

כתב אדה"ז בסי' שלו סעיף חי: "ענפי אילנות שהוכנו לתשמיש מבע"י בענין שיש תורת כלי עליהם ומותרים בטלטול כמ"ש בסי' ש"י, מותר להעמידם במים בשבת ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים, וצריך ליזהר שלא ליתן מים אל כלי כדי להעמידם שם, אלא יעמדו במים שהיו בכלי מכבר ואפי' העמידם במים מבעוד יום אסור להוסיף עליהם מים בשבת ויו"ט מפני שטורח לתקן כלי עיין בסי' תרנד".

ולכאורה דברי רבינו צע"ג, דהרי להדיא מבואר בסי' תרנד דמותר להוסיף מים ביו"ט. והוא ע"פ משנה סוכה מב, א "בשבת מחזירין ביום טוב מוסיפין". ומצוה לישבו.

הלכה ומנהג
תשבו כעין תדורו
הרב אברהם הרץ
ר"מ בישיבה

בשו"ע אדה"ז סי' תרלח סעי' ה' מבואר דהאיסור ליהנות מעצי סוכה היא רק במסתפק מהעצים שמפקיע מעליהם קדושת הסוכה אבל כל תשמיש שאינו מפקיע מעליהם קדושת הסוכה כגון להניח על הסכך חפציו מותר (ומקורו בט"ז שם).

וצריך ביאור שהרי למדים סוכה מקדשים כמבואר בסעי' א' שם, ד"כשם שחל שם שמים על הקדשים כך חל שם שמים על הסוכה".

ובקרבן הרי אסור לו ליהנות שום הנאה חוץ מהקרבה שזהו מצותו.

ומדוע בסוכה מותר הנאה שאין מפקיע קדושת הסוכה כגון להניח חפציו הרי אין בזה קיום מצוה לכאורה, דהרי גדר המצוה היא תשבו כעין תדורו דהדירה בתוך הסוכה היא המצוה, וכמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תרלט סעי' א'. וא"כ מדוע מותר לו ליהנות מהעצים להניח עליו חפצים הרי נהנה שלא במקום מצוה ומאי שנא מקדשים.

וגם הרי בשעת הגשמים אין מצוה בישיבתו כמבואר בסעי' כ"א שם, ואעפ"כ מותר לו לשבת בסוכה, ולכאורה הרי נהנה שלא במקום מצוה. וכן העיר בשו"ת עונג יו"ט (וראה מה שהערנו בזה בגליון שעבר).

ואפשר לומר בזה, דאע"פ דגדר קיום המצוה של האדם היא תשבו כעין תדורו הדירה בתוך הסוכה ובאופנים מסויימים כגון שלא באופן דמצטער.

מ"מ גדר חפצא דהסוכה היא שדומה לדירת האדם ולכן מצד חפצא דהסוכה היא מיוחד לכל הנאה ותשמיש שזהו ענינו דירת האדם.

ואע"פ שישנם הנאות שאין בזה קיום מצוה אבל מצד ענינו דהסוכה הרי כל הנאות מותרות, שדר בו כמו שדר בבית בכל אופן שרוצה.

וא"כ שפיר דומה סוכה לקדשים שכמו שבקדשים מיוחד להקרבה, כמו"כ סוכה מיוחדת להנאת האדם ותשמיש האדם.

אבל להסתפק מהעצים הרי אין הסוכה מיוחדת לזה דאדרבה הרי מבטל ומפקיע מהעצים קדושת ודין הסוכה וממילא אסור מה"ת כמו בקרבן.

הלכה ומנהג
טעם דמותר לתקוע לאחרי נעילה ביה"כ
הרב שמואל זייאנץ
ר"מ בישיבת תות"ל - חובבי תורה

בטור סי' תרכ"ג מביא שנכון יותר לתקוע אחרי התפילה כשכבר הבדיל בתפילה. אבל מביא גם החולקים ותוקעין לפני הבדלה ובטעם שאין חוששין לשבות דתקיעה לשיטתם כ': כיון שתקיעת שופר אינו מלאכה (טור) וכבר עבר היום (מג"א מהטור). ובאדמה"ז שם מוסיף "אעפ"כ אין כאן איסור כלל דכיון שהתקיעה אינה מלאכה כלל, ואין בה אפי' משום שבות גמור . . ולא אסרו בשוי"ט אלא משום עובדין דחול . . יש להתיר. אפי' בביה"ש אם כבר גמרו תפלת נעילה".

הפרמ"ג מסביר: שבות ביה"ש כה"ג הוי צורך מצוה (וכן בשער הציון). אבל לפי דברי אדמה"ז נראה דהטעם הוא: דכיון שאינו אפי' שבות גמור אלא עובדין דחול לכן יש להתיר בזה.

והיינו דאפשר שתלוי בגדר שבות דתקיעת שופר: הפרמ"ג לומד כפשטות המג"א (תקפ"ח ד') שיש בזה הגזירה דשמא יתקן כלי שיר (ומתאים גם בשיטת המהרש"א בתוס' ר"ה כ"ט ע"ב דיש בו איסור מלאכה מדרבנן) ולכן צריך להוסיף שאין כאן איסור שבות מדרבנן במוצ"ש משום שהוא לצורך מצוה. ויידרש עוד הסבר לפי הסברא שב"אפוקי יומא" לא התירו בביה"ש שבותים בשביל דבר מצוה או צורך גדול (מג"א ואדמה"ז שמ"ב) -"דהכא הקילו דכמה טעמים יש על תקיעה זו" מחצה"ש שם-.

אבל לאדמה"ז נראה כמו שכ' בהדיא דאין כאן איסור מה"ת ואין כאן אפי' שבות מדרבנן אלא משום עובדין דחול וכפי שביאר דעתו בסי' תקפ"ח ס"ד (וכפי שכ' כ"ק אדמו"ר בלקו"ש ח"ט ע' 374 שהוא "חדוש מפתיע" -ולכאורה מיוסד בשיטת הר"ן בשבת ד' בפי' דברי הרי"ף) א"כ אין ההיתר מיוסד משום שבות במקום מצוה (שאפשר כנ"ל אי"ז שייך באפוקי יומא) אלא שהיתר התקיעה הנ"ל (מצוה בביה"ש) רק בעובדין דחול.

והנה בלבוש נתן הסבר גם על הא דאין אנו גוזרין גזרה דרבה: "דהו"ל שבות דשבות . . ועוד כי עדיין העם בקיאין מר"ה שעבר בסמוך וגם השופר עדיין רגיל בב"ה".

אדמה"ז השמיט ענין דגזרה דרבה (ולא הסביר למה לא שייך כאן גזרה דרבה). ואפשר דלפי הנ"ל (בלקו"ש ח"ט) מובן: שיטתו הוא שהגזירה דרבה בר"ה באה לחזק איסור קל דעובדין דחול ושלא יבא המצוה וידחה אותה. וא"כ אפשר דבבהש"מ (גם דאפוקי יומא) אין כאן איסור דעובדין דחול במקום מצוה ובמילא אין גזירה דרבה גרידא מספיק לאסור תקיעה דביה"ש דיה"כ.

ואפשר לדחות סברא זו דהרי בצירוף גזירה דרבה אפשר שיחזק איסור דעובדין דחול גם בביה"ש. ועוד: המג"א עצמו (דסובר כנ"ל שהוא שבות משום גזירה שמא יתקן כלי שיר) אינו מביא הטעם למה אין כאן גזירה דרבה.

ואפשר לומר: דכיון שאינו חיוב גמור אין בזה טעם הגזירה ("הכל חייבין בתק"ש . ."). וזה מתאים עם המבואר באג"ט במלאכת טוחן אות ל"ח ס"ק ט"ז דהגזרה דגזרו משום הוא משום המצוה דמתוך שבהול לקיים המצוה יבוא לידי העברת ד"א. והוא ע"ד שכ' השפ"א בר"ה כ"ט שהוא משום המצוה לתקוע. וא"כ מובן בפשטות דכיון שאין תקיעה זו דיה"כ חיוב מצוה באופן דתק"ש דר"ה לכן אינו בהול ואינו שייך כלל גזירה דרבה.

בשיטת אדמה"ז לפי המבואר ברשימות: יש להעיר עוד מהל' זו דהנה ברשימות כ"ק אדמו"ר חוברת ס' מבואר בדברי אדמה"ז דטעם האיסור לתקוע ר"ה שחל בשבת הוא בצירוף ב' הטעמים: א) עובדין דחול, ב) גזירה דרבה. ומבאר שם דגזרה גרידא אינה מספיק כדמוכח מלולב דבזמן הבית ביום הראשון היו נוטלים בכל מקום, והטעם מסברת ר"י שאם עבר והוציאו פטור מחטאת כיון דעסק במצוה. טעם דעובדין דחול לבד אינו מספיק כיון דתק"ש אינו שבות גמור, וכמו שמצינו שרדיית הפת הותרה מפני מצוה דג' סעודות אף דהוי עובדין דחול.

לכאורה כוונתו דכ"ק אדמו"ר הוא שעובדין דחול צריך להיות מותר במקום מצוה (ומדמה תקיעת שופר לרדיית הפת). וא"כ ישלה"ב קצת דבשו"ע אדמה"ז משמע שהתירו תקיעה בביהמ"ש (דהוא רק משום עובדין דחול) דוקא בביהמ"ש כשגמרו תפילת נעילה (ולא לפנ"ז). ואוי"ל דכיון שתקיעת שופר דנעילה אינו חיוב ומצוה כמו תק"ש או ג' סעודות לכן לא התירו תקיעה זו רק בביה"ש.

עוד בשיטת אדמה"ז במגילה: עוד יש להעיר לפי דברי כ"ק אדמו"ר בשיטת אדמה"ז שגזירה דרבה גרידא אינו חזקה כ"כ וצריך לצרף עוד טעם א"כ ישלה"ב במגילה שגם שם אסור לקרות בשבת משום גזירה דרבה.

ואולי י"ל: דהרי מבואר שם בגמ' דר"י אומר שהטעם במגילה הוא דעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, וי"ל שרבה גם הוא סובר כמותו ומצרף ב' הטעמים.

ובזה יומתק שהתוס' (מגילה ד' ע"ב) כתבו שר' יוסף שאומר שהטעם הוא שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, מודה לרבה, כיון דבשופר ולולב ליכא טעמא אחרינא אלא שמוסיף טעם אחר משום הנפק"מ דמקדש (דליכא שבות שם) ואפ"ה אסור משום סברת ר"י. ולפי הנ"ל אפ"ל באו"א: שהגם שר"י מודה לרבה אבל טעם דרבה אינו מספיק לאסור (כיון שהגזירה גרידא אינו מספיק לאסור לגמרי ע"ד לולב ובשופר צריך טעם אחר) ולכן ביאר ר"י הטעם המיוחד דמגילה.

האם יכולים ללמד אשה ברכת ע"נ לולב ולבטא שם ד': יש להסתפק קצת האם יכולים ללמד ברכת לולב נשים שאינם יודעות לברך בעצמן ולהוציא שם ד' (גם לשיטת הר"ת דיכולים לברך רשות). דאמנם מותר ללמד לתינוקות הברכות כתקנן (שו"ע רט"ו) אבל יש לומר דהוא רק בדברים שיש חיוב לכשיגדלו ולא בדברים שהם רק רשות.

והנה יש להוסיף בזה לפי דיוק כ"ק אדמו"ר בשיטת אדמה"ז (בסי' רט"ו) באגרות קודש ח"ג ע' קל"ח, דהנה בגמ' וטוש"ע מבואר דיכול לבטא אזכרות ללמד קטנים. המג"א (רט"ו סק"ה) כ' "דגדול בשעה שלומד הברכות בגמ'" אינו אומר. כ"ק אדמו"ר מדייק דאדמה"ז שינה וכ' "אסור לגדול המתלמד" היינו שלומד הברכות לומר שם ד'. ועיי"ש במכתב בטעם אדמה"ז, "דכיון דאפשר ללמדו בעת החיוב, אין לעשות זה, עכ"פ מדרבנן, בזמן הפטור". (משא"כ הקטן דבכל עת פטור הוא, עיי"ש).

וא"כ יש להוסיף: (בשלמא למג"א אפשר לומר שכמו שהיא יכולה לברך ולהוציא שם ד' לשיטת ר"ת כמו"כ יכולים ללמדה איך לעשות הברכה וכיון שהוא דרך לימוד ללמדה, אין בזה איסור למג"א (אף שגם בשיטתו אפשר לחלק בין לימוד דדבר שמחוייב בו לדבר שהוא רק רשות ובפרט ללמד זולתו בדבר דרשות), אבל לאדמה"ז שגם דרך לימוד אינו אומר אלא (כשאפשר) "בעת החיוב") האם עיקר ההדגשה הוא שאין לבטא שלא בשעת וזמן עשיית הברכה אלא יש ללמדו בשעת עשיית הברכה, (וא"כ מותר ללמדה בביטוי השם בשעת עשיית המצוה) או נכלל בזה גם שצריך להיות בעת החיוב וכיון שנשים אין חייבות בזה לכן אין ללמדן ברכה זו בביטוי השם אלא (אפשר ללמדה ביטוי השם ב)ברכות המחוייבות בה (ואינו דומה לקטן שצריכים ללמדו בדבר שיתחייב לכשיגדיל וכיון דבכל עת פטור הותר (גם באב) משא"כ אשה זו אין עליה חיוב כלל שתלמד ותתחנך בברכה זו).

באו"א: אם "דאפשר ללמדו בעת החיוב" בנשים שייך בברכות אחרות א"כ אין ללמדן ביטוי אזכרות רק בעת החיוב או דילמא כיון דברכה זו א"א באופן של חיוב א"כ הרי"ז לקטן ויכולים ללמדם בשעת אמירתן ברכה זו.

ויש להוסיף עוד בהספק: האם "דקבלוהו עלייהו חובה" (לכמה פוסקים במצות דשופר ולולב) מחשיבו גם לברכה בגדר זה. (ולהעיר מל' אדמה"ז תר"מ ס"ב שנראה שלא לומד שנחשב לחובה אלא "אם ירצו לישב בסכוה ולברך הרשות בידם. וכן בהל' שופר).

ואין ענין זה כלל להא דפסק אדמה"ז (תקפ"ט ס"ב) דיכולים להוציא שופר לנשים לר"ה כדי שהם ישמעו אותו, אע"פ שאין הן מחוייבות אלא שיכולים לתקוע ועושים נח"ר להם (ודלא כהשאג"א סי' ק"ו שאוסר בהוצאת הלולב בשבילם): דהתם מותר משום שזה נחשב לצורך (קצת) ומותר ההוצאה עבורה אבל אין זה ענין להתיר ביטוי שם ד' כשאינו זמן חיובו ואין לה חיוב כלל.

הלכה ומנהג
כונה בברכה לצאת חלק מהמצוה
הרב מרדכי פרקש
שליח הרבי בעלביו וואשינגטאן

א) המגן אברהם הל' סוכה סי' תרלט ס"ק י"ז כ' בא"ד: "ודוקא כשיצא יציאה גמורה [מהסוכה] לעשות ענינו שלא לחזור לאלתר [א"צ לחזור ולברך]. אבל לא יצא אלא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכה לשעתו, כשיחזור א"צ לברך ... כיון שלא הסיח דעתו ממנה". והב"ח בסס"י תרמג כתב דמשמע במהרי"ל ובשאר אחרונים דכשחוזר ואוכל חוזר ומברך, והיינו טעמו דכל אדם דעתו מן הסתם שלא תהא הברכה פוטרתו אלא עד שעה שיחזור ויאכל כי אז יחזור ויברך ודו"ק, עכ"ל.

ודבריו תמוהין דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ויכוין שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות וכי יחזור ויברך בחצות, הא ודאי ליתא. וגם לא ראיתי באחרונים שום משמעות. לכן אין לברך דיש לחוש לברכה לבטלה וכו'.

ובמגן אברהם לא מסביר מהו הפשיטות שלא יחזור ויברך אחר חצות ומשמע שהוא פשוט בלי שום חולק.

אמנם נראה מד' שאר פוסקים שאכן אפשר לכוין בברכת המצוה שלא לפטור חלק מהמצוה שהי' נפטר ממילא. ולדוגמא: ראה בביאור הלכה סי' כ"ה ס"ה במחלוקת המחבר והרמ"א בברכות תפילין ש"י וש"ר כותב המ"ב "ובחידושי רע"א כ' עצה שיכוין בעת ברכת להניח אם הלכה כשיטת רש"י אני מכוין שלא לצאת בברכת להניח על השל ראש והוי זה כסח ויוכל לברך על של ראש וכבר קדמו העולת תמיד וכפי מה שביאר הפמ"ג את דבריו ובארה"ח משמע ג"כ שמסכים לעצה זו אך בפמ"ג ראיתי וכו'", עיי"ש.

[ועוד יש בכ"מ עצה זו לכוין שהברכה לא תפטור מה שהי' נפטר ממילא, ראה לדוגמא ביה"ל סי' ח' ד"ה וי"א לענין ט"ק ואכמ"ל].

ב) ולבאר זה ילה"ק דמצינו מחלוקת בד"ז. דבהל' ציצית עמש"כ המחבר (סי' ח' סי"ב) דאם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות והפסיק ביניהם צריך לברך על כל אחת ואחת, וה"ה אם לא היה בדעתו מתחילה על על כולם הוי כמפסיק ביניהם. ובשערי תשובה שם ס"ק י"ב כ' "ועיין תבואות שור סי' י"ט לענין שחיטה דעתו כהט"ז שם שלא יברך משום ספק ברכות, ואם כן ג"כ יש לנהוג כן". ומסיים "וע"ש שדחה מ"ש הפר"ח שיכוין ויגמור בדעתו שלא יצא בברכה זו. רק כ"ז שלא ישיח שיחה בטלה, והוא ז"ל [הת"ש] כתב דלא מהני כוונה זו לחייבו בברכה שנייה כיון שהם לפניו ומתכוין לשחוט את כולם", ע"ש וא"כ ה"ה כאן.

מבואר בזה שמחלוקת היא שנויה. דלהפרי חדש מהני כוונה זו ולהתבו"ש לא מהני.

ג) אבל בהמשך יש מחלוקת בין המחבר להרמ"א (שם סי"ד) בפשט טליתו ודעתו לחזור ולהתעטף מיד. להמחבר צריך לברך כשיחזור ויתעטף ולהרמ"א אין מברכין. וכתב שם בשע"ת ס"ק ט"ו בא"ד: "ולכן נראה שיכול לעשות לכוין בשעת ברכה וגומר בדעתו שלא תפטור ברכה זו רק לבישה הראשונה לבד, ואז אינה פוטרת מפשיטה ואילך אף שדעתו לחזור וללבוש ויש עליו טלית קטן, וכעין שכתב בתבואות שור בשם הפר"ח שהבאתי לעיל ס"ק י"ד. ואף שבת"ש שגא ביה נרגא וכתב דלא מהני מה שמחשב, היינו לפי שהמוכנים לשחוט לפניו ומכוין לשוחטם, לא מהני מה שמחשב שאין פוטר שחיטתו בברכה זו, אבל בזה שפיר י"ל שאין מברך רק על מעשה לבישה זו, ואם יפשוט ויחזור וילבש פנים חדשות באו לכאן" ועיי"ש בהמשך דבריו.

מבואר בזה דהברכה הוא על מעשה הלבישה שהוא התחלת המצוה והברכה נמשכת על כל זמן המצוה, ובזה צדקו דברי המגן אברהם בסי' תרלט שם שכתב דמחשבתו לא מהני להתחייב בברכה חדשה מחצות ואילך. משא"כ כשהחלק של המצוה שלא רצה לפטור הוא בבחי' פנים חדשות אז הברכה אכן אינה נמשכת ממילא, רק כשהי' דעתו בפירוש ובודאי יכול לכוין שלא יומשך. ובזה גופא חולקים הב"ח והמ"א בהל' סוכה שם. דלהב"ח כל אכילה בפ"ע הוא פנים חדשות ולכן מועיל כוונה לברך על כל אכילה בפ"ע והמ"א ס"ל דהוא המשך אחד.

וכן הוא המחלוקת בין הפר"ח והתבו"ש. דלהפר"ח דכל שחיטה הוא מצוה בפ"ע מיקרי פנים חדשות ולא המשך ולכן מהני כוונתו, משא"כ להתבו"ש זהו מצוה אחת והמשך אחד ולכן יוצא בברכה אחת וכוונה לא מהני.

ויש עוד לעיין בזה והמסתעף לברכת הנהנין הן בברכה ראשונה והן בברכה אחרונה. אי"ה.

הלכה ומנהג
זמן תפלת ערבית בפעטרבורג [גליון*
הרב שלום דובער לוין
מנהל ספריית אגודת חסידי חב"ד

בגליון ב [תשס] ע' 62 כתב הרב י.מ. שי' בנוגע לזמן תפלת ערבית בפעטרבורג, וקשה לי לעכל את הביטויים של "עדות שקר" וכיו"ב, למרות העובדה שלמעשה נראים דברי המשיג, שמעולם לא נאמר כדברים האלו אודות פעטרבורג. וכדי שלא יראו הדברים מרפסין איגרן אבאר את תוכן הענין בקצרה, עד כמה שידי יד כהה מגעת:

על כותל ביהמ"ד ב770- הי' תלוי תמיד לוח זמני הדלקת הנרות ומוצאי ש"ק. זמן מוצאי ש"ק בלוח הזה היה תמיד לערך 42 דקות אחרי השקיעה. גם אם יש קשיים בהבנת הדבר הזה, הרי זהו הלוח שהי' תלוי תמיד על הקיר, ועל פיו נהגו תמיד ב770-.

הלוח הזה היה תלוי תמיד ליד מקומו של הרבי בתפלות ימי החול. בתחלת כל שנה הי' הרב מענטליק ע"ה מדייק לתלות אותו שם בצורה נאה, ושם הי' תלוי כל השנה.

מעולם לא ידעתי בדיוק מיהו "ועד רבנים" זה, ועל איזה יסוד הוא זמן מוצאי ש"ק אשר בו, שלפום ריהטא אינו מובן כלל. לפי החשבון צריך להיות הפרש בזה בין ימות החורף לימות הקיץ ולימים השוים, כמפורש ומבואר בסדר הכנסת שבת של רבינו הזקן, ובכל הספרים שדנים בזה (בקשר לחישוב שעל פי שיטת רבינו הזקן בעיר נ.י. מבואר הדבר בקונטרס "נרות שבת קודש" עמ' 28 סעיף ג). משא"כ בלוח הזה אין שום הפרש בין ימות הקיץ לימות החורף ולימים השוים, כי אם זמן מוצש"ק הוא שוה תמיד - לערך 42 דקות אחרי השקיעה.

אח"כ אמרו לי שזוהי שיטתו של הרב טוקוצ'ינסקי, שלא רצה לסמוך על החשבונות והחמיר לאחר קצת את הזמן, ולהשוות את הזמנים בכל תקופות השנה, כדי להקל את החישוב בזה להמון עם.

מעולם לא ביררתי אם נכונים הדברים האלו, ובכל אופן אין שום בעיה בהלכה בחומרה זו ובזמנים אלו, וכן נהגו תמיד ב770-. אמנם משער אני, שבקשר לזה היו דברי הרבי אודות 42 דקות אחרי השקיעה.

והאמת ניתנה להאמר, שלפי הלוח הנזכר לעיל, זמן צאת השבת הוא קצת יותר מ42- דקות אחרי השקיעה, אולי אפילו 45 דקות. ויתירה מזו כתב כ"ק אדמו"ר זי"ע בכ"ה אייר תשי"ח (אגרות קודש חי"ז אגרת ו'ערב): "מה שראיתי נוהגים כאן בנ.י. הוא לחכות לערך חמשים רגעים לאחרי השקיעה, אבל מובן שאיני אחראי לזה".

אמנם מה שכתב בשם כ"ק אדמו"ר זי"ע (תורת מנחם - מנחם ציון ח"ב עמ' 355) אודות זמן מוצאי ש"ק בפעטרבורג - 42 דקות אחרי השקיעה, ברור שהיתה בזה אי הבנה, ושמע השומע וטעה. ובודאי לא יחלל אף אחד את השבת בפעטרבורג על סמך טעות זו.

וזה עצמו שב770- נהגו 42 דקות אחר השקיעה (או 45, או 50) זה עצמו מורה שבפערטבורג הוא הרבה יותר, כי הפרש הזמן שבין השקיעה לצאת הכוכבים בפעטרבורג הוא בד"כ לערך פי שנים מסכום הזמן שבנ.י. ויש להאריך בביאור החשבונות האלו, ואכ"מ.

וע"ז מסיים כ"ק אדמו"ר זי"ע באגרת הנ"ל: "בכלל הרי ידוע מעלת המאחר במוצש"ק, אלא שבבית הכנסת צריך להיות באופן שרוב הצבור יכולים לעמוד, ופשוט שזהו בהנוגע להידור, אבל לא בהאיסור ע"פ דין, והרי גדולה שבת ששקולה כנגד כל המצות".


*) מתנצלים אנו על הביטויים החריפים שנכתבו בהערה זו (בגליון הקודם) כי מחמת קוצר הזמן דחודש השביעי לא עלה בידינו לעבור על כל הלשונות של הכותבים כפי הדרוש ועם הקוראים הסליחה. המערכת.

הלכה ומנהג
"חדשים מקרוב באו": למי התכוון אדה"ז? [גליון]
הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע בודאפשט, הונגריה

ב'הערות וביאורים' גליון תנשא ע' 56-57 וגליון תשנז ע' 42-46 ביארתי בארוכה שמסתבר שאדה"ז בדבריו אודות "חדשים מקרוב באו לתקן ולכתוב והמותר זקפתי עליו במלוה" מתכוון אדמו"ר הזקן לבעל החיי אדם שהיה גר בווילנא ולא לבעל הנודע ביהודה שהיה גר בפראג. ראה שם. ובגליון תשנט ע' 61 הוסיף הרב גדלי' שי' אבערלאנדער לחזור על הראשונות שאינו מסתבר שאדה"ז יתייחס אליו ובפרט שבעת כתיבת ספרו לא היה אפילו דיין בווילנא. [ועיי"ש שהציע דבר נכון שיכול להיות שמנהג זה נפוץ בלי שידעו מהו מקורו ומי תיקנו.]

והנה מלבד זאת שכל זה אינו מכריח אותנו לתלות הדבר בבעל הנודע ביהודה דוקא, ועדיין אפשר לתלות את המקור בס' מקור-חיים לבעל החוו"ד, עדיין לא הבנתי את ההגיון שבטענה הנ"ל שכבר הופיע כמ"פ:

כולי עלמא לא פליגי שהרבה יותר קל למכור את החמץ ולזקוף את הכסף במלוה מאשר לקחת מהגוי את כל הכסף לפני הפסח, ועל כן אין כל פלא שהתקנה/ההיתר של לזקוף עליו במלוה התפשט מהר. וכי למה היו צריכים לחפש רב גאון מגדולי הדור שיעמוד מאחורי התקנה בזמן שלא נראה שיש בזה כל בעיה הלכתית (ההוכחה לזה שאחרי שאדה"ז כתב מה שכתב עדיין לא הבינו את מקורותיו עד שבא אחיו המהרי"ל בשארית יהודה או"ח סי' י והסבירו). ולאחרי כל זאת, האם אפשר להגיד שאדה"ז לא ימחה נגד "חדשים מקרוב באו" שהנהיגו היתר בדבר זה כיון שמקור המנהג אינו דיין ומו"צ בווילנא?! אדרבה, והרי אז הוא חייב למחות נגד זה במשנה תוקף!

לסיכום: אינני בא לקבוע שאדה"ז התכוון דוקא לבעל החיי אדם, באתי רק לדחות נגד אלו המערערים והחליטו בלי כל בסיס שאי אפשר לומר שאליו התכוון אדה"ז.

ולהעיר בנוגע לכל הנ"ל שמצינו בצמח צדק שמפלפל בדברי החיי אדם, שו"ת צמח צדק חיו"ד סי' רא מד"ה ועפ"ז נבואה, ובסי' רב מס"ז עד הסוף.

* * *

ב'הערות וביאורים' גליון תשנז שם הארכתי להוכיח שהביטוי שמופיע בהרבה ספרים "חדשים מקרוב באו..." הוא ביטוי שלילי וכו'. ראה שם בארוכה.

והעירני הרה"ת נחום שי' גרינוואלד שגם אדמו"ר האמצעי משתמש בלשון זה לשלילה בקונטרס ההתפעלות (מאמרי אדמו"ר האמצעי-קונטרסים ע' קע) ". . ומכש"כ בדורותינו החדשים שמקרוב באו שלא התחילו מנעוריהם בבחי' לב נשבר הנ"ל כלל, רק מיד נתפתחו עיניהם בחכמה אלהי להשיג ולשמוע הכלל בב"א כאחד הגדולים. .".

הלכה ומנהג
איסור שעטנז [גליון]
הת' לוי"צ חיטריק
תות"ל ברינוא

בגליון תשנח הקשה הרי"מ שי' על מה שכתב כ"ק אדמו"ר שברקמה - רשת של פשתן לא ישחילו חוטי צמר. ואיסור חמור לרקום בחוטי צמר וכו'. והלא איסור שעטנז הוא רק בלבישה ולא בעשי'. עיי"ש.

וע"ז כתבנו בגליון תשנט שאכן כן מצינו איסור בעשי'. אם ישנו חשש שאחרי העשי' ילבשו או ישבו ע"ז - באופן שאסור - ישנו ע"ז איסור בעשי', כי עי"ז יבואו ללבישת שעטנז.

והבאנו ראי' מזה שאסור לעשות מעיל של ס"ת מכלאים, ועוד. ושוב כתב ע"ז הרי"מ בגליון תשס שאינו. כי בדוגמאות הנ"ל אין איסור לייצר מפות וכדומה באופן דשעטנז, וכל האיסור הוא לקחת בד שיש בו כלאים כבר ולעשות ממנו וילון או מעיל או מפה וכדומה. ולכאורה יפה הקשה.

אבל ידוע מ"ש ר' אברהם בן הרמב"ם "ואין שבח להרבות מנין הקושיות וכל תלמיד יוכל להקשות כמה קושיות. אבל שבח החכמים לפרש ולברר לפרק ולתרץ, כה אמר מלך ישראל אל יתהלל חוגר כמפתח".

ומצוה ליישב.

ואפ"ל בזה [נוסף שאולי כן מצינו איסור כלאים בעשי', וכדלהלן, הנה] כל השקו"ט בהנ"ל אינו נוגע לעצם המענה של כ"ק אדמו"ר. (וכלשונו של הרי"מ) - הגע בעצמך. מתקבצים קבוצת ילדים ועושים רקמה (בהיתר) וטווים עם חוטים של צמר על רשת של פשתן (בהיתר - כי אין איסור בעשי' כנ"ל) ואח"כ בל ימלט שעושים מזה כרית והיושבים ע"ז עוברים איסור כלאים.

האם לאחרי כ"ז עדיין אפשר שלא להגיד להם שאיסור חמור לרקום בחוטי צמר כו'? והרי גורמים הם לאיסור חמור. ולכן פשוט שאסור להם לרקום עם חוטי צמר - או מפני לפני עור או מסייע כו'.

ויתרה מזו מצינו שלא רק שלפעמים אסור לעשות בגד של כלאים שמא יבואו ללבשם - הנה מצינו איסור לעשות בגד ממין אחד לבד כי אולי יוסיפו מין השני ואח"כ יבואו ללבשו באיסור.

והוא בהל' ציצית ברמ"א יו"ד סי' רצט ס"א: ולכן אסור לעשות טליתות מבגדים שקורין פירכו"ט כי הערב של פשתן והוי כלאים עם הציצית, עכ"ל.

והכוונה בזה לכאורה היא לעשיית הטלית לבד - בלי הציצית - כי עי"ז אולי יתלו בזה ציצית של צמר, ואח"כ אולי ילבשו.

וראה בשו"ע או"ח סי' ט סעי' ו: "י"א שאין לעשות טלית של פשתן. עיי"ש בט"ז ס"ק ט שהכוונה לעשות הבגד לבד של פשתן [ועיין בשו"ע אדה"ז שם ס"ק ב. ואכמ"ל].

וכ"ש בנדון דידן ברקמה כיוון שעי"ז אפשר לבוא לאיסור שימוש בכלאים באופן האסור, שיש בזה איסור בעשייתה.

ואחר כ"ז - שאכן לפעמים במקום שישנו אפשריות שישתמשו בכלאים באופן האסור - חל ע"ז איסור בעשייתה - [משא"כ במוכרי כסות - שמותר לייצר שעטנז ומותר למכור - שאין חשש הנ"ל - כי מוכרים אותם לנכרים והמוכרים עצמם אינם מתכוונים כו'.] מפני איסור הכללי של לפני עור וכו'.

אפ"ל שמ"ש בשו"ע מפה או וילון [יו"ד שא ט-יא] אסור משום כלאים הכוונה בפשטות - שאסור לייצר דברים אלו כלאים - כי סוכ"ס מפה לבימה מיועדת, ובל ימלט שנכנס עי"ז לאיסור שעטנז ח"ו.

ולהעיר משינוי הלשון בין רש"י לר"ן (ביצה יד ע"ב) אסור לעשותו כלאים או מכלאים.

והעירני הרה"ח ר' צבי שיחי' לוסטיג ממ"ש בערוך השלחן סי' שד, ה. וש"נ.