א. ביבמות סד, א גרסי' "א"ה ויעתר לו, ויעתר להם מיבעי ליה, לפי שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע". והט"ז באו"ח סי' נג ס"ק ג' מביא מהטור וז"ל בא"ד: "בטור כתב בשם הרא"ש שאין מעלות הש"ץ תלוי ביחוס משפחה, דאם הוא מן משפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב. וכ' רש"ל מ"מ אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס, כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' עכ"ל. ולעד"נ מדכתב הרא"ש טוב לקרב מזרע רחוקים, ש"מ שיש כאן עוד אחר מזרע שאינם רחוקים, דלשון טוב לקרב משמע שיש ברירה, ואפ"ה טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחס כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה דרחמנא ליבא בעי, ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק, וזה נלמד מפסוק לרחוק ולקרוב, כנ"ל" עכ"ל.

והנה בתו"ת אות יד מקשה שלכאורה הט"ז לא תירץ מאומה כנגד סתימת הגמרא שאינה דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו'. ומיישב שכוונת הט"ז הוי רק במקרה שהצדיק בן צדיק יש לו מדות טובות ביותר, אבל אם הם ממש בשווה להצדיק בן צדיק, בודאי שיש להשתמש בהצדיק בן צדיק כמו בהמקרה של יצחק ורבקה.

ולכא’ דוחק גדול לומר כן שהרי קשה לכנוס כן בלשון הט"ז, כי לא כתב ע"ז מאומה, ודיבר רק על מעלת הקירוב של הצדיק בן רשע. ואדרבה דבריו של התו"ת בשי' הט"ז הם לכא’ שי' הרש"ל (שהט"ז חולק עליו), כי הרש"ל כותב שהצדיק בן צדיק בא קודם להצדיק בן רשע רק אם "שניהם שוים", ומשמע בפירוש שאם אינם בשווה והצדיק בן רשע הי' מדות טובות ביותר מהצדיק בן צדיק הוא בודאי בא קודם. והט"ז חולק ע"ז ואומר שהצדיק בן רשע בא קודם אף הם בשווה, והדרא קושתא לדוכתא, שלכא’ פשטות דברי הט"ז הם נגד גמרא מפורשת.

ב. ונראה לומר ע"פ הבנת הלבושי שרד בדברי הט"ז. וז"ל "דרחמנא לבא בעי, ר"ל והש"י יראה הכוונה של הציבור שעושים זאת כדי לקרבו לאותו זרע, כי הצדיק בן צדיק יתקרב מעצמו, ועי"ז יקבל השי"ת תפלתו מתפלת צדיק בן צדיק" עכ"ל.

ועפ"ז יש ליישב בקל שהרי לדבריו דברי הט"ז הוי רק במקרה של שליח צבור, שכשה' רואה שהצבור מקרבו לעשותו ש"ץ, זה הוי זכות בשבילם. אבל במקרה רגילה כשהשאלה הוא מי יש לו יותר זכותים, בודאי יש יותר זכותים להצדיק בן צדיק, וק"ל.

(ועי' בפרמ"ג שמציין למג"א, ובאדה"ז משמע שיש ביאור אחר ועיין).

ומגיד שיעור בהשכונה

א. במשנה ריש בפרק כירה דשבת איתא:

"בית שמאי אומרים נוטלין, אבל לא מחזירין. ובית הלל אומרים אף מחזירין".

ומפרש הרע"ב "ולא שרו ב"ה להחזיר אלא בעודן בידו שלא הניחן ע"ג דבר אחר אבל לאחר שהניחן בקרקע או על גב דבר אחר אסור להחזירן אפילו לב"ה".

ומקשה רע"א (תוספות רע"ק על אתר): "תמוה לי הא בסוגיין איכא ב' לישני, דלל"ק בעי ב' לטיבותא עודן בידו ודעתו להחזיר. ולל"ב אינו אסור אלא בב' לריעותא, הניח ע"ג קרקע ואין דעתו להחזיר וא"כ או דהו"ל להרע"ב לכתוב דבעינן ג"כ דעתו להחזיר או דהו"ל לכתוב דעג"ק אסור בלא הי' דעתו להחזיר וצ"ע עכ"ל.

ב. ויש להעיר דפירוש הרע"ב הוא כדעת הרמב"ם הן בפירוש המשניות והן במשנה תורה.

וז"ל הרמב"ם בפיה"מ: "ומה שאמרו בית הלל מחזירין בתנאי שלא הונחה הקדירה על שום דבר, אלא נשארה באויר עד שיצוק ממנה ויחזירנה". הרי דלא הזכיר הרמב"ם הדין דדעתו להחזיר כלל, לא לחומרא ולא לקולא.

וכן הוא במשנה תורה הל' שבת פ"ג הל"י:

"והוא שלא הניח הקדירה על גבי הקרקע אבל משהניחה על גבי קרקע אין מחזירין אותה".

הרי דפירוש הרע"ב במשנתינו הוא ממש כפי' הרמב"ם בפיה"מ ובמשנה תורה.

ויתר על כן יש להעיר, דגם קושיית רע"א על הרע"ב, כבר הקשה הכס"מ על הרמב"ם. וז"ל "אך קשה שלא חילק בין דעתו להחזיר לאין דעתו להחזיר. ובין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא צריך לחלק ביניהם.

ואפשר שסובר דכיון דאמוראי קמאי לא חילקו בכך לא חיישינן לחזקי' משמי' דאביי דמפליג בינייהו". וכן כתב בב"י סי' רנ"ג.

ועיין בהגהות מיימוניות ובמגיד משנה שתירצו כמו הכסף משנה.