שבת לה, א: "הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה ("כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל"), יניח חמה בראש הכרמל, וירד ויטבול בים ויעלה, וזהו שיעורו של ר' נחמיה". ובתוס': "פי' בקונטרס, ובתוך כדי שירד ויעלה הוי לילה, וקשה, דלא הוי ליה למינקט סימנא דטבילה אי לאו דאתא לאשמועינן דטבילה מעליא היא, ובירושלמי משמע בפ"א דברכות דמשיעלה מתחיל בין השמשות, והשתא קמ"ל דשפיר טבל ועלה לו הערב שמש" עיי"ש ובמהרש"ל ומהרש"א, ובגליוני הש"ס למהר"י ענגיל ז"ל: "כתוב בגליון רש"ל (תוס' ישנים): וקשה לרשב"א, דלפי זה לא היה לו להזכיר עליה אלא כשירד ויטבול ותו לא עכ"ל, ונראה דמכאן באמת ראיה גדולה לסברת ה"כסף משנה" פ"ו מהל' אבות הטומאות הט"ז, שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מן המקוה, לא בעודו בתוך המקוה עכ"ל, ולפי זה בדקדוק נקט כאן "ויעלה" דהעליה היא מן הטהרה עצמה, ואחר כך הוא דצריך להיות "הערב שמש", ואם כן אחר העליה הוא דצריך להתחיל בין השמשות, ודו"ק כי היא ראיה מפורשת לסברת ה"כסף משנה" דכמו זר נחשבת לכאורה".

גם ב"דובב מישרים" בהערותיו למס' שבת ("זכר שלמה" ירושלים תשמ"ג), תירץ כן את קושיית התוס' ישנים הנ"ל: "ולפי דברי הכ"מ בפ"ו מהל' אבות הטומאה דטמא אינו נטהר אלא בעלייתו מן המים, שפיר ניחא דגם עליה מן המים היא בכלל טבילה, וצריכה להיות קודם הערב שמש". גם בשו"ת "שם משמעון" (מהדו"ק יו"ד סי' יח) צויין ב"אגרות קודש" חי"ד ע' ס, הובא דיוק זה בשם הגאון המהרש"ם ז"ל [ועי' במה שהשיג הגהמ"ח שם ע"ז "דהא שם איירי שיהיה טהור גמור אף לאכול בתרומה ע"י הערב שמש שאח"כ, ולענין זה ודאי מסתבר דבעינן שיעלה מהמים תחילה, דכל זמן שלא עלה מהמים לא מקרי שבא השמש עליו והוא טבול יום" עיי"ש, ולכאורה דוחק הוא].

וכבר כתב כן ה"בית יצחק", יו"ד ח"ב סי' לח, לתרץ את קושיית התוס' ישנים לפי הכס"מ, ועל דרך זה ראיתי ב"חמדת ישראל" ס' סע"א ובהערות הג"ר ירוחם ליינער ז"ל על הרמב"ם, מהא דאמרינן בפסחים לה, א: "טבל ועלה אוכל במעשר", עיי"ש, ועיין גם ב"מקור ברוך" ח"א סוף סי' לט. ועיין ב"פרי יצחק" ח"ב סי' לה שתמה על הכס"מ מה ראה בלשון התוספתא "בעלייתו נטהר" יותר ממה שכתוב בכל דוכתא "טבל ועלה" וכיו"ב, ולפי גדולי האחרונים הנ"ל, אמת כן הוא שראיית הכס"מ היא מלשון זה בכל מקום. אלא שעדיין צ"ע לשון הכס"מ "ונראה מתוך דבריהם (של התו"כ והתוספתא)". שמשמע שבנה חידושו על לשון התוספתא והתו"כ הנ"ל דוקא, וצ"ע.

וב"אור שמח", הל' מטמאי משכב ומושב פי"ב ה"ב, דייק כן בלשון הרמב"ם פי"ג מהל' איסורי ביאה הי"א: "לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה" עיי"ש, אולם מלשון הטור והשו"ע דקדק דגמר הטבילה הוא בעודו במים עיי"ש, ולכאורה השו"ע לשיטתו היה צריך לכתוב כהרמב"ם, וצע"ק.

ופלא הדבר, שדוקא מהאי סוגיא דילן הוכיח ה"אבני נזר", חו"מ סי' עב, שלא כדברי ה"כסף משנה" הנ"ל, שאם כסברת ה"כסף משנה" למה לא יצטרך "הערב שמש" שנית, שהרי טבל ביום והעליה לא היתה אלא בלילה, [ועיין בתשובת ה"כוכב מיעקב", ח"א סי' פז, אל ה"בית יצחק", ראיה מפורשת לדעת ה"כסף משנה" מהר"ן בנדרים טו, ב, שכתב שבהנאת הגוף בהדי מצוה לא אמרינן "מצות לאו ליהנות ניתנו", וראיה ממודר הנאה ממעיין שאינו טובל בימות החמה, וקשה דמאי ראיה, דלמא התם משום שנהנה אחר עשיית המצוה בעודו במים, כמוש"כ ה"שער המלך" הל' לולב פ"ח ה"א, אלא על כרחך כה"כסף משנה", דלא נטהר עד שעלה מן המים, והעליה היא חלק מהמצוה, ובעליה אין דרך לשהות], ואכן ממה שהרשב"א, לפי גירסת המהרש"ל, לא אבה בתירוץ האחרונים הנ"ל, הרי מוכחת לכאורה דעתו שאין אומרים כסברת ה"כסף משנה" הנ"ל.

וכבר כתבו ושקלו וטרו בדברי ה"כסף משנה" אלו, ב"שערי דעה" ח"א סי' ע"ה, רש"ש לנדרים עו, א, "חלקת יעקב" ח"ב קונטרס ההערות סי' כ, "אמרי אמת" במכתבי תורה שלו סי' קח, "חמדת ישראל" לבעל כל"ח סי' עא, "זרע אברהם" להר"א לופטביר ז"ל סי' עה, "פרדס יוסף" ויקרא קעג, א, "יד סופר" סי' מ ובהערות בנו גאב"ד ערלוי שליט"א ועוד.

ב

והנה בעיקר דברי ה"כסף משנה" הרי צע"ג, דהנה ז"ל הרמב"ם בפ"ו מהל' אבות הטומאות הט"ז: "הנוגע באב מאבות הטומאות המושלך בתוך המקוה, כגון נבילה או שרץ או משכב שהוא במקוה, ונגע בו, הרי זה טמא, שנאמר: "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ונוגע בנבלתם יטמא" אפילו כשהן בתוך המקוה מטמאין, וכשיעלה מן המקוה זה הנוגע יטהר" ע"כ, וע"ז כתב ה"כסף משנה": "הנוגע כו' בתו"כ פר' שמיני. וכן זב כו' בתוספתא דמכשירין פרק שני, ונראה מתוך דבריהם שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה לא בעודו בתוך המקוה", ולכאורה הלא בתוספתא דמכשירין ובתו"כ שם מיירי בנוגע אב הטומאה בתוך המים שעל זה אמרו שנטהר בעלייתו, ומהיכי תיתי לחדש זאת בטבילת כל מי שנטהר מטומאה, שמא הלכה מיוחדת היא רק בכהאי גוונא.

ואכן ב"סדר טהרות" להגה"ק מראדזין ז"ל, כלים יד, א, כתב כן בפשיטות שהתוספתא לא מיירי אלא בכה"ג שנגע בטומאה בתוך המים, עיי"ש שתמה באמת על הכס"מ מנלן חידושו. גם ב"פרי יצחק" שם ראיתי שנחית להאי דיוקא.

שוב ראיתי הערה זו גם בספר שו"ת "שם משמעון" הנ"ל, שכתב משום כך כי "לולא דברי הכ"מ היה נ"ל שמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם כו' שטמא בעלמא לא יהיה נטהר בהטבילה עד שיעלה, דמלבד מה שהוא נגד השכל והסברא כו' הו"ל להזכיר זאת במס' מקואות ובהל' מקואות כו' ובאמת משמע שם בדוכתי טובא עוד להיפך כו'" עיי"ש, ולכאורה נראה שרבינו ב"אגרות קודש" שם הסכים לו שכתב וזל"ק: "וכן מקום אתי להעיר, אשר עצם הסברא האמורה שהטהרה היא דוקא ביציאתו מן המקוה, חידוש גדול הוא וגם תמוה הוא, ולולא שהכסף משנה אמרה, יש להעיר ע"ז ומכמה צדדים, וכמו שהאריך בזה גם בספר שם משמעון מהדו"ק להר"ש פאלאק (סטמור תרצ"ב) חיו"ד סי"ח", ולכאורה הדבר צע"ג.

ואולם ראינו לרבותינו גדולי האחרונים ז"ל הנ"ל, שהבינו כן בפשיטות שבכל טבילה כן הוא שאין הטהרה אלא בעלייתו מן המים, ולכאורה האי אין זה אלא חידוש בנוגע בטומאה בתוך המים וצ"ע, ומצוה ליישב דבריהם. ולהעיר גם שכ"ק אדמו"ר בלקו"ש ציין בכ"מ לדברי הכס"מ בפשיטות.

ג

והנלע"ד דהנה בעיקר דין התו"כ והתוספתא דמכשירין הנ"ל שהנוגע בנבילה בתוך המים אינו נטהר אלא בעלייתו, הנה בירושלמי פסחים פ"ו ה"א ותענית פ"ב ה"ב מפורש לא כן, והעיר בזה ה"חלקת יואב" ח"ב קיד, ב, וז"ל הירושלמי שם: "כך אם היה השרץ בידו של אדם אפילו טובל במי שילוח או במי בראשית אין לו טהרה, השליכו מידו, מיד הוא טהור" ומבואר שבעודו מים הוא נטהר כשמשליך השרץ בידו, ועי' ב"קול תורה" (פאביניץ תרפ"ו) סי' כט, בדברי הגאון רבי שלמה זאב פצנובסקי זצ"ל מלאדז' שהביא מה ששמע ממורו הגאון ר' יהושע מקוטנא ז"ל לפרש את דברי ה"תורת כהנים" שצויין בכס"מ שם, שהלל עם ר' יוסי הגלילי חלוקים בשאלה זו אם כשמשליך הטומאה מידו כבר הוא נטהר או שצריך לעלות מן המים עיי"ש.

ומעתה הרי פשוט, שמסברא הרי ברור שאם השרץ אינו בידו, והוא טובל במי המקוה, אין סיבה שלא ייטהר, ובדיוק אמרו "טובל ושרץ בידו" שלא עלתה לו טבילה, אבל כשאינו בידו למה לא ייטהר, והלא זו היא באמת דעת הירושלמי, וכנ"ל גם דעת דיעה אחת בתו"כ, ואם כן כשהתוספתא במכשירין, והרמב"ם שהביאו להלכה, נקטו שנטהר בעלייתו דוקא, הרי מסתבר שזהו מה שרצו לומר, לאפוקי מהדיעה הנ"ל, שאין זה מספיק במה שמשליכו בידו, אלא צריך שיעלה מן המים, ובע"כ שכן הוא בכל הטבילות, שהרי אין כלל סברא לחלק בזה, ושפיר איפוא דקדק הכס"מ, והאחרונים בעקבותיו, שבכל טהרה מטומאה כך הוא שרק על ידי עלייתו מן המים הוא נטהר.

ד

אלא שגוף הדבר צריך ביאור, מה באמת סברא היא זאת, שהטהרה לא תבוא רק לאחר עלייתו מן המקוה, וכבר תמה ה"אבני נזר" שם "תימה גדולה": הרי קרא קאמר "ורחץ במים" הרחיצה היא המטהרת ולא העליה מן המים?

ולכאורה היה נראה לפרש דברי ה"כסף משנה", שאין הכי נמי, שאין זה שעלייתו מן המים היא המטהרת, וגם לא שהעליה מן המקוה היא המשך הטהרה, כי אם גדר הדבר היא, שכל זמן שהוא במים הרי נמשכת מעשה הטבילה, ואין מעשה הטבילה נגמרת אלא כשיצא משהו מן המים, והיציאה והעליה מן המים אינה אלא אות שמעשה הטבילה והטהרה נגמר, אבל באמת הטבילה עצמה היא המטהרת, וממילא לא קשה קושיית ה"אבני נזר" הנ"ל, שבאמת הרחיצה היא שמטהרת, אלא שכל זמן שלא עלה מן המים נמשך מעשה הרחיצה ואינה נגמרת רק כאשר יוצא מן המים.

ולפי זה גם לא יקשה קושיית ה"פרי יצחק" שם מהר"ן בנדרים עו, ב: "אמרו לו לר' אליעזר ומה מקוה כו', ובר"ן: "ואינו מציל את הטהורים שאם טבל בעודו טהור לא מהניא ליה טבילה שלא יבואו לידי טומאה אם יגע אחר כך בשרץ, דאדרבה דרשינן מהנוגע בנבלתה יטמא הלל אומר אפילו הוא בתוך המים" עיי"ש, ואי נימא כמ"ש הכס"מ, אם כן מאי ראיה היא זו דלעולם אם טבל ועלה כדין מהניא ליה שאם יגע אחר כך בשרץ שלא יטמא, אולם מה שאמרו אפילו הוא בתוך המים היינו משום דבעודו במים לא מקרי טבילה, דעדיין הוא טמא וכו'", ועייג"כ ב"מקור ברוך" שם, ולפי משנ"ת הרי גם לפי ה"כסף משנה" אין הפירוש שבעודו במים עדיין "טמא" הוא, שבאמת לומר עליו "טמא" אי אפשר לאחר שכבר טבל במים, ומ"מ אין עליו שם טהור, עד שתיגמר מעשה הטבילה, שהיא בעלייתו מן המים.

ואולם מסגנון דבריהם של רבותינו הגדולים ז"ל "שהעליה עצמה היא מן הטהרה", "דגם עליה מן המים היא בכלל טבילה" נראה שפירשו את ה"כסף משנה" כפשוטם, שהטהרה היא על ידי עלייתו מן המים. גם מזה שחקרו אחרונים אם צריך להיות כל גופו מן המים או לא [עי' "חלקת יואב" שם ו"פרדס יוסף" שם].

ה

ואולי י"ל בביאור הדבר ע"פ מה שכתב ה"ראשית בכורים" לבכורות (דף יט מדפי הספר בהערה) על דברי ה"כסף משנה": "ויש ליתן שבח בזה, עפ"י מה שאמר כ"ק אדמו"ר הגה"ק שר התורה זצלל"ה בעל "אבני נזר" בענין טבילה, דאדם שהוא בריה ביבשה אין לו חיות בים, על כן כשיורד למים הוא מקום ביטול חיותו, וכשעולה מקבל חיות חדש, עכתוד"ק ז"ל", ולענ"ד הדברים מבוססים על מה שכתב רבינו הגדול אדמו"ר הזקן זי"ע בסידורו ב"כוונת המקוה מהבעש"ט ז"ל" בסופו: "והנה בתחילת הבריאה היו המים מסבבים כל הארץ, והארץ היתה מובלעת בתוך הים, עד שאמר יקוו המים כו' ותראה היבשה כו', וכך למעלה עלמא דאתגליא היה מובלע ובלול תחילה בעלמא דאתכסיא שנקרא בחינת ים כו', ולהיות כן כאשר האדם שהוא מעלמא דאתגליא מן האדמה כו' יטבול במי המקווה שהן עלמא דאתכסיא יהיה בזה גם התכללות עלמא דאתגליא בעלמא דאתכסיא וכו' ואמנם אין זה מועיל להיות התכללות למעלה על ידי זה כי אם בבחינת הביטול דוקא דהיינו כאשר יבטל האדם את עצמו מכל וכל בהיותו טובל במקוה וכו' וזהו הטעם דטבילת המקוה בכלל ואותיות ביטול האותיות טבילה אלא שנתחלף הוי"ו בה"א בלבד וד"ל". ואמנם נכתבו הדברים בלשון החסידות והקבלה, אך ברור שבכתבו שזהו הטעם דטבילת המקוה, הרי כך הם הדברים גם בפשוטם, שענין הטבילה היא התבטלות האדם מכל וכל, בהיותו מצד עצמו קשור ליבשה, ובמים מאבד חיותו, והוא ביטול גמור מכל וכל, וכאשר עולה מן המים אזי מקבל חיות חדש ושינוי מוחלט בעצם מהותו.

ועי' בריב"ש סי' רצד: "ודרשו עוד מדכתיב כל גופו עולה בהן, ר"ל בטל בהן, מלשון תעלה באחד ומאה" ועי' בשו"ת "בנין דוד" סימן ה שכתב שלפי הריב"ש שהוא משום ביטול, ע"כ הוא שלא כדעת הכס"מ הנ"ל, עיי"ש, אבל לפי דברי ה"אבני נזר" הנ"ל שהם קילורין לעינים, הרי אין בזה סתירה, והרי עיקר הטבילה בא לשנות את המציאות מטמא לטהור, וזהו על ידי ההתבטלות במים והעליה כמציאות חדשה, וכנ"ל.

בב"ב (ו, א) נחלקו רב הונא ור"נ בפירוש המשנה (בנוגע לכותל בין ב' חצירות) "מד' אמות ולמעלן אין מחייבין אותו, סמך לו כותל אחר, אע"פ שלא נתן עליו את התקרה, מגלגלין עליו את הכל" שר"ה ס"ל "סמך לפלגא סמך לכולה", ור"נ ס"ל "למאי דסמך סמך, למאי דלא סמך לא סמך".

ופרש"י (ד"ה סמך לפלגא) וז"ל: "סמך לפלגא - שלא הי' כותל חדש ארוך ככותל הראשון אלא בחציו, או בגובהו לא הגיע לגובהו של ראשון", עכ"ל.

ובתוס' שם (ד"ה סמך) כתבו וז"ל: "האי לפלגא איירי בין לאורך בין לגובה", עכ"ל.

ולכאו' צ"ב, מה הוסיפו התוס' על מ"ש רש"י?

וי"ל בזה בהקדים מה שיש לדייק בדברי רש"י למה האריך בדבריו, ולא סתם בקיצור "שלא הי' כותל חדש ארוך או גבוה ככותל הראשון אלא בחציו"?

וגם בלשון הגמ' גופא יש לדייק למה אמר ר"ה "סמך לפלגא סמך לכולא", ולא אמר "סמך למקצת סמך לכולא".

וי"ל שכוונת ר"ה שצ"ל "פלגא" דוקא, כי פשוט שאם סמך כותל חדש רק במשהו נגד הכותל הראשון, לא אמרי' שבודאי בדעתו לגמור, וחייב לשלם בעד כולו. אלא פשוט שצ"ל באופן שיש לשער שמן הסתם יגמור הכותל, וכמ"ש רש"י (בד"ה סמך לכולא) "דכיון דהתחיל סופו לגמור ויתן תקרה". וי"ל שכוונת ר"ה שהחכמים אמדוהו, שבאם סמך הכותל החדש לכה"פ לחצי הכותל הראשון, אז אמרי' שסופו לגמור.

אבל בזה גופא יש לחקור, האם אומד זה נעשה "שיעור" לדין זה, שכשסמך חצי הכותל חייב לשלם בעד כל חלקו בהכותל הראשון, או שאי"ז בבחי' "שיעור", כ"א זהו רק אומד חכמים בפועל.

מהנפק"מ בין ב' האופנים: האם דין זה של "חצי כותל" שייך לכל האופנים, או שבאם יש נידון שאמדינן בו כדי שנאמר שסופו לגמור כולו צריך לעשות יותר מחצי (או לפעמים פחות מחצי) - אז לא יתחייב רק באם עשה יותר (או פחות).

לאופן הא' פשוט שבכל האופנים, כשבנה חצי כותל מתחייב לשלם בעד כל הכותל הראשון, כי סו"ס זהו השיעור שנתנו חכמים. אבל לאופן הב', לא כל האופנים שוים, וצריכים לשער כל נדון בפ"ע.

וי"ל שרש"י ס"ל כאופן הב', וס"ל שדין זה של חצי כותל נאמר רק בנוגע אורך הכותל, אבל בנוגע גובה צ"ל יותר מחצי. ולכן כתב "שלא הי' כותל חדש ארוך ככותל הראשון אלא בחציו", ומוסיף: "או בגובהו לא הגיע לגובהו של ראשון", היינו שבגובה החידוש הוא, שאף שלא הגיע לגובהו של ראשון חייב, אבל עכ"פ צ"ל קרוב לזה (כן משמע - אף שי"ל להיפך, שבגובה חייב גם בפחות מחצי, אבל אין מסתבר לומר כן), ובאם זה רק חצי כותל, אינו מספיק עדיין לחייבו בעד כולו.

וע"ז כתבו התוס' "האי לפלגא איירי בין לאורך בין לגובה", שפליגי ארש"י וס"ל שגם בגובה יש שיעור של "פלגא". והטעם, כי ס"ל כאופן הא' ש"פלגא" נעשה "שיעור", ובמילא כ"ה בכל האופנים.

ויש להוסיף, שעוד נפק"מ יהי' בין ב' האופנים: לאופן הא' שנעשה "שיעור", אי"צ בכל פעם להסברא שאמדינן דעתו שמסתמא יגמור, כ"א זה עשה דין בעצם שכשסמך לפלגא חייב בכל, אבל לאופן הב' הפי' שבכל פעם אמדינן שמסתמא יגמור.

והנפק"מ הוא בנדון שאין כאן אומדנא לשום צד. ז.א. באופן שיתכן שיגמור ויתכן שלא יגמור. דלאופן הא' חייב לשלם, כי זהו דין בעצם. והאופן שיכול להיות פטור, הוא רק כשברור שלא יגמור. אבל כ"ז שאי"ז ברור, חייב לשלם, אבל לאופן הב', הוא להיפך - רק היכא שברור האומדנא שיגמור הוא חייב, וכשאי"ז ברור ה"ה פטור.

לפי"ז י"ל שגם מ"ש רש"י ותוס' להלן תלוי בשיטתייהו הנ"ל:

דהנה רש"י פי' (בד"ה ומודה) שמודה ר"ה בקרנא ולופתא הכוונה לנדון שראובן חיבר בנין מועט בקרן זוית של סוף ביתו, ובליטת הבנין משוכה כנגד מקצת אורך הכותל המבדיל בין החצירות, ובזה מודה ר"ה לפי שאין בנין כזה עשוי לימשך.

אבל התוס' (בד"ה ומודה) כתבו שהפי' במודה ר"ה בקרנא ולופתא הוא: "קרנא להיכר שלא יאריך החומה יותר, שבסוף אותו כותל שסמך עושה כיפי' לקרנא כלפי כותלו של חבירו, ולופתא הוי היכר שלא יגבי' הכותל יותר, כגון שעשה היכר בראש החומה וכו'".

וא' מהנפק"מ בין הפירושים הוא, שלפרש"י הרי הוא נדון שאין ברור שלא יגמור, שהרי לא עשה שום דבר המורה שלא יגמור, אבל לפי' התוס' ה"ה נדון שברור שלא יגמור, כי עשה היכר שלא יאריך או שלא יגבי' הכותל.

וי"ל דלשיטתייהו אזלי: רש"י ס"ל שבכל נדון צ"ל אומדנא, ולכן כ"ז שאין כאן אומדנא שסופו לגמור כבר פטור, ולכן גם בנדון של הבנין שחיבר בסוף ביתו וכו', אינו חייב, אבל לתוס' שלא יהי' פטור בנידון זה, לכן פירשו שהכוונה לאופן שעשה היכר שלא יגמור, היינו שברור שלא יגמור, ורק באופן כזה פטור.

בב"ב ס, א: "ר' ינאי הוה לי' אילן הנוטה לרה"ר הוה ההוא גברא דהוה לי' נמי אילן הנוטה לרה"ר אתו בני רה"ר הוו קא מעכבי עילוי' אתא לקמי' דר' ינאי וכו' בליליא שדר קצייה לההוא דידי' וכו' א"ל זיל קוץ וכו' מעיקרא סבר ניחא להו לבני רה"ר דיתבי בטולי' כיון דחזא דקא מעכבי שדר קצייה".

והנה בדף כז, ב תנן "אילן שהוא נוטה לרה"ר קוצץ", ויש להבין ההו"א של ר' ינאי דניחא לי' דיתבי בטולי', דלכאו' במשנה אינו מחלק אלא תני סתם "קוצץ", שעל בעל האילן לקצוץ.

ומפרש המאירי דהא דתנן "אילן הנוטה לרה"ר קוצץ" פי' שרשאין (בני רה"ר) לקצצו, אמנם ת"ח אף לכתחילה אסור להעמיד ענפיו ברה"ר; ואם ישנה סברא דניחא לי' לבני רה"ר - מותר, אמנם אם רואה שמעכבים אחרים ורק משום כבודו אין מעכבים עליו צריך לקצוץ את שלו. והיינו דס"ל דמתני' ("קוצץ") לא קאי על בעל האילן אלא על בני רה"ר.

והנה הרא"ש בסוף פרק חזקת הבתים (סי' עז) מביא האי עובדא דר' ינאי ואינו מברר לשם איזה הלכה הביאו, ולכאו' ליכא למימר דהרא"ש פוסק ומחדש דיש דין מיוחד בת"ח שאף לכתחילה אסור להעמיד ענפיו על דרך הרבים אא"כ ישנה סברא דניחא לבני רה"ר,כהמאירי, דא"כ הו"ל להטור להביא דין זה, ואף אם לא ס"ל להלכה כן הו"ל עכ"פ להביאו ולחלוק עליו, ומעשה דר' ינאי אינו נזכר כלל בהטור.

והנה בקיצור פסקי הרא"ש על המשנה בדף כז כתב "אילן הנוטה לרה"ר - קוצץ" - היינו שהוא מעתיק לשון המשנה (שממנה אין להכריע שעל בעל האילן לקצוץ, דא"כ יקשה מהו ההו"א דר' ינאי), ובמעשה דר' ינאי כתב וז"ל: ואילן הנוטה לרה"ר צריך לקצצו. והנה מהלשון "צריך לקצצו" משמע דקאי על בעל האילן, דאי קאי אבני רה"ר הול"ל "רשאין לקצצו" כל' המאירי, ומזה משמע דהקיצור פסקי הרא"ש למד שמהמשנה ד"אילן הנוטה לרה"ר קוצץ" ס"ל להרא"ש דלא פסיקא לן מי צריך לקצצו, ומהאי עובדא דר' ינאי למד דבעל האילן צריך לקצצו. והא דלא קצץ ר' ינאי מיד, דבראשונה חשב דעל בני רה"ר לקצוץ, והא דלא קצצו משום דניחא להו כו'. וכשראה דבאמת קפדי ומ"מ לא קצצו, פסק דעל בעל האילן לקצוץ.

וצלה"ב מפני מה לא רצה הרא"ש לפרש כהמאירי.

ונל"פ בדעת הרא"ש, דאם אכן הדין הוא כהמאירי, דבכלל על בני רה"ר לקצצו, א"כ למה אמר ר' ינאי לבעל האילן זיל קוץ ולא אמר לבני רה"ר לכו קוצו, אלא לומד דמזה שראה ר' ינאי שפעמים שבני רה"ר אינם מעכבים כגון משום כבודו - פסק דכל אילן הנוטה לרה"ר בעל האילן חייב לקצצו, ולא חילק בין ת"ח וסתם.

ואמנם בטור סי' תיז כתב "אילן הנוטה לרה"ר קוצצו כדי שיהא גמל ורוכבו עובר". וממשיך: "מניחין בשתי שפתות הנהר פנוי כרוחב כתפי המלחים וכו'", וסתם ואינו מפרש מי הקוצץ. אמנם מזה שכתב מיד: "מניחין מקום פנוי וכו'" - דבודאי הפי' שבעל הקרקע צריך להניח המקום פנוי דאל"כ לא יתכן הלשון מניח - נראה לדייק דכמו"כ בדין "אילן הנוטה לרה"ר קוצצו" דבעל האילן קוצצו.

ודיוק זה מפורש ביותר מהשו"ע שם (סעיף ד) דכוללם בהמשך אחד וז"ל: אילן הנוטה לרה"ר קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו ומניחים מקום פנוי וכו'.

ואלא דעפ"ז ק"ק, כי אם פוסק הטור דבעל האילן צריך לקצצו ומקורו כהרא"ש, ומקור הרא"ש הרי הוא ממעשה דר' ינאי בדף ס (כנ"ל), א"כ לכ' הו"ל להבית יוסף על אתר לציין להגמ' שם, אבל הוא ציין להמשנה בדף כ"ז שם, שלפי דברינו אין להוכיח משם דעל בעל האילן לקוץ. ויל"ע.

בגמרא ב"ב דף ד, מובא כמה אופנים להעמיד את מחלוקת ת"ק ור' יוסי במתניתין דמקיף וניקף אליבא דחייא בר רב, ואחד האופנים הוא ש"ראשונה שניה ושלישית איכא בינייהו".

ועי' ברש"י ד"ה ת"ק סבר, וז"ל: דמי רביעית יהיב לי' אם גדרה מקיף אבל דמי הראשונות לא יהיב ליה שכבר יצא מהם זכאי בבית דין שהיו שם ימים רבים ולא הועילו לו וכו'.

ומקשה ההג"ה בתוס' על רש"י, וז"ל: "קצת קשה דא"כ גם ברביעית יהי' זכאי עד טפח אחרון". ז.א. שבההג"ה הבין ברש"י שאין כוונתו שהוא הלך, כפשוטו, לבי"ד ויצא זכאי (דבודאי לא שייך כן בנוגע לטפח האחרון), אלא כוונתו הוא דאם ה"ה בא לבי"ד היה פטור, וא"כ, גם בנוגע לכותל הרביעית צ"ל פטור עד הטפח האחרון, ויתחייב רק על הטפח הזה.

והרש"ש מתרץ דקושיית התוס' לק"מ. שהרי כוונת רש"י הוא שכבר היה דין בפועל ביניהם ותבע ג' הראשונות ובי"ד פטרוהו, וזה לא היה בנוגע לכותל הרביעית - ולכן הוא יתחייב על כולו.

אמנם, קשה לפרש כהרש"ש מכמה סיבות:

א) הרי לא מוזכר בגמרא כלל דאיירי דווקא שבא לבי"ד על ג' הראשונות ויצא זכאי, ואם לא היה בא לבי"ד היה חייב על הכל.

ב) מה נוגע מדוע בי"ד פטרוהו שרש"י צריך להוסיף "שהיו שם ימים רבים ולא הועילו לו", הרי העיקר הוא שיצא מבי"ד זכאי והשאר הוא מיותר?

אלא ע"כ צ"ל, שכוונת רש"י הוא שאם היה בא לבי"ד היה יוצא זכאי (כמו שההג"ה הבין ברש"י), וע"ז מקשה ההג"ה בתוס' שכן הוא לגבי הכותל הרביעית.

אבל - לכאורה קושית ההג"ה עדיין אינה מובנת, דהנה, רש"י בעצמו מביא את הטעם למה אם היה בא לבי"ד היה יוצא זכאי, משום "שהיו שם ימים רבים ולא הועילו לו". ומשמע מרש"י שזהו רק לגבי ג' הראשונות ואילו בנוגע לכותל הרביעית המקיף או הניקף בנה את כולו בלי הפסק, ולא היתה שם ימים רבים בלי שיתבע ממנו. וא"כ מובן מתוך רש"י גופא למה יהא חייב בשביל כל הכותל הרביעית, ומהי קושיית ההג"ה?!

ואכן בס' דרכי דוד נשאר בצ"ע, וז"ל: ולפ"ז לא קשה כ"כ קושייתם. ונראה דאין לומר, דלפי הדרכי דוד זה הטעם שלשון ההג"ה הוא "קצת קשה", מכיון שלפי הנ"ל קושיא זו בכלל לא קשה - ואפילו לא "קצת קשה" - וגם אין משמע כן מלשון הדרכי דוד.

והנה, הנחלת משה על התוס' כותב בנוגע לדחיית הרש"ש על קושיית ההג"ה, והוא מסביר את קושיית ההג"ה אחרת: דלפי רש"י קשה, למה המשנה מביאה את הדין בכה"ג שבנה ג' צדדים ואז הפסיק לזמן מה ובא לבי"ד ויצא זכאי ואז בנה את הכותל הרביעית. הו"ל לאשמועינן חידוש גדול יותר, דאפילו אם התחיל לבנות את הרביעית רק לא גמר את הטפח האחרון ואז הפסיק לימים רבים ובא לבי"ד ויצא זכאי, ואח"כ גמר את הטפח האחרון, גם בכה"ג אינו חייב אלא על הטפח האחרון. ז.א. שתוס' גם לומדים ברש"י שכוונתו הוא, שהוא בא לבי"ד בפועל אלא שהם הקשו שהו"ל למשנה לאשמועינן חידוש גדול יותר. ולפי"ז לא קשה קושיית הרש"ש.

אמנם, על זה עדיין קשה ב' הקושיות הנ"ל שהקשינו על הרש"ש, שלכן א"א לפרש ברש"י שכוונתו לומר דבא לבי"ד בפועל אלא כוונתו שאם היה בא לבי"ד היה יוצא זכאי.

אבל מ"מ יש לבאר קושיית ההג"ה עד"ז, שלפי רש"י, המשנה היתה צריכה לאשמועינן חידוש גדול יותר - דאפי' אם התחיל את הכותל הרביעית ואז הפסיק לזמן מה, יהיה פטור ע"ז משום שאם היה בא לבי"ד היה יוצא זכאי מכיון שהם ישבו שם ימים רבים ולא הועילו לו, ויהיה חייב רק על הטפח האחרון?

ולפי הביאור הנ"ל בקושיית ההג"ה, קושייתו מובנת מאד ולא קשה קושיא הנ"ל מדברי רש"י גופא, וד"ל.

ואמנם, גם קושיא זו של ההג"ה אינה קושיא כ"כ חזקה, מכיון דאפשר לתרץ את רש"י בפשטות - שבמשנה איירי לפי דרך בנ"א, ובד"כ כשבונים כותל גומרים אותו לגמרי ולא מפסיקים באמצע, ובפרט לא לפני הטפח האחרון. ואולי אפ"ל שלכן לשון ההג"ה הוא "קצת קשה".