E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
י"א ניסן - שבת הגדול - תש"ס
נגלה
מיגו במקום טענת "אחוי שטרך"
הרב אפרים פיקארסקי
מנהל ביהמ"ד

בתוד"ה 'אבל' (ב"ב לא, א) מקשי דאפי' אם אין להמחזיק עדים אלא דאכלה ג' שנים ולהמערער יש שטר שלקחה מן אותו המוכר כבר ד' שנים והמחזיק טוען שלקחה קודם המערער, יהא נאמן המחזיק לומר לקחתי' ממנו קודם במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה, עיי"ש.

והנה מהא דהד"ה של התוס' הוא "אבל אכלה שית", נראה שקושיית התוס' היא גם אם המחזיק טוען שלקחה לפני ו' שנים, ואף דאיכא ריעותא דאחוי שטרך, מאחר דהמערער יש לו שטר מלפני ד' שנים, מ"מ התוס' סברי דהמיגו של מינך זבינתה מועיל גם נגד טענת אחוי שטרך.

והנה קושיא זו של התוס' הובא גם ברא"ש בסוגיין סוף סי' ח. ומלשונו שם משמע ג"כ שהקושיא שיהא נאמן במיגו, היא גם אם המחזיק אינו טוען שהיה שם ז' שנים, שזה לשונו שם: "יהא נאמן לומר לקחתי' קודם ממך" (כפי שכתוב בתוס' דילן), ואינו אומר שלקחתיה זה כבר ז' שנים, וא"כ נמצא דגם הרא"ש יסבור שהמיגו של מינך זבינתה מועיל גם נגד טענת אחוי שטרך.

והנה בנתיה"מ (ר"ס קמג) מקשה ע"ז מהא דהרא"ש בעצמו לקמן בדף מ, א בסי' ל-לא כותב וז"ל: אם מיחה (המערער) בפניו אף בלא עדים והוא מודה במחאה לא הוי חזקה וכו' ודלא כמ"ש הרמב"ן וכו' (ד)לא הוי מחאה משום מיגו (דלא מחית), וליתא דלא שייך להזכיר כאן מיגו דהיה לו ליזהר בשטרו כיון שידע שזה מיחה, עכ"ל.

רואים מזה שהרא"ש ס"ל דלא אמרינן מיגו במקום טענת אחוי שטרך, ועי' בנתיבות מה שפי'.

ואולי יש לפרש דברי הרא"ש באופן שלא יסתרו דבריו אהדדי. דיש הפרש בין העובדא דהמחאה לקמן בדף מ, א להעובדא כאן דטוען שיש לו שטר מלפני ד' שנים. דהתם הרי יודעים שהמערער הוא המ"ק, ורק שרוצים להאמין להמחזיק שבאמת קנה השדה מחמת המיגו שיש לו, וע"ז אומר הרא"ש שהמיגו אינו יכול להוציא מהמרא קמא רק שטר. ומאחר שאין לו שטר אינו נאמן.

משא"כ הכא הלא המחזיק טוען שהמערער אינו המ"ק, וגם הבי"ד לא יודעים בבירור שהוא המ"ק, שהרי יכול להיות שהמחזיק הוא המרא קמא, ולכן המיגו דמינך זבינתה עושה את המחזיק למ"ק, ולכן טענת אחוי שטרך אינו מועיל נגד המיגו דמינך זבינתה.

בסיכום: הכא הבירור דמיגו עושה את המחזיק למרא קמא, ועכ"פ המערער אינו המרא קמא בוודאות, ולכן מועיל גם נגד טענת אחוי שטרך, משא"כ לקמן גם לאחר המיגו (דלא מחית) נשאר המערער המ"ק, ולהוציא ממ"ק צריכים שטר ולא מהני מיגו.

נגלה
העובר על איסור קל של ד"ס מיקרי רשע
הרב שמואל זאיאנץ
ר"מ בישיבת "תפארת בחורים", מאריסטאון

בפ"א דספר ה'תניא' קדישא איתא ש"בשעה שעושה עונות נקרא רשע גמור .. ואפי' העובר על איסור קל של ד"ס מקרי רשע כדאיתא בפ"ב דיבמות ובפ"ק דנדה, ואפי' מי שיש בידו למחות ולא מיחה נק' רשע .. וכ"ש וק"ו במבטל איזו מ"ע שאפש' לו לקיימה כמו כל שאפשר לו לעסוק בתורה .. דפשיטא דמיקרי רשע טפי מעובר איסור דרבנן".

א - והנה יש להעיר דזה פשוט שאין להקשות ולדייק למה לא ציין גם להמשנה בנדרים ט, א, דאיתא שם שאם היה ככר מונח לפניו ואמר (שיהא עליו) "כנדרי רשעים" - הרי"ז נדר וכו' כיון ש"הרשעים דרכן לידור בכל אלו" (פי' הר"ן שם); ומשא"כ אם אמר "כנדרי כשרים - לא אמר כלום" כיון "שהרי אין הכשרים נודרים - שאין רשאים לעשות כן" (שם). וכן עד"ז להא דאיתא שם כב, א שכל הנודר - "אע"פ שמקיימו נקרא רשע", ולומדים זה שם מגז"ש ד"חדלה-חדלה": "כתיב הכא (דברים כג) "כי תחדל לנדור" וכתיב התם (איוב ג) "שם רשעים חדלו רוגז"".

דהנה גם אם נאמר דעניינו הוא איסור דרבנן - (שהרי הגם שיש שם גז"ש הא מ"מ נכלל בתוכו פסוק מ'דברי קבלה', ומבואר שאין זה באותו הגדר דאיסור דאורייתא; ועוד זאת - שבפסוק הרי לא כתיב כלל דאסור לידור (-דגם לשיטת ר"מ דס"ל ד"טוב שאינו נודר כל עיקר - מזה שנודר ואינו משלם ואפי' מזה שנודר ומשלם", ויליף זה שם מהפסוק בקהלת (ה, ג-ד) "טוב אשר לא תדור וגו'" - הנה מה שכתוב מפורש בפסוק הוא רק ד"טוב שלא תידור...")) - ואעפ"כ מיקרי רשע1,

הנה מ"מ זהו רק ענין פרטי בענין דנדר - (הן להפי' שנק' רשע משום שמביא עצמו לידי תקלה, הן להפירוש דהרי"ז שייך לעצם ענין הנדרים (ד"דייך מה שאסרתך תורה"), והן להפירוש שה'רשעה' הוא מצד שנודר מתוך ובדרך כעס (וע"ד דברי הרמב"ם הל' נדרים פ"א הכ"ו2)) - ואדמה"ז הרי מציין לענין הכללי - דכל העובר אאיסור דרבנן נקרא רשע3.

ב - אלא שיש להעיר לאידך גיסא: למה צריך לימוד מיוחד בנדרים שהנודר נקרא רשע, הרי אם רק לומדים שיש איסור בזה - הא בכל דבר איסור ואפי' דקדוק קל של דברי סופרים מקרי רשע. וא"כ כיון דלר"מ לומדים שאסור לנדור (גם אם משלם) - א"כ הוא רשע בעבירת איסור זה גם בלי גז"ש ולימוד מיוחד.

ואפשר לומר שיש חידוש מיוחד בזה: שהגם דכאן עניינו הוא "נדר" שהוא ענין דמצוה (להביא קרבן וכו') - מ"מ אמרינן דכיון שטוב יותר שלא לידור ושינדב כו' הרי יש בזה גם ענין ד"רשעה", ולכן צריך פסוק מיוחד לזה4 5.

ויש להעיר בזה עוד מדברי הר"ן (שם ט, א בד"ה 'כנדרי רשעים' - בביאור מה שהאומר "כנדרי רשעים" הרי"ז נדר), וז"ל: "...שהרי הרשעים דרכן לידור בכל אלו, ומפני שאין ראוי לעשות כן קרי להו "נדרי רשעים" - שהרי רשעים הם לאותו דבר [=היינו: לענין נדרים]. והכי איתא בתוספתא". ובזה נראה שלומד שלענייננו הנה הגם שעצם הנדר שלו בעניינים אלו מחשיבו לרשע - מ"מ אינו מחשיבו לרשע ממש אלא רק ל"רשע לאותו דבר".

ועד"ז בחי' הריטב"א שם: "רשעים לאו ממש, דאינון לית להו עסק בנזירות וקרבנות, אלא משום דרגילין בנדרים - קרי להו רשעים בענין זה, לפי שאין זו מדת כשרים. וכדאמרינן בגמ' כל הנודר אע"פ שמקיים נקרא רשע, כלומר רשע בענין זה, כדאמרי קרא והרשיעו את הרשע, כלומר שהוא רשע וחייב בדין ההוא".

ועפ"ז אפשר לומר דאכן ס"ל שבהא דנדרים (שהוא ענין דמצוה וכו' כנ"ל), הנה גם אם לומדים מפסוק שיש בזה ענין ד"רשעים" - מ"מ באמת אין זה רשע ממש אלא היפך "מדת" הכשרים, ולכן הוא נק' "רשע" רק ב"ענין זה". וא"כ שפיר אינו שייך לדברי אדמה"ז לענין מי שהוא רשע ממש כשעובר אאיסור דרבנן.

ג - אבל עדיין יש להעיר בדברי הריטב"א אלו דמפרש הפסוק ד"והרשיעו את הרשע" שהוא רשע ב"הדין ההוא", דלכאורה לפי פי' אדמה"ז הול"ל בפשטות שהוא רשע ממש כ"ז שלא עשה תשובה. ובאמת אינו שייך לענייננו, שהרי גם בלי דברי אדמה"ז - הנה מי שעובר אעבירות דיש בו מלקות הוא רשע, ומהו א"כ הדיוק שמדייק הריטב"א בפירוש הפסוק "והרשיעו את הרשע".

ואפשר לומר שכוונתו הוא, דבאם עבר על איסור שיש בו חיוב מלקות הנה גם אם עושה תשובה עדיין נקרא "רשע" בדין ההוא - עד שילקה. ובפשטות יותר: הריטב"א לומד הפירוש הפשוט ב"והרשיעו" - שהוא חייב עונש על מעשיו, וא"כ פשוט שצריכים לפרש במילת "הרשע" שהכוונה הוא שהוא "רשע" וחייב עונש בענין זה עצמו.

ועיין בביאור ענין דכל הנודר מקרי רשע כו', ובדברי הרמב"ם בזה - בדברי כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חכ"ט שיחה ב לפר' תצא.

ד - והנה יש להעיר ולפרש עוד בהציון המובא ב'תניא' ליבמות כ, א ונדה יב, א ש"העובר על איסור קל של דברי סופרים מקרי רשע". דהנה ביבמות שם איתא זה לגבי הא דמחליף ר' יהודה ותני: "איסור מצוה - אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט; איסור קדושה - שניות (לעריות) מדברי סופרים", וז"ל הגמ' שם: "ואמאי קרי ליה איסור קדושה? אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש. א"ל רבא וכל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע נמי לא מיקרי?! אלא אמר רבא וכו'".

ויש להעיר למה נחשב איסור שניות לאיסור "קל" של דברי סופרים6. (ובשלמא לגבי הציון לנדה רואים אכן שגם בדבר שהוא מצד מדת חסידות (עיי"ש) - שעניינו הוא "איסור קל" - הנה אם אינו מקיים דברי חכמים נק' רשע, אמנם לגבי הציון דיבמות צ"ב כנ"ל).

ואולי י"ל דהראיה הוא ממה שהקשה רבא אהא דהמקיים דברי חכמים נקרא "קדוש" - שהרי הוא יותר מזה דהא מי שאינו מקיים מיקרי רשע. והנה אם היינו אומרים שיש לחלק בין איסור דדברי סופרים לבין איסור קל של דברי סופרים - א"כ היה יכול אביי לת' שכוונתו הוא גם לאיסור קל של ד"ס דבזה הרי לא מיקרי רשע, אלא מאי - שגם בזה נקרא רשע אם לא מקיימם. (ועד"ז י"ל שזהו גם תוכן הראיה מנדה מקושיית רבא לר' אמי, עיי"ש).

ה - עוד יש להעיר אם יש ללמוד מיבמות ונדה שם שגם מי שמבטל מ"ע או תקנה של ד"ס - היינו שרק אינו מקיימם בשוא"ת - דנקרא רשע, שהרי לשון הגמ' הוא: "כל שאינו מקיים...". ואם באמת אפשר ללמוד כן - למה לא כתב אדמה"ז חידוש זה, וכתב רק מי "שעובר על איסור קל של ד"ס".

ואולי י"ל דאדמה"ז למד שעיקר הענין הוא לפי תוכן הדבר דמיירי שם, והיינו איסור עריות ובדיקה לפני תשמיש וכו', - וזהו הרי איסור ועבירה קלה דד"ס. והא דהגמ' שם אמרה "כל שאינו מקיים דברי חכמים...", אולי אפשר ע"ד מה דאיתא במפרשים דאיסורי דרבנן הם בעיקר איסורי גברא ולא איסורי חפצא, ולכן אמרו בעבירה דידהו - שעניינו הוא מה שאין הגברא מקיימם7 8 9.


1) ואין נראה לומר שאין ללמוד מנדרים משום דשם הולכים אחר לשון בני אדם, ולכן אין הוכחה שהוא רשע בכל עבירה באיסור דרבנן - כיון דכנ"ל אנו לומדים מהגמ' שהנהגה זו מחשיבו שייקרא רשע.

2) דרך אגב: מה שפוסק הרמב"ם (שם) דההגדרה דנדרי הרשעים הוא שהם "נודרים בדרך איסור וכעס" - יש לציין המקור לזה מהגמ' בדף כב, א דלמדים שם הא דהנודר מיקרי רשע מלימוד הגז"ש ד"חדלה-חדלה" (כנ"ל): "כתיב הכא "כי תחדל לנדור" וכתיב התם "שם רשעים חדלו רוגז"", ואפשר דהרמב"ם מפרש שעיקר גז"ש זו (מפסוק דאיוב) הוא גם לגילוי מילתא בפי' המלות ד"כי תחדל לנדור" - שקשור עם מניעה וחדלה ד"רוגז" ("שם רשעים חדלו רוגז"), שלא ידרו כיון שיהיה מתוך "רוגז" וכעס כו'.

3) ועד"ז מובן דאין להקשות מהא דלא ציין לכמה ענינים פרטיים דאיתא עליהם בש"ס שנקרא רשע כשעובר עליהם גם אם נאמר שענינים אלו הם עבירה דרבנן, שהרי כנ"ל אדמה"ז מציין למה שכ' בגמ' שנקרא רשע עבור עצם עבירת איסור דד"ס.

4) וראה בהר"ן שם נקודה זו.

5) או י"ל לאידך גיסא: דהנה כ"ק אדמו"ר מעיר ב'מ"מ הגהות והע' קצרות', דאע"פ שלגבי הל' עדות - אינו נקרא רשע רק בעבר אאיסור שיש בו מלקות, אי"ז קושיא: "דשם בעינן דנקרא בתורה רשע" כלשון פיה"מ כו'. ועפ"ז אפשר לומר גם כאן: שהלימוד מחשיבו לרשע יותר - בזה שהתורה (נביאים כו') קראוהו בשם רשע (אף שזהו פחות מ"רשע" דמלקות). והיינו שיש תוספת ענין ד"רשעה" בזה שהכתוב קראו "רשע" בענין פרטי זה.

וראה גם בלקו"ש חל"א שיחה א לפר' שמות בביאור כל השיטות בהא ד"המגביה יד על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע" - (דלשיטת הטור זהו רק בתור אגדה, ולשיטת הרמב"ם זהו איסור גמור דרבנן, ולשיטת הב"י בהמרדכי זהו איסור דאורייתא) - שבביאור שיטת הרמב"ם (שסובר שזהו איסור דרבנן) מעיר בהערה 20 דצע"ק אם לפי"ז יחול עליו דין "רשע" לפוסלו לעדות. ומצדד שם דהגם שאינו חייב מלקות הנה מ"מ י"ל "שיש עליו דין רשע (לא רק מפני שעבר על איסור דרבנן, אלא) משום שהכתוב קראו רשע...". ולפי"ז לכאו' יש לעיין קצת גם לענייננו אם הנודר יהיה פסול לעדות (מדרבנן לכה"פ) כיון שהכתוב קראו רשע, או דדילמא יש לחלק בין היכא שקראו בהדיא להיכא שנרמז ע"י גז"ש.

6) בפשטות היה אפשר לומר שכל "דברי סופרים" נחשב לאיסור קל, אבל לכאו' משמע יותר בדיוק הלשון שב"דברי סופרים" גופא ישנו דבר החמור יותר ודבר הקל יותר.

7) ואם נאמר כן יומתק גם הא דהביא אדמה"ז לימוד ד"מכל שכן אמבטל מ"ע דאורייתא" מהא ד"עובר איסור דרבנן", ולא הביא מהגמ' יבמות דאיתא שם "כל שאינו מקיים מצות חכמים וכו'", והיינו דגם במבטל מ"ע של חכמים נק' רשע. ולפי הנ"ל יובן, דלפי אדמה"ז הנה מה שאומר בגמ' דמי שאינו מקיים דברי חכמים נקרא רשע לא קאי אמי שמבטל בשוא"ת אלא בעובר אאיסור קל של דבריהם.

8) לאח"ז ראיתי בשו"ת 'תורת חסד' (או"ח סי' מט אות ג) שמביא מדברי התוס' בפסחים קז, ב, שמי שקיים הפסח, אע"פ דלא קיים מצות אכילה דאכילת פסחים ולא קיים מ"ע - לא מיקרי רשע. ומביא שם מפר"ח או"ח סי' תריב סק"ו דפי' בדעת התוס' דמשום ביטול מ"ע לא מיקרי רשע. וממשיך שם בסוגריים: "...ולדבריו צ"ל דאף דאמרי' ביבמות .. ובנדה .. דהעובר על איסור דרבנן נמי מיקרי רשע - מ"מ כ"ז שעובר בקום ועשה אבל לא בשוא"ת. וכ"כ בתשובות חוט השני סי' יח. ואפי' ביטול מ"ע בשוא"ת לא מיקרי רשע. ומ"מ אי"ז מוסכם כ"כ...". ולפי הנ"ל בפנים נראה שאדמוה"ז סובר דבנוגע לאיסור דרבנן - רק העובר עליו בקו"ע מיקרי רשע, ולא המבטל בשוא"ת; משא"כ בנוגע למ"ע מה"ת - כל המבטל איזה מצוה שאפשר לו לקיימה נקרא רשע (ע"ד מי שאינו לומד תורה בשוא"ת).

9) ויש להעיר קצת מדברי המ"ח במסכת גלגול נשמות: "ועל למוד הפרדס שהיה יכול ללמוד ולא למד, וכן על כל המצות שהיה יכולת בידו לקיימם ולא קיימם, או שעבר איזה עבירות ... צריך לבוא בגלגול ממש...". (וראה בשו"ע אדמה"ז הל' ת"ת פ"א ה"ד: "...אמרו חכמי האמת שכל נפש מישראל צריך לבוא בגלגולים רבים עד שתקיים כל התרי"ג מצות במדו"מ..." - ואינו מתנה שהוא במצות ש"היה ביכולתו לקיים". ואולי אינו נכנס בחילוקים בין עיבור לגלגול. ועצ"ע). - ואפשר שאינו שייך לענין ד"רשע", וצ"ב בכ"ז.

נגלה
ג' מפתחות בידו של הקב"ה
הרב אלחנן יעקובוביץ
נחלת הר חב"ד, אה"ק

בגמ' תענית ב, א: "אמר ר' יוחנן ג' מפתחות בידו של הקב"ה כו' ואלו הן: מפתח של גשמים ומפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים". ובב"ח הגיה להקדים את של חיה, ואח"כ גשמים ותחיית המתים.

וצ"ע מהי הקפידא לכתוב בסדר זה דוקא או קצת אחרת, שהב"ח מצא לנכון להגיה.

ואיה"נ דב'עין יעקב' הגירסא כהגהת הב"ח, וכן מצאנו שאדמוה"ז בחר בגירסא של עין יעקב על פני גירסת הש"ס, וכן בגמ' סנהדרין קיג, א הוא כן,

אבל הא גופא צ"ע למה יש קפידא בסדר זה, (מה הסברא בזה).

- ואע"פ דבפשטות י"ל שהב"ח מצא גירסא זו בספרים מדוייקים, ולכן הגיה לשנות,

הנה אולי י"ל שזהו לפי סדר זמני חיי האדם: שבתחילה נולד, ואח"כ צריך גשמים, ותחיית המתים ה"ה רק לעתיד לבוא.

ולכאורה יש להצדיק גם גירסא שלנו - לפני שהב"ח הגיה -, דכיון שכאן (במס' תענית בכללות ובפרט כאן) עסקינן בענין הזכרת גבורות גשמים, מתאים להקדים גשמים, שהרי בשביל זה הביאה הגמ' דרשה זו (של ר' יוחנן) לכאן.

משא"כ בסוגיא דסנהדרין ששם אמרו הקב"ה לאליהו הנביא, סידרו לפי סדר הזמנים.

נגלה
חזקת קרקעות בג' שנים
הת' אליעזר וואלף
תלמיד בישיבה

בדין דרב הונא דבעינן ג' שנים רצופות, מקשה הגמ' (ב"ב כט, א) מבתים ד"בליליא לא ידעי", וא"כ הרי אין עדים שיעידו על ג' שנים רצופות, ולפי רב הונא מהו הפי' במתני'? וברשב"ם ד"ה 'בליליא' כתב לחלק בין בתים לשדות, דזה שבשדות אין בעי' בכך שהמחזיק לא נמצא שם בלילות, הוא משום שאין דרכן לעשות מלאכה בשדות בלילה, ולכן לא חסר כלום בהחזקה, משא"כ בתים - שהדרך הוא לדור בהן בלילות.

וצריך להבין דמ"ש ממוביר שהדין הוא דאע"פ שהדרך בשדות הוא להוביר כל שנה שני', מ"מ אין שנה זו עולה בהחשבון של ג' שנים וצריך שיחזיק סך הכל ו' שנים כדי שיהי' לו חזקה. - ולמה בשדות אין הדין כן, דכיון שהוא לא נמצא שם בלילות, נהי דזוהי הדרך אבל מ"מ מ"ט דלא נאמר ג"כ שלא יעלו לו להחשבון? ובפשטות נראה לפרש דהחילוק ביניהם הוא פשוט. שהא דהמחזיק מוביר שנה ולא נמצא בהשדה לאותה שנה, אי"ז מצד השדה עצמה, שבעצם הרי אין הכרח להוביר שנה, אלא שכך מנהגו (או מנהג כמה מאנשי העיר, או אפילו כל העיר) לעשות כן. ותדע, דהא איכא דלא מוביר, והטעם לזה הוא שבהחלט יתכן להיות בהשדה כל השנים ג"כ, ורק דאיכא דמוביר. אבל בנוגע ללילות, זהו דבר שהשדה בעצמה 'דורשת' לא להיות שם בלילות וזהו בשווה אצל כו"ע.

ועפ"ז י"ל, שבמוביר - כיון שיש אפשריות להיות שם בכל שנה ולהחזיק באופן שמשתמש שם ג' שנים, לכן צריך שיעשה באופן זה דוקא, וזה שמתירין לעשות כן באופן של מפוזרות, הוא משום דאיכא דמוביר. אבל בשדה, הרי אין מציאות שיהי' שם בלילות, וא"כ ג' שנים בשדה פירושה רק בימים, ולכן אין בעי' שחסר אצלו לילות - ומתירין בג' שנים.

ובאמת יש לפרש זה בעומק יותר, דלא רק שבשדות מתירין שיחזיק אפי' בלי הלילות, אלא שכך הוא הדרך מלכתחילה. זה שלא נמצא שם בלילות, אין הפי' שיש אכן חסרון רק שאינו חזק כ"כ לעכב חזקתו או להאריך חזקתו לה' שנים, אלא דבדרך זה דוקא הוא מחזיק שדות. והביאור: בכדי להיות מוחזק במשהו צריכים להשתמש בו כדרך הבעלים, שעי"ז הוא נראה כמו הבעל עצמו. ואי לזאת י"ל דהכא בשדות שאין הבעלים משתמשים שם בלילות, לכן גם גדרי החזקה בשדות הוא - שבימים צריך להשתמש בה ובלילות אינו צריך להיות שם, דהרי עי"ז נראה כאילו שהוא הבעלים. אבל במוביר, הרי אין הפי' הוא שהדרך ה'נורמלי' והרגיל הוא לא להיות שם כל שנה שני', דהרי איכא דלא מוביר ג"כ. רק, שזהו מנהג פרטי נוסף לעצם דרכי השתמשות. וא"כ, אין לומר שבזה הוא נעשה כמוחזק כשעוזב כל שנה שני' את השדה, כי לאו דוקא זהו דרך הבעלים כך, כיון דאיכא דמוביר. ואה"נ דלכן גם לא יעכב שנה זו לחזקתו, כנ"ל, אבל מ"מ צריך הוא להשלים ג' שנים של השתמשות, דמפנ"ז צריך הוא ה' שנים כדי להחזיק בה.

והנה ע"פ סברא זו, יש ליישב גם שי' הרמב"ם לקמן בסוגיין ד'חנותא דמחוזא'.

רוב הראשונים למדו, שאע"פ שאינו שם בלילות מ"מ אי"ז מעכב כיון דעסקינן בחנות, אבל מ"מ צריך ו' שנים כדי להיות מוחזק, וכנ"ל במוביר. אבל הרמב"ם (בהל' טוען ונטען פי"ב ה"ג) פסק שסגי בג' שנים. ובהשגות שם הקשה הראב"ד עליו ד"אין דרך הגמרא כן, ד[רב הונא] לרבויי מפוזרות קאמר ולא מקוטעות". והפי', דזה שמודה רב הונא בחנותא דמחוזא הוא רק דאע"פ שפסק דג' שנים צריכין להיות רצופין, מ"מ מודה הוא ל'היכי תימצי' של מפוזרין, ואם נאמר דבחנותא דמחוזא סגי בג' שנים של ימים לבד בלי לילות, א"כ יהי' כל שנה מקוטע ולזה הרי לא הודה רב הונא? [ומשא"כ בו' שנים כשמשלים מה שחיסר, וד"ל. וצ"ב במה שכתב הרשב"ם בד"ה 'בליליא', שבבתים - בלי עדות על הלילות הוי להו מפוזרות (ולא מקוטעין)? ואכ"מ].

אבל ע"פ הנ"ל יש ליישב דברי הרמב"ם, דהרי זה שלא נמצא בהחנות בלילות אי"כ שום חסרון בכלל, ואדרבה, היא היא החזקה בחנות - להשתמש שם ביום ולא בלילות. וא"כ יוצא שיש לו ג' שנים שלימים לגמרי. [וצ"ל דאיירי בחנות שמשתמשים בו לחנות בלבד, ולא לדירה, ודלא כתוס', עיי"ש. ובכגון דא י"ל שגם תוס' יודה להנ"ל, וכמו שדות ובית הבדים וכו'].

וכד דייקת שפיר, יש להעיר מהרשב"ם שבתחילה בד"ה 'ומודה רב הונא' (במוביר) כתב: "דדי לו בחזקת אכילת שנים מפוזרות", ואח"כ (בחנותא דמחוזא) כתב בד"ה 'ומודה רב הונא': "אע"ג דבעי' רצופות יום ולילה", - שבזה ששינה לשונו יש לפרש, דאע"ג דבעי רצופות יום ולילה ובחנות הרי אין לילות, וא"כ קס"ד שיצטרך ו' שנים כמו במוביר, מ"מ מודה רב הונא דסגי בג' כיון שהלילות עולות לו למנין (ואי"ז נקרא מפוזרות). וראה בד"ה בחנוונותא: "...דאע"ג דלא דר בלילות חזקה מעלייתא היא שאין דירתם אלא ביום". ודו"ק.

נגלה
אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה
הת' פנחס יהודה שטערן
תלמיד בישיבה

איתא בגמ' ב"ב כח, א-ב: "אמר ר' יוחנן ... מנין לחזקה שהיא ג' שנים משור המועד וכו' אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה אלמה תנן וכו'".

ועי' ברבינו יונה ד"ה אלא מעתה שהקשה מהמשנה בדף מא, א, וז"ל: "והא קא מפרש ואזיל בסופא דמתני' חזקה שאין עמה טענה מאי היא, דקתני, מה אתה עושה בתוך שלי והוא אומר שלא אמר לי אדם מעולם - אינה חזקה. וכיון דזה אמר שלא אמר וכו' הרי הודה שאינה שלו ושאין מחזיק בה אלא מחמת שלא מצא מי שימנענו מלירד בה". עכ"ל.

ועוד הקשה שם, דבגמ' לקמן דף מא, א מקשים על הדין של המשנה ד"חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה" - פשיטא. ולכאורה, כיון שבסוגיין (כח, ב) יש הו"א שחזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה והגמ' הוצרכה ליישב זאת, א"כ איך הגמ' מקשה לקמן פשיטא - הרי אי"ז פשוט? [וכשי' רבינו יונה אשר רבנן דלקמן לא מובאים במשנה, והתנא של המשנה משור המועד יליף].

וע"כ רבינו יונה מסביר את המשנה בדף מא, א באופן אחר. שהפי' בהרישא דמתני' שם הוא ש"חזקה שאין עמו טענה" - היינו, שאינו אומר כלום. ואח"כ בא הסיפא ש"לא אמר לי דבר מעולם", עיי"ש.

וא"כ, קושיית הגמ' כאן היא רק על הרישא דמתני' כשאינו אומר כלום - דלמה מוציאים ממנו הרי הוא מוחזק ע"י ג' האכילות. ואילו קושיית הגמ' לקמן - פשיטא - היא על הסיפא של המשנה "שלא אמר לי אדם דבר מעולם". וע"ז מתרצים בגמ' "מהו דתימא וכו'", עיי"ש.

אמנם, בהמשך (בד"ה 'ופרקינן') מביא רבינו יונה ביאור אחר בקושיית הגמ' בסוגיין. דהנה על קושיית הגמ' הנ"ל ד"חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה" הוא פשוט - מתרץ בגמ': "מהו דתימא האי גברא מיזבן זבנה ליה האי ארעא ושטרא הוה ליה ואירכס, והאי דקאמר הכי סבר אי אמינא מיזבן זבנה לי האי ארעא אמרי לי אחוי שטרך. הלכך לימה ליה אנן דלמא שטרא הוה לי' ואירכס כגון זה פתח פיך לאלם הוא, קמ"ל".

ועפ"ז מבאר שקושית הגמ' בסוגיין היא שהמחזיק אכן טוען ד"לא אמר לי' וכו'", אלא דמספקא לן מה כוונתו: האם הוא מודה שאין לו קנין, או שבאמת הוא כן קנה והיה לי' שטר ואירכס ומתיירא שיאמרו לו אחוי שטרך. ולכן כיון שהקרקע נפקא ליה מרשות המוכר וקם לי' ברשות לוקח - א"כ המערער הוא המוציא ולא מוציאים מספק. עכת"ד.

והנה, לכאורה לפי ביאור זה, הדרא קושיא השני' (שהקשה לעיל) לדוכתא - מהי קושית הגמ' לקמן פשיטא, הרי מוכח מסוגיין שאינו פשוט?! דבשלמא לפי הביאור הראשון ברבינו יונה שחזקה שאין עמה טענה פי' הוא שאינו אומר כלום וקושיית הגמ' שם היא על הסיפא - מובן, אבל יקשה לפי הביאור השני כנ"ל?

וי"ל בפשטות דלפי הביאור השני הנה קושיית הגמ' בסוגיין תלוי' על תירוץ הגמ' שם בדף מא, א: "מהו דתימא וכו' שטרא הוה לי' ואירכס וכו'". וא"כ כיון שהמקשן שם לא ידע את תירוץ הגמ' ממילא גם לא ידע את קושיית הגמ' בסוגיין וההו"א שאינה חזקה, ולכן הקשה "פשיטא". משא"כ לפי הביאור הראשון, שקושיית הגמ' בפרקין לא מגיע דווקא אחרי תירוץ הגמ' דלקמן - ע"כ צ"ל הסבר אחר במשנה בדף מא, א והגמ' בסוגיין לא מדברת אלא על הרישא, דאינו אומר כלום.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח
היום יום