E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ תולדות - תשס"א
נגלה
בדין מצא בה תינוק מושלך - מחצה על מחצה ישראל
הרב יעקב משה וואלבערג
ר"מ בישיבה

כתובות טו, ב: "מצא בה תינוק מושלך כו' מע"מ ישראל כו' מע"מ ישראל למאי הילכתא אר"ל לנזקין, ה"ד א"נ דנגחי' תורא דידן לתורא דידי' לימא לי' אייתי ראי' דישראל את ושקול ל"צ דנגחי' תורא דידי' לתורא דידן פלגא משלם ואידך פלגא א"ל אייתי ראי' דלאו ישראל אנא ואתן לכון".

והנה צ"ב מאי קמ"ל דמע"מ ישראל הא לכאורה זהו מיוסד על הכלל דהמע"ה, ומשו"ה כמע"מ - דאין הוכחה דהוא ישראל וא"א לחייבו.

ובס"א מהו הפי' ד"מע"מ ישראל", דלכאורה הוא ספק ישראל וספק עכו"ם ומשו"ה א"א לחייבו כעכו"ם, וא"א לו לתבוע כישראלי. וזהו אולי כוונת התוד"ה 'לא' "תימה דהכי נמי הו"א למימר מע"מ עכו"ם ומנגח תורא דידן לתורא דידי'", והיינו דכיון דאפשר לומר באופן הפוך נמצא דלא אמר מידי.

ובתוס' הראש תי' קושית התוס' "ונ"ל דלרבותא קאמר דממון ישראל אנו מפקיעין מספיקא" והיינו דיש חידוש דבמע"מ אין הגוי חייב לשלם אידך פלגא לישראל, ואף שהישראל מפסיד.

ובביאור דבריו כבר הביאו במפרשים הא דהקשה הכס"מ על הרמב"ם דס"ל דמע"מ ג"כ חייבים להחיותו, דא"כ מ"ט נקט מע"מ ישראל לענין נזיקין ולא לענין דלהחיותו.

וביאר הט"ז (אה"ע ס"ד) דלהחיותו אינו חידוש כ"כ דהא מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישרא,ל אבל הא דלענין לנזקין אינו חייב לשלם שפיר הוי חידוש, דהא מבואר במ"מ (איסו"ב פט"ו) דברוב עכו"ם צריך לשלם נז"ש כשנגח תורא דידי' לתורא דידן. והטעם הוא דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב - זהו דוקא להוציא מישראל, אבל להוציא מעכו"ם שפיר הולכין אחר הרוב, דאין לעכו"ם חזקת ממון, וכן מבואר בתוס' הרא"ש הנ"ל.

וא"כ במע"מ יש ספק האם חייב נז"ש כעכו"ם או חצ"נ כישראל, וא"כ יש מקום לומר דמחצה חייב לשלם ממ"נ, ואידך פלגא אולי צ"ל יחלוקו - דאף דלרבנן דסומכוס לא אמרינן דחולקין בממון המוטל בספק והולכין אחר המוחזק, זהו דוקא בישראל, אבל להצד שהוא כעכו"ם אין לו דין חזקת ממון, וא"כ הי' צ"ל הדין יחלוקו, ואף שספק שהוא ישראל אבל אולי אין בכח של ספק ישראל להחזיק ממון המוטל בספק (ואולי שייך להשאלה ב"ספק מוחזק").

וזהו החידוש דמע"מ ישראל, והיינו דאף שהוא רק ספק ישראל מ"מ נותנין לו דין ישראל לגבי זה דא"א להוציא ממנו בלי ראי', והיינו דהא דאין דין ישראל עליו מתבטא בזה שהוא ספק ישראל אלא שאומרים שהוא כישראל ודאי לענין זה שאין מוציאים ממנו אלא בראי' ברורה.

ואולי מדוייק זה בל' רש"י ד"ה 'לא צריכא' "וקא תבע לי' ישראל נז"ש כו' ואשמעינן תנא דכישראל דיינינן לי' ולא משלם אלא חצי נזק דא"ל אייתי ראי'". ולכאורה חסר הסיום בדברי רש"י "אייתי ראי' דלאו ישראל אנא" דהיינו שהוא ספק ישראל ומשו"ה אינו משלם, אבל לפי הנ"ל מאד מדוייק דברי רש"י, דהא דמע"מ כישראל מתבטא בזה שיכול לומר אייתי ראי', והיינו דמצד העכו"ם שבו אין בו הכח לבקש ראי' וכיון דהוי מחוייב מספק יש לו לשלם מחצה, אבל מכיון שדינו כישראל יכול לומר אייתי ראי'.

ובביאור הדבר למה באמת יכול לתבוע ראי', ולמה לא אמרינן כיון דספק עכו"ם אין לו הזכות לתבוע ראי', - י"ל דמצד הצד ישראל שבו יש לו הזכות לבקש ראי' ולא איכפת לן בזה דמצד צד העכו"ם שבו אין לו הזכות.

והנה לפי הנ"ל למדין דהא דפליגי סומכוס ורבנן בממון המוטל בספק האם אמרינן חולקין או המע"ה, זהו דוקא כשהישראל הוא המוחזק אבל כשהעכו"ם מוחזק אזי גם לרבנן יהי' הדין דיחלוקו.

והנה התוס' דהקשה קושיא הנ"ל ולא תירץ כהרא"ש או כדיוק רש"י הנ"ל אפשר דפליג על הנ"ל, וסב"ל דאפילו בגוי ג"כ אמרינן המע"ה ולא ממון המוטל בספק חולקין. וצ"ב מהו יסוד מחלוקתם.

ואולי י"ל דהנה בהא דפליגי סומכוס אחכמים וס"ל דממון המוטל בספק חולקין ומוציאין מן המוחזק, מצינו בתוס' שני הסברים, דבתוד"ה 'ר"ה ור"י' (לעיל יב, ב) מבואר דמחלוקת סומכוס ורבנן הוא בכח המוחזק דלרבנן אלים כח המוחזק ואין ספק יכול להוציא ממנו, אבל לסומכוס לא אלים כח המוחזק כ"כ ומשו"ה הי' הו"א לתוס' דמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע חייב - היינו שמוציאין ממוחזק - זהו דוקא אליבא דסומכוס דלא מאלים כח המוחזק.

אבל בתוד"ה 'לימא' (ב"מ צז, ב) מבואר דיסוד הדין דיחלוקו אליבא דסומכוס אינו משום דיש בדררא דממונא כח להוציא עכ"פ חצי מהמוחזק, אלא דכיון דיש כאן דררא דממונא משו"ה חשבינן לי' כאילו הוא מוחזק בחצי'.

והנה, יש לחקור מהו שיטת סומכוס כשיש רוב - לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב - האם מוציאין ע"י רוב. ולכאורה זה תלוי מהו יסוד מח' סומכוס ורבנן, דאי נקטינן דיסוד מחלוקתם הוא בכח המוחזק - א"כ י"ל דס"ל לסומכוס דכמו דע"י דררא דממונא יכולים להוציא ממוחזק (חצי), כמו"כ ע"י רוב יכולים להוציא ממון ממוחזק.

אבל אי נקטינן שיסוד דינו של סומכוס הוא כמבואר בתוס' בב"מ שע"י דררא דממונא נעשו שניהם מוחזקין בו, א"כ י"ל דאף ע"י רוב אין מוציאין דסו"ס הוי המחזיק מוחזק.

והנה בתוס' בכתובות הנ"ל נקט בפשטות דשמואל ס"ל כרבנן במוכר שור לחברו ונמצא נגחן כו', והיינו לכאורה ע"כ דלא ס"ל לשמואל כסומכוס, ולכאורה כן הוא פשטות משמעות הגמ' (ב"ק מו, א) דהא דאמר שמואל אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראי' מאי כלל גדול כו' א"נ כדשמואל כו', והיינו שאפילו במקום רוב לא אזלינן בתר חזקה דממונא, אלא שהמע"ה, והיינו שהא דלא אזלינן בתר רובא זהו "כלל גדול" בדין המע"ה, ואי גם לסומכוס לא אזלינן בתר רובא - א"כ מה שייכי לומר ע"ז כלל גדול בדין של רבנן.

אבל עי' רשב"ם ב"ב (צב, א) דס"ל דאפילו לסומכוס ס"ל לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב היכא דליכא דררא דממונא עיי"ש. (ועי' במהרש"א וקרני ראם על התוס' בכתובות לעיל י"ב, ב).

היוצא לנו שאולי שישנה מח' הראשונים האם שייכי לומר לסומכוס הולכין בממון אחר הרוב. ואולי זה תלוי בפלוגתא הנ"ל בביאור מח' סומכוס ורבנן, וכנ"ל דאי אמרינן דיסוד שיטת סומכוס הוא משום דלא סמיך כ"כ אחזקת ממונא, א"כ ה"ה בהא דלא אזלינן בתר רובא שפיר י"ל דאזלינן. וכמבואר בתוס' (ד"ה 'ומאי' ב"ב לה, א. ובכ"מ) דהיכא דליכא מוחזק ס"ל לכו"ע דאזלינן בתר רובא.

אבל אי נקטינן דיסוד שיטת סומכוס הוא משום דהיכא דאיכא ספיקא דדררא דממונא מקרי שניהם מוחזקים בו, איכא למימר דהיכא דליכא דררא דממונא אף דאיכא רוב דמסייע להמוציא אין מוציאין ממון ע"י רוב דאזלינן בתר חזקא דממונא.

והנה הא דביאר הט"ז (הנ"ל) דכמו דבעכו"ם לא אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב כמו"כ בעכו"ם הי' צ"ל הדין דממון המוטל בספק חולקין אפילו לרבנן דסומכוס, וזהו החידוש דמע"מ ישראל היינו שנותנים לו דין ישראל שיכול לומר אייתי ראי' (כדיוק ל' רש"י כנ"ל), - זהו דוקא אי נקטינן כהתוס' בכתובות הנ"ל דהדין דאין הולכין בממון אחר הרוב מישך שייכי לדינו של סומכוס דממון המוטל בספק חולקין.

אבל אי נקטינן כהרשב"ם בב"ב הנ"ל דאפילו לסומכוס י"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, וכנ"ל דיסוד דינו של סומכוס אינו שע"י דררא דממונא אפשר להוציא ממון אלא שע"י דררא דממונא נעשה מוחזק א"כ י"ל דלכו"ע אין כח בספק דדררא דממונא להוציא ממון, ורק מחלוקתם היא האם הוי שניהם מוחזק.

וא"כ י"ל דאפילו בגוי שהוא מוחזק ויש כאן דררא דממונא שהוא חייב לישראל לא יוציאו ממנו - לרבנן דסומכוס דס"ל דהמע"ה.

וליתר ביאור: הא דבעכו"ם אמרינן דאין לו דין חזקת ממון ומשו"ה הולכין אצלו אחר הרוב, אין הפי' דאין לו חזקת ממון כלל אלא דאין לו המדרגה של חזקת ממון שמשו"ז אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב.

[ויש שביארו שיש ב' דינים בחזקת ממון: המע"ה, ואוקי ממונא בחזקת מרי', שהמע"ה פי' - דכיון דממון מונח אצלו והוא המוחזק א"א להוציאו אלא בראי', אבל הא דאוקי ממונא בחזקת מרי' אין הפי' שאין בכח על המוציא להוציאו אלא דחזקת ממון "אומר" (ע"ד חזקת הגוף) שהממון ישאר בחזקתו.

והנה בהא דלא אזלינן בממונא בתר רובא יש לחקור האם הפי' שאין בכח רוב להוציא מחזקת ממון, או ד"אוקי ממונא בחזקת מרי'" אומר שזה שייך להמוחזק, וכבר הביאו באחרונים ל' התוד"ה אביי (ב"ב קלה, א) בביאור הא דלא אזלינן בממון בתר רוב "דאזלינן בתר חזקה אפילו כנגד רוב" והיינו דיסוד הדין דלא אזלינן בתר רובא הוא משום דאזלינן בתר חזקה.

ואי נקטינן כנ"ל שיסוד הדין דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא מדין אוקי ממונא בחזקת מרי' ולא מדין המע"ה, א"כ י"ל דהא דלעכו"ם אין חזקת ממון היינו שאצלו לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרי' אבל לא שאין אצלו הדין דהמע"ה].

ועפי"ז יש לחקור האם החזקת ממון שיש לו מספיק כדי שלא להוציא ממון מחזקתו ע"י ספיקא דדררא דממונא.

והנה אם אמרינן דלסומכוס יש כח לדררא דממונא להוציא מיד המוחזק ורק דרבנן דמאלימים כח המוחזק ס"ל דאין לזה כח להוציא, א"כ י"ל דרבנן יודו דאצל עכו"ם אין בכח חזקת ממון שלו למנוע הדררא דממונא מלהוציא ממנו. דהרי לסומכוס יש כח לספק זה להוציא מישראל, ואף שרבנן פליגי בישראל י"ל דזהו דוקא בישראל דאלים כח המוחזק שלו אבל בגוי יודה לחכמים.

אבל אי נקטינן שבאמת לכו"ע אין בכח של ספקא דדררא דממונא להוציא מיד המוחזק, ורק דסומכוס סב"ל דע"י דדרא דממונא חשיב מוחזק ורבנן פליגי וס"ל דלא חשיב מוחזק ע"י דררא דממונא - א"כ י"ל דאפילו אצל גוי אין כח להוציא ממנו דהמע"ה ואין דררא דממונא ראי' להוציא (אפילו) ממוחזק.

דכיון דלא מצינו שיש כח בספיקא דדררא דממונא להוציא מאיזה שהוא מוחזק, דהא לסומכוס הא דיחלוקו הוא משום דחשיב שניהם מוחזקים מהיכי תיתי לחדש דלרבנן (דלא ס"ל דחשיב שניהם מוחזקים) יודה דמהני דררא דממונא להוציא מגוי דהא אפילו סומכוס לא ס"ל דיש בכוחו להוציא ורק דס"ל דשניהם מוחזקים, וע"ז הרי פליגי רבנן דסומכוס.

[והנה פשוט שאינו מוכרח, דהא אפשר דיסוד מחלוקתם הוא האם יש לספק גוי הזכות לבקש ראי', והינו דלכו"ע אמרינן אצל גוי ממון המוטל בספק חולקין, ורק בספק גוי פליגי הראשונים].

נגלה
נישואי האבות עם האמהות מבלי שיראנה
הרב משה אהרן צבי ווייס
שליח כ"ק אדמו"ר - שערמאן אוקס, קאליפורניא

בנישואי יצחק ורבקה רבו הדקדוקים, ומהם:

א. ישנה מחלוקת בגדר השליחות דאליעזר עבד אברהם, דהנה בתוס' כתובות דף ז, ב ד"ה 'שנאמר' כתבו וז"ל "ויש ללמוד משם [ממס' כלה דמייתי קרא דויברכו את רבקה] שיש לברך ברכת אירוסין לאשה המתקדשת ע"י שליח שהרי אליעזר שליח הי'", ע"כ. ומבואר מדבריהם דאליעזר הי' שליח לקדש אשה עבור יצחק, וקידשה בארם נהריים (כפי המבואר שם בתוס' ד"ה ר"י דמברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין, היינו בשעת הקידושין או אחריו).

וכן פירשו בהרבה מדרשים ומפרשים, וראה המצויין בס' השיחות תשנ"ב ח"א שיחת ש"פ ח"ש הערה 17 להרבה מהם.

אבל בכמה מדרשים ומפרשים משמע שלא קידשה אלא הביאה ליצחק ורק אח"כ נתקדשה לו (שיחת ש"פ ח"ש שם הערה 17 ומציין ללקו"ש חט"ו עמ' 163 הע' 22 ועמ' 168 הע' 33).

והנה ידועה קושיית המהרש"א בחדא"ג (ב"ב טז, א ד"ה 'עפרא') בנוגע לאברהם אבינו ע"ה ד"האיך לא הי' מסתכל אברהם בשרה מעולם כדקאמר הכא מדכתיב הנה נא ידעתי וגו' הרי אמרו (קידושין ד' מא) אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה, ואברהם קיים מילי דרבנן ואפי' עירובי תחומין", ותי' דודאי ראה אותה ע"כ ועיי"ש, ובלקו"ש ח"ה עמ' 60 הערה 29 דמתרץ עיי"ש.

וא"כ לשיטת התוס' (ועוד) דאליעזר קידש רבקה עבור יצחק, קשה הלא אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה, והלא לא ראה יצחק את רבקה?

וראה בדעת זקנים מבעה"ת פכ"ד, ח, דיצחק לא הי' מעולם במקומה של רבקה כדי לראותה, וכמובן מפשטות ל' הכתוב "ותאמר אל העבד מי האיש הלזה", הרי דמעולם לא ראתה רבקה את יצחק ודו"ק. [ובפרט לפי המבואר בשיחות הרבי (ראה לקו"ש ח"א ע' 49, וש"נ) דיצחק הי' בג"ע אחרי העקדה כו' - ופי' "ויצחק בא מבוא" פי' שבא אז מג"ע].

ועוד קשה הרי מבואר בגמ' קידושין שם דמצוה בו יותר מבשלוחו, ואיך לא קיים יצחק מארז"ל זה ושלח אליעזר כשלוחו?

והנה הטעם דאסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה הוא כמבואר בגמ' קידושין שם, משום שמא יראה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך.

וי"ל דאיסור זה לקדש אשה קודם שיראנה אינו שייך ואינו חל במי שמשוה שליח לקדש לו אשה, דהנה הטור באבהע"ז סי' לה מוסיף על לשון הגמ' הנ"ל דאסור לקדשה וז"ל "אלא א"כ מכירה", ע"כ. ולשון מכירה על כרחך אינו ראי' - דא"כ מה רבותא בא לאשמיענו הא כבר ראה אותה! אלא ע"כ מכירה פי' ששמע עלי' או יודע ממנה וכיו"ב, וע"כ מי ששולח שליח לקדש לו אשה - שעדיין לא ראה - והשליח יודע תכונותיו ורצונותיו של המשלח, ופועל בהתאם לזה, מותר לו לקדש אשה זו אפי' קודם שרואה אותה בפועל. ואדרבה, מכיון שעושה שליח מראה בעצמו שלא איכפת לו וסומך על השליח (וכדלקמן סברא זו בדברי ה"דברי ירמי'"), ומובן שאצל אאע"ה א"א לתרץ כן, שלא מצינו שקידש שרה ע"י שליח.

ועוד ראי' שאין צריך ראי' ממש בכל מקרה דהרי לא מצינו בשום מקום שסומא אסור לקדש אשה, והרי אינו רואה! סברא זו מצאתי בס' דרכי שלום סי' מב, אבל לכאו' אין זו ראי' דזיל בתר טעמא, דכל הסיבה דאסור לקדש אשה עד שיראנה הוא כי שמא ימצא בה דבר מגונה וסומא הרי לא יבא לראות בה דבר מגונה, כי בין כך אינו בעל ראי' ר"ל.

ועכ"פ הרווחנו דלפי מ"ש הטור "אא"כ מכירה" יכול לכאורה לקדש אשה ע"י שליח אפי' קודם שיראנה.

וראיתי בס' 'דברי ירמיהו' עמ"ס קידושין שם דמחלק בין היכא דהבעל אפשר ללכת בעצמו ואינו הולך, דנראה שדעתו מסכים לכל אופן שתהי', וכמו שכתבנו לעיל.

ועוד יש לתרץ הנהגת יצחק לקדש רבקה בלי שיראנה עפ"י מש"כ הב"י שם באבהע"ז סי' לד עמ"ש הטור "אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמו אסור" וכ' הב"י שם דאם אי אפשר כגון שהוא במקום רחוק ממנה וא"א לו לילך למקומה לראותה או שהיא כבודה בת מלך פנימה ואין אדם יכול לראותה לא יניח מלקדש בשביל זה דלא אמרו אסור אלא היכא דאפשר.

ועפ"י דברי הב"י אלו יתורץ כמין חומר הנהגת יצחק וכן אברהם, דיצחק בהיותו עולה תמימה הי' אסור לו לצאת מא"י (רש"י לקמן כו, ב ד"ה 'אל תרד'), והי' בגדר "אי אפשר" ולכן הי' מותר לו לקדש את רבקה בלי שיראנה. ושרה הרי היתה כבודה בת מלך פנימה - עי' רש"י יח, ט ד"ה 'הנה באוהל' "צנועה היא" לכן היה מותר לאברהם לקדשה בלי שיראנה ודלא כמהרש"א הנ"ל.

ויתורץ ג"כ הא דיצחק קידשה ע"י שליח הלא מצוה בו יותר מבשלוחו - שבנדו"ד הי' אי אפשר ומותר כנ"ל מהב"י.

ויש עוד אופן שלישי לתרץ כל הנ"ל, עפ"י מ"ש הב"ש באבהע"ז סי' לה ס"ק ב בסופו לתרץ מה שאין אנו נזהרין בזה ועושין שידוכין ואין החתן רואה הכלה, שאנו סומכין עמ"ש התוס' ריש פ' האיש מקדש על מה שאנו משיאין הקטנה (אע"ג דאמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה כו') - דאנו מתי מעט ואין מוצאין תמיד זווג הגון, ומוסיף בדרישה שם וז"ל "וא"כ ג"כ אם הי' מחויב להמתין עד שיראנה דלמא בתוך זמן יגרע איזה סיבה שאינו יכול לקדשה והוי כמו אי אפשר שכתב ב"י דמותר לקדשה", ע"כ. וה"ה כאן ברבקה, דיחידה היתה ו"כשושנה בין החוחים" ועוד יותר מיעוט ממתי מעט, וע"כ הי' מותר ליצחק לקדש אותה קודם שיראנה.

ויש לתרץ עוד וכדלקמן.

ב. ויש לדקדק עוד בענין זה דנישואי יצחק ורבקה, דהאיך עשה אברהם אבינו את אליעזר שליח לקדש אשה סתם עבור יצחק הלא גרסינן בגמ' נזיר י, ב "האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו וכיון דלא פירש לי' הא לא ידע הי' ניהו קדיש להו". ואף שכתבו התוס' שם יב, א ד"ה 'אסור' דמדאורייתא מותר ואינו אלא קנסא, הא נפסק להלכה דלכתחילה אסור לעשות כן, ועי' ב"ש אבהע"ז סי' לה סק"א - ומדרבנן אסור, והרי קיימו האבות אפי' מילי דרבנן?

ויש לתרץ ובהקדם:

דהנה בשיחת ש"פ ח"ש הנ"ל - והוא בס' השיחות תשנ"ב הנ"ל עמ' 99 ואילך חוקר כ"ק אדמו"ר בגדר ודין (שליחות) אליעזר בקיום דברי אברהם אליו, די"ל בשני אופנים: או שהי' זה גדר שליחות ממש וכמ"ש התוס' הנ"ל, או שהי' בגדר שדכן ולא בתור שליח לקידושין, או אפי' שדכן לקדש (וכמבואר בשו"ע אבהע"ז סי' לה סעי' ד שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית וא"ל לשדכה והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחים הרי זו מקודשת),

ומביא שם ראיות לכאן ולכאן - אף שכנראה מההמשך שמצדד שמסתבר שהי' שליח.

והנה אי נימא דאליעזר הי' רק שדכן - א"כ ליתא להאיסור לעשות שליח לקדש אשה סתם דאף דמצינו חזקה דשליח עושה שליחותו, אבל לא מצינו חזקה דשדכן עושה שליחותו.

[ואף אם נימא שהי' בגדר שליח הרי מבואר שם בהערה 16 שאליעזר הי' לא רק שליח אלא עבדו של אברהם שהוא כגופו (ולא כמו שליח) משמע שהי' יותר משליח ואולי הדין הנ"ל לא שייך בכה"ג, ועצ"ע בזה].

ועפי"ז מתורץ באו"א גם מה שהקשינו לעיל בנוגע לראי' דלכאורה קידשה קודם שיצחק ראתה, וי"ל בשני אופנים:

א) שמכיון שהי' שדכן לא קידשה בפועל רק אירסה ליצחק, ויצחק לקחה בעצמו ע"י נישואין וכמ"ש שם פ' סז "ויקח את רבקה ותהי' לו לאשה" וקיחה לשון קידושין הוא, וע"כ ראתה קודם הנישואין, וקושי' מעיקרא ליתא.

ב) שמהות השדכן כנ"ל הוא שמכיר היטב את תכונות הבעל - דלכן לוקחין דוקא אותו לשדכן ובענין זה הוא יותר משליח סתם וע"כ הי' מכיר היטב תכונות יצחק ורצונותיו שלא שייך שמא תתגנה וכנ"ל באריכות.

ואם נקטינן, כחקירת כ"ק אדמו"ר, שאליעזר הי' שדכן יש לתרץ עוד דיוק.

דהנה גרסינן בקידושין דף מה, ב דלא חציף איניש לשויי' אבוה שליח לקדש לו אשה, ומבואר בפנים יפות וס' המקנה (המובא בשיחה הנ"ל הע' 18) שאברהם שלח את אליעזר בתור שליחו של יצחק שהי' גדול - היינו שיצחק עשה אברהם שליח לקדש לו אשה ואברהם עשה אליעזר שליח שני (ולדעת הפוסקים דאין שליח קידושין עושה שליח - עיי"ש בהערה מה שמתרץ). וקשה, הא מבואר לעיל בגמ' דלא חציף איניש לשוי' אבוה שליח וא"כ איך עשה יצחק את אברהם אביו שליח לקידושין?

אלא אי נימא שאליעזר הי' שדכן - הרי בזה לא מצינו דלא חציף איניש לשווי' לאבוה שדכן, ואדרבה. ואין זה חציף ודו"ק.

ומענין לענין באותו הענין - יש לדקדק האיך נשא יעקב את לאה בלי ידיעתו, הא אצלו הי' הענין יותר משמא תתגנה? וכמבואר בפסוקים "ועיני לאה רכות וגו'" "וירא ד' כי שנואה לאה" ועבר על ואהבת לרעך כמוך? - כמבואר בקידושין שם -, והרי "לא יאונה לצדיק כל און", וצ"ע.

נמצא דבר פלא - שאצל כל א' מהאבות הי' מעין הענין שקידשו אשה בלי שיראנה, והלא דבר הוא!

עוד יש להעיר בענין קידושי יצחק ורבקה ע"ד ההלכה. דבבראשית פכ"ד פ' כג-כד "ותאמר אליו בת בתואל וגו' גם תבן גם מספוא גם מקום ללון", ובפירש"י "בת בתואל - השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון".

ויל"ע - דאיזה מעלה היא זו, ואילו לא היתה משיבתו על ראשון ראשון הי' איזה חסרון ברבקה עצמה?

וי"ל דאליעזר שבא לקדש את רבקה רצה לברר אם יש בה דעת לקבל הקידושין כי הלא קטנה היא, וע"י שהשיבתו על ראשון ראשון וכו' ראה שיש בה דעת ודו"ק, וע"ד המבואר בלקו"ש ח"י ע' 70, ואכמ"ל.

נגלה
בכללא ד"אין אדם משים עצמו רשע"בדברי הצ"צ
הרב שמואל זאיאנץ
ר"מ בישיבת תות"ל - מאריסטאון

הנה הרעק"א יבמות ד' כה כ' על מה דמבאר הרע"ב ד"אין הלכה כר"י דקיי"ל א"א מע"ר" היינו דכיון דאינו נאמן דהרג - במילא אינו רשע ויכול להעיד לומר שמת בעלה. אבל עדיין לא היה לנו להאמינו כיון דאם מאמינים לעדותו הרי נעשה פסול דהרי ספורו אומר שהוא הרג פלוני, וע"ז אומרים "פלגינן דיבוריה" שנאמן להעיד שנהרג פלוני גם אם הוא עצמו נשאר כשר.

וממשיך: דמשמעות הגמ' שם דאם גזלן דאו' כשר לעדות אשה א"כ גם לר"י דאינו סובר פלג"ד נאמן, דגם אם מקבלים דבריו שהוא הרג נפש והוא רשע הרי נאמן לעדות אשה, ואין אומרים דלא מקבלים דבריו כיון דבאותו עדות עושה עצמו רשע.

ולפי"ז מקשה אסוגיין דכתובות דף יח: דהנה הוא אומר שאינו נאמן לומר "מחמת ממון" משום דא"א מע"ר. והרי למ"ל האי טעמא ולמה לא אמר שאינו נאמן ממנ"פ - דאם מה שאומר אמת הרי הוא פסול לעדות ולכן אינו נאמן לפסול השטר (והרי כאן לא פלג"ד כמבואר בראשונים טעם הדבר). ומוכח מזה, דגם אם היו פסולים להעיד היו נאמנים משום מיגו דאין זה כת"י הוא, לכן מוכרח הוא לטעם דא"א מע"ר.

וא"כ קשה לאידך גיסא: מה גורע א"א מע"ר דלא להאמינו משום מיגו, הרי מטעם דא"א מע"ר לא דחינן דבריו כשאומר "הרגתיו" אם גזלן דאו' כשר לעדות, א"כ כמ"כ כאן לא נדחה דבריו "אנוסים מחמת ממון" על ידי מיגו דהיו יכולין לומר "אין זה כתב ידינו" בזה דא"א מע"ר, כיון דטעם זה לא מועיל לענין מיגו.

וברעק"א בסוגיין הקשה עד"ז באו"א קצת: בתחילה הקשה למה אין נאמנים (דהגם שאין נאמנים על עצמם לפסול עצמם להשים ע"ר, מ"מ) יהיו נאמנים לפסול השטר בעצמותו שלא נעשה מדעת הלוה וראוי להאמינם במיגו (כמו דמאמינים שפלוני רבע לגבי האחר אף דלפי"ז פוסל עצמו ואינו ראוי להעיד, אין מאמינים לו שהוא פסול לעדות). והכריח מזה: דאאמע"ר אינו רק לגבי שאינו פוסל עצמו לעדות אלא שאין אנו שומעים כלל דבריהם שעשו מעשה רשע.

ומקשה ע"ז מגמ' דיבמות הנ"ל, דאם סוברים דגזלן דאו' כשר לעדות אשה דמהימן לומר "הרגתיו" ומשיאין אשה ע"פ, הרי לכאו' לפי הנ"ל - "נימא שא"א מע"ר ולא מהימנינן ליה דעשה מעשה זאת שהרג".

והנה הש"ש גם הוא דן בענין זה באו"א קצת: בשמעתתא ז פ"ה דבתחילה כתב שם כמו שכתב בקצות לה סק"ד שאינו משים עצמו רשע גם בדבר שאינו מיפסיל לעדות ורצה להביא ראיה מסוגייתינו להלן יט, א דר"מ סובר דאינו משים עצמו "רשע שאינו חסיד" הגם שבוודאי לא מיפסיל לעדות אם חתם בשקר ולא הרג עצמו ואפי' אינו עושה דבר "שלא כהוגן", אלא שאינו נוהג במדת חסידות.

אבל לבסוף כותב להוכיח להיפך: מהגמ' יבמות ד' כה דאם גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה מהימן לומר הרגתיו, ואע"ג דמשים עצמו רשע, "ומבואר דדוקא היכא דפסול לעדות הוא דאינו משים עצמו רשע". ומסיק שם דאם מדובר מדין עדות ממש לא מיפסיל אא"כ משים עצמו "רשע הפסול לעדות", אבל בגמ' דידן מדובר מצד מיגו ובזה סובר ר"מ דאינו נאמן משום מיגו "כיון דשלא כדין עבדי הוי ליה מיגו במקום חזקה דאמרי' מסתמא וכשורא עבדי, והיינו במיגו הוא דלא מהימני בכך".

ועד"ז כתב הח"ס (תקסב) בסוגיין גם הוא בהטעם שאינו נאמן לפסול השטר מפאת מיגו (דהרי נאמן בתורת מיגו גם על עצמו אף שהוי קרוב) ואפי' אם משוי נפשיה רשיעא - משום "דלאו כל כמיניה להוציא א"ע מחזקת כשרות".

הגרש"ש בסוגיין סי' כ אות ב הביא הש"ש והקשה עליו: א) דלמה יקרא מיגו נגד חזקה, דרק חזקה כמו "א"א פורע בתוך זמנו" נחשב כמו "אנן סהדי" משא"כ חזקת כשרות אינו אלא כחזקת א"א. ב) לפי דבריהם: א"כ גם אם יעידו על חבריהם כן, לא יהיו נאמנים משום מיגו כיון דהוי במקום חזקה. ג) איך שייך חזקת כשרות בכה"ג - דאם משקרים בעדותם הרי עוברים א"לא תענה" שמעידים אשקר1. ד) דהרי נאמן אדם במיגו בתפיסתו נגד חבירו גם אם הלה נשבע ואין אומרים דמיגו שלו קלוש מחזקת כשרות של חבירו (דמחזיק שנשבע הלה על שקר). ה) עוד הקשה: דאינו מבואר יפה לפי ביאורו הגמ' דיבמות: דהרי שם ע"י עדות פוסל עצמו לכל עדויות שבתורה ואעפ"כ למ"ד גזלן דאורי' נאמן בעדות אשה נאמן לומר "הרגתיו".

והנה הצ"צ במשניות הקשה קושייא 'סתמית': למה מועיל הטעם ד"א"א מע"ר" לענין נאמנות דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, שבזה נאמן גם ב"טענה שאינו נאמן עליה" "שהרי זהו פעולת המיגו" "ואפי' בע"ד עצמו דקרוב הוא אצל עצמו נאמן כשיש לו מיגו, ומדוע יגרע ענין זה דמשים עצמו רשע שאין נאמנים עליה..."2.

ומת' שם דענין דמשים ע"ר "טענה גרועה היא יותר מדאי דאפי' במקום מיגו לא מהני ומוכיח שיש כמה טענות גרועות דאינו נאמן ע"י מיגו (כמו הטוען תמורת המנהג דאפי' שיש לו מנהג אינו נאמן)". עכת"ד3.

והנה לפי דבריו אולי אפשר שאין להקשות מגמ' דיבמות דאומר דאם גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה נאמן עד לומר הרגתיו אף דמע"ר, ולא אמרי' שאין מקבלין דבריו כלל כשמשים עצמו רשע, והרי כאן אומרים דמשום דאין מע"ר אין מקבלים דברין כלל ד"אנוסים היינו מחמת ממון" אף דאין באים להאמינו משום עדות אלא משום מיגו;

דיש לתרץ ולחלק בין מיגו לעד א': ענין המיגו בנוי על היותו יפוי הטענה בהא דהיה יכול לטעון טענה מעולה יותר, זה גופא מוכיח ונותן כח על הטענה שהוא טוען. ולכן מסתבר יותר לומר דבטענה כזה שהיא "גרועה ביותר" (דמשים עצמו רשע) אינו מועיל לו המיגו לייפות כח טענתו. אבל ביבמות שאנו באים מכח ההלכה דעד א' שהתורה או החכמים האמינו עד א' לכמה דברים, מסתבר לומר שכיון שאין נאמנותו מיוסד אכח טענתו, אלא אעצם עדותו, וכיון דלעדות אשה דאורייתא סובר מ"ד דגזלן דאורייתא כשר, לכן לענין עדות אשה יכולים לקבל דבריו שאכן הרגו ואין מה שהרג הנפש פוסלו מלהיות נאמן בתור עד א' למ"ד זה4.

ולפי דבריו דיש חסרון בעצם ענין המיגו משום חסרון טענתו, ולא משום שהוי מיגו נגד חזקה, מובן שמתורץ קושייות הגרש"ש המובא לעיל דכל קושייתו הוא רק משום דרואים דמיגו מועיל נגד חזקת כשרות וכיוצא, אבל המדובר בדברי הצ"צ הוא שיש חסרון במיגו עצמו כשהוא "טענה גרועה ביותר" והענין ד"משים עצמו רשע" הוא טענה גרועה ביותר לכן הרי זה חסרון בענין המיגו דווקא שלא להאמינו (ולא משום שהוא נגד חזקת "כשרות") בטענה גרועה כזו.


1) וראה ברעק"א בסוגיין להלן ד"ה עוי"ל דמקשה קושיא כעין זה (מצד אחר) "...דאם לא נאמין להם דאנוסים היו ממילא במה שמעידים עתה דאנוסים היו הוי עדות שקר, ומפסלי עתה בזה שמעידים בשקר" וכ' בתי' ע"ז: "...ולזה צ"ל כיון דאין שייכות עדות להיות חוזר ומגי, במה דמשקרי לא מיקרי עדות שקר כיון דאין שם עדות עליו, והוי פטומי מילי בעלמא כאילו מספרים ענין בעלמא בשקר...".

ויש לבאר עד"ז לענין קושיית הגרש"ש כאן דאם לא נאמינם משום דאאמע"ר הרי בזה גופא הם יוצאים מחזקת כשרות דעוברים על "לא תענה" - דאין הם מוציאים מחזקת כשרות, כיון דלא עברו א"לא תענה" כיון דהוי פיטומי מילי בעלמא. והגם דיש לחלק בין "חוזר ומגיד" דלא שייך עדות כלל גם לענין זה, ובין מה שפסול עדותו משום דאאמע"ר דשייך עליו בכללות להעיד בענין זה אלא עדות זה פסולה משום שמשתף עצמו באופן דמשים ע"ר, מ"מ נראה יותר דיש לומר דכיון דעדות זה פסולה נראה שאין על זה שם עדות כלל ושייך לומר הוי פטומי מילי בעלמא ואינו עובר משום עדות שקר.

2) ראה עוד בענין זה בראשונים ובאחרונים כאן ובד' יט, א, בסוגיא דחב לאחרים בנוגע לקושיית הראשונים שיהיה נאמן במיגו דאיבעי מחיל, מה שמתרצים בכ"מ שאין אומרים מיגו כשמע"ר, אבל כמה ראשונים אין אומרים תי' זה דנראה מהם דחולקים בנקודה זו אם אומרים אאמע"ר כלפי מיגו.

3) ובאמת נמצא עד"ז ברמב"ן בשם הראב"ד להלן יט, ובבירור יתר בלשון הרשב"א שם. בקושיית הראשונים למה לא יהיה המלוה נאמן "אמנה" מיגו דאיבעי מחיל - הרמב"ן בשם הראב"ד כותב בתחילה תי' דגם בההו"א דלא ידענו דשייך לומר על העדים "דלא חתימי על העולה", מ"מ הא דרב כהנא דאסור לאדם להשהות בביתו שטר אמנה ידענו לה, לכן לא מהימן משום מיגו לשוויי נפשיה רשיעי (ולהאי טעמא אם אמר "שטר פרוע הוא" נאמן משום מיגו דאינו כאן משווי נפשיה רשיעא).

ולכאו' מהו כוונתו דגם אם לא ידוע מהסברא לגבי העדים דאינו משימים עצמם רשעים לגבי לומר "אמנה הוא" מ"מ זה ידענו דלגבי עצמו אין הוא טוען טענה כזו להשים עצמו רשע גם לגבי הטענה דשטר אמנה.

והביאור כנ"ל בצ"צ, ובביאור יותר מבואר ברשב"א כשמביא תי' הראב"ד: "...יש מתרצים דכיון דמשוי להו לעדים ברשיעי דעולה הוא ואעולה לא חתימי ואי נמי דמשוי נפשיה רשיעא דאסור לאדם לשהות שטר אמנה בתוך ביתו, ריעא טענתיה ולא מהימן ליה במיגו".

והיינו ברור כדברי הצ"צ (דבנוסף לחסרון לגבי העדים דאאמע"ר, יש) חסרון בטענתיה אם מע"ר ואינו נאמן גם במיגו לשיטות אלו.

4) היינו דהגם דלענין דיני עדות ד"ע"פ שנים עדים יקום דבר" אינו נאמן כיון דמעיד באופן שמשים עצמו רשע, כיון דהוו שנים שבאים לפסול. משא"כ בע"א: כיון שבין כך א"א לפסול אדם בע"א א"כ אפשר שאין עדותו נחשב ש"פוסל עצמו" ולכן אין עדות זו פסולה לגבי דין דע"א.

(וכן הא דאין אומרים ממנ"פ - דאם מאמינים לו, הרי הוא רשע ויפסול לעדות, נראה שאין קשה לגבי ע"א בעדות אשה למ"ד גזלן דאו' כשר כפשטות הראיה של הש"ש והרעק"א בזה, והא דאין אומרים כן בסוגיין הוא משום שזה חסרון במיגו עצמו כבפנים ולא משום שמוציא מ"חזקת כשרות").

נגלה
נתינת מים חיים אל האפר נק' קידוש
הרב נחמן שאנאוויטש
תושב השכונה

באגה"ק סי' כח המתחלת "למה נסמכה פ' מרים לפ' פרה" כותב וז"ל "ונתינת מים חיים אל האפר נקרא בשם קידוש מי חטאת במשנה", עכ"ל.

והנה ברמב"ם הלכות פרה אדומה רפ"ט ה"א כתב "כיצד מקדשין את המים באפר הפרה נותן את המים שנתמלאו לשם מי חטאת בכלי ונותן אפר על פני המים כדי שיראה על פני המים ... ואם נתן האפר תחילה ואח"כ נתן עליו המים פסל" עכ"ל.

והנה בדומה לזה מקשי תוס' על רש"י ביומא מג, א דאיתא "הכל כשרין לקדש" דפירש רש"י "המים על האפר ובמסכת פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנים האפר על המים", עכ"ל. ועיין מהרש"א בסוטה טז, ב (בהמחלוקת דר"ש ורבנן דלר"ש הקדים אפר למים כשר) בד"ה 'ורבנן' בסו"ד - "גם פרש"י דהתם יש לקיים אליבא דר"ש ודו"ק", עכ"ל. וכן מפרש השיח יצחק ביומא מג, א בד"ה 'לקדש' בסו"ד - "מ"מ לא חשש ז"ל הכא לפרש כר"ש", עכ"ל.

ובשיח יצחק בד"ה 'בתוס' עד דשקיל' מתרץ באופן אחר וז"ל "שמה שפירש לעיל לקדש לתת מים על האפר היינו העירוב שזהו גמר פועל הקידוש ... כנלע"ד ודו"ק", עכ"ל.

וכן תירץ התפא"י בתמורה פ"א מ"ה וז"ל "נ"ל דרש"י ס"ל במ"ש לתת המים היינו לערב כמו שפירש רש"י בעצמו (בערכין ג, א ד"ה לקדש, וביבמות עב, ב ד"ה שקידש)..." עכ"ל. וזהו בהתאם לרבנן שחולקין על ר"ש, שצריך להקדים המים אל הכלי קודם להאפר, אבל כיון שכתוב "ונתן עליו מים חיים" הוא בא ללמד דצריך לערבן ("לאחר שנתן אפר אל המים צריך להפך המים עליו ולערבן", רש"י סוטה טז, ב). וכן פסק הרמב"ם.

וי"ל שבשביל הנ"ל דייק אדמה"ז באגה"ק "ונתינת מים חיים אל האפר" ולא כתב "על האפר", לשלול הס"ד דהתוכן דהאיגרת היא רק לר"ש ולא כהלכתא.

והנה לפני כמה שנים שאלתי הר"ר נחמן שי' שפירא את הקושיא הנ"ל, והוא גם אמר שכוונת אדמו"ר הזקן הוא לערבן, והערתי הוא רק להוספה.

נגלה
בענין התראת ספק
הת' יעקב גרייזמאן
תלמיד בישיבה

בכתובות דף טו, א מובא בגמ' דבמקרה שא' זרק אבן לחבורת אנשים שמהם חמשה כנענים וחמשה ישראלים והרג ישראל - פטור, דכיון שיש כאן אותו סיכוי שיהרג גוי כמו שיהרג יהודי נמצא שאין כאן ודאי כוונת (או מעשה) רציחה, וספק נפשות להקל.

ומבאר בתוד"ה 'וספק' דהגמ' קאי גם למ"ד דהתראת ספק שמה התראה, משום שהתראת ספק בד"כ איירי כשברור שע"י מעשה זה יכול לבוא לודאי איסור, משא"כ כאן בזריקת האבן אינו וודאי שיבוא לאיסור כי אולי יפגע בגוי, נמצא דלתוס' כאן אם לא ודאי שהמעשה הזה יביא לאיסור אי"ז התראה לכו"ע.

וברעק"א כאן מעיר שדברי התוס' כאן סותרים לדבריהם בחולין דף י"א, ב ד"ה 'וכי תימא', שמהא דהורג נפש נהרג אע"פ שיתכן שהנרצח הוא ממיעוט טריפות וא"כ ההתראה היא ספק - אין מזה ראי' שאזלינן בתר רוב, כי אולי קסבר שהתראת ספק שמה התראה, שמדברי התו' שם יוצא שלמ"ד התראת ספק שמה התראה הוא גם כשאין ודאי שהמעשה יביא לאיסור.

והתו' דידן שס"ל דבכה"ג לאו שמה התראה יתרץ על שאלת התו' שם, שאין משם ראי' דאזלינן בתר רוב משום שדוקא לגבי ההתראה כיון שרוב כשרים, נחשבת להתראת ודאי ואין ראי' שאזלינן בתר רוב, עכת"ד הרעק"א.

וצלה"ב לשיטת התוס' בחולין - שמחשיבים ההתראה לספק ואעפ"כ חייב למ"ד שמה התראה - מה הסיבה שכאן הגמ' פוטרת, דכשם דהתם אע"פ שספק אם יבוא לאיסור סובר התו' שחייב, הי' צ"ל גם כאן חייב.

ויש לבאר בהקדים דהרשב"א בב"ק (מד, ב) (ששם תו' (ד"ה הוה) כ' ג"כ כתו' דידן) - מביא את דברי התו' וכ': "ונ"ל דלא שייך בכי הא התראת ספק דכל היכא דאיכא תשעה כותים וישראל אחד לא שייך התראת ספק דכל רובא כודאי משוינן לי', וכדאמרינן אילימא תשעה כותים וישראל אחד ביניהם תיפוק ליה מהא דרובא כותים נינהו והיינו נמי דכי איכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהם היה לנו לחייבו כאילו נתכוון לישראל ממש אלא דפטריה רחמנא מוארב לו והלכך אף כשהוא מחצה על מחצה נידונין כרוב להקל משום ושפטו העדה והצילו העדה ואף על גב דאיכא נמי מחצה דישראל, להקל אמרינן, לחומרא לא אמרינן מחצה על מחצה כרוב עכ"ל.

היינו שלדברי הרשב"א כיון שספק נפשות להקל אז כשיש מחצה על מחצה מתייחסים לזה כרוב להקל ואי"ז אפילו התראת ספק. ואפשר לומר שתו' בחולין גם למד אצלנו בכתובות כהרשב"א שבמחצה על מחצה הוי ודאי להקל ולכן פטור. ואע"פ ששם הגם שיש רוב תו' קורא לזה התראת ספק - היינו כי שם תו' רוצה לומר דאע"ג דלא אזלינן בתר רובא הוי התראה מצד התראת ספק עכ"פ למ"ד שמה התראה. וכנ"ל שתו' שם לא חילק כהרעק"א דהוי התראת ודאי מצד רוב. משא"כ הכא לאחר שידעינן דאזלינן בתר רוב ורוב כודאי, ממילא כיון שספק נפשות להקל לא הוי התראת ספק כלל אלא ודאי להקל ופטור.

נגלה
ב' אופנים בגזירה שוה
הת' מנחם מענדל אשכנזי
תות"ל - 770

בר"ה דף לד, א מקשה בגמ' מנלן דבר"ה צריך לתקוע ג' פעמים תר"ת, ומתרץ שג' פעמים נאמר בתורה "תרועה" בר"ה נאמר פעמיים תרועה "זכרון תרועה", "יום תרועה יהיה לכם" וביו"כ של יובל נאמר "והעברת שופר תרועה", ומנין ליתן את האמור של זה בזה, ת"ל שביעי שביעי לגז"ש.

והק' הפנ"י דלכאו' מהגז"ש הי' ללמוד שכמו שבר"ה יש פעמיים תרועה כך גם ביו"כ של יובל יהי' פעמיים תרועה, אבל מנין ללמוד שבכל אחד יהיה ג' תרועות ולא מצינו כך בשום ג"ש בש"ס?

ומתרץ שאולי לומדים זאת מהיקש, עיי"ש.

אבל הלשון בראשונים כאן הוא כמו שמפורש בגמ' כאן "שהקישא לא צריך" ולומדים רק מהג"ש, וא"כ צ"ע שאלת הפנ"י.

ואולי אפ"ל שאדה"ז בשו"ע סי' תקצ סעיף א' מתרץ שאלה זו בדרך אגב. דכותב שם "כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בר"ה תשע תר"ת תר"ת תר"ת לפי שג' פעמים תרועה נאמר בתורה ב' בר"ה וא' ביוה"כ של יובל ומפי השמועה למדו שהן למידין זה מזה ולכך הרי הוא כאילו כל הג' פעמים תרועה נאמרים בכל אחד מהן".

ז"א שאדה"ז לומד שהפי' בג"ש הוא לא רק שנותנים את הדינים שיש בכ"א לשני, אלא כאילו בפסוק הזה נכתב גם שם ובמילא מובן מדוע צריך לתקוע בר"ה ג' תרועות כי כאילו נכתבה המילה תרועה ג' פעמים בר"ה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות