E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ תצוה - שבת זכור - תשס"ב
שיחות
תורה שלא לשמה
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב אזורי - עומר, אה"ק

איתא ב'ספר השיחות - תורת שלום' עמ' 232: "...צריך להיות עבודה דווקא, והשגה בלבד טויג ניט. - (שאל אחד: איז בעסער גאר ניט, והשיב:) דאס קען איך ניט זאגען, אין חיצוניות התורה איז אזוי, אזוי שטייט פון בעש"ט'ס וועגן אדער פון מגיד'ס וועגן, איך האב דאס ניט לאנג געזעהען, אז ווידער לערנען ניט ווי מען דארף איז בעסער גאר ניט, נאר אין פנימיות התורה קען מען דאס אזויפיל ניט זאגען, אבער עס טויג ניט...".

[=צ"ל 'עבודה' דווקא, ו'השגה' בלבד אינה כראוי. - שאל אחד: אם כך, עדיף בכלל לא (ללמוד), והשיב: זאת אינני יכול לומר, בחיצוניות התורה הדבר הוא כך, כך כתוב בשם הבעש"ט או המגיד ממזריטש, ראיתי זאת לא מזמן, שאם ללמוד לא כפי שצריך - עדיף בכלל לא (ללמוד), אך בפנימיות התורה אי אפשר לומר עד כדי כך, אבל זה אינו כראוי].

לא ידוע לי היכן המקור לזה בכתביהם. והעיקר - שהאמור כאן מנוגד לכאורה לפס"ד אדה"ז בהל' ת"ת (פ"ד ה"ג ובקו"א ס"ק א). והרבי בהערותיו כאן לא העיר בזה כלל. ויתכן שע"פ חסידות ההכרעה שונה מאשר ע"פ נגלה, אך בכ"ז למה לא העיר בזה.

וראה במבוא לקונטרס עה"ח עמ' 11, ובפנים הקונטרס פרק כא, שם ברור לכאורה ש"בעסער גאר ניט", אע"פ שיתכן שהכוונה שם דוקא במצב שנתהווה בדורותינו - עירוב קודש וחול טמא וטהור, המזיק יותר, כמבואר במבוא בארוכה (ומציינים להקדמת 'דרך פיקודיך' למהרצ"א מדינוב בזה).

שיחות
תורתי שלמדתי באף עמדה לי
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

ב'שולחן המלך' הל' ת"ת בתחילתו (ע' קפג), הביא שיחת כ"ק אדמו"ר ש"פ שמות תשמ"ג - למה התחיל כ"ק אדמו"ר הזקן הל' ת"ת בתיבת "אף" [אע"פ], דלכאורה הפתיחה בתיבה זו קשורה עם ענין בלתי רצוי, כמובן ממאחז"ל ארבעה הן שפתחו באף [עיין ב"ר פי"ט]. וביאור הענין בקיצור, שבתורה כתוב "אף חכמתי עמדה לי" וצ"ל בתחילה דוקא ענין ה"אף" כדי שיהי' "חכמתי עמדה לי", ומביא מפיהמ"ש להרמב"ם אבות ספ"ה דז"ע זרוק מורא [כגירסתו] בתלמידים, וענין "אף" הוא גם היגיעה בתורה שצ"ל, עיי"ש.

ויש להעיר ג"כ משיחת יב תמוז תשכ"ה, שכ"ק אדמו"ר ביאר ענין זה בארוכה, וכן הביא ג"כ מלקו"ת פ' בלק, ובזכרוני, שבא' מהקובצים דישיבה גדולה דמיאמי בשנים האחרונות, הי' צילום מכתי"ק שהעיר כ"ק אדמו"ר על ענין זה על שאלת המניחים.

ויש להעיר ג"כ ממש"כ בס' 'הפלאה' עמ"ס כתובות ריש פרק חמישי, שהעיר איך התחיל רבינו הקדוש הפרק בתיבת "אף", ומבאר דבמס' כתובות יש יג פרקים כנגד יג מידות הרחמים, ונמצא שפרק חמישי הוא כנגד מידת "אפים" שהקב"ה מאריך אף וחימה לצדיקים, על כן פתח רבינו הקדוש פרק חמישי ב"אף" שע"י התורה הקב"ה 'מאריך אף'. עיי"ש בארוכה.

שיחות
זמן החיוב ד"עד דלא ידע"
הרב מנחם מענדל רייצס
קרית גת, אה"ק

בשיחת פורים תשמ"ב - וכן בהזדמנויות רבות נוספות - דיבר כ"ק אדמו"ר על כך שהציבור יבחר מישהו שימסור נפשו ויקיים את החיוב ד"עד דלא ידע" בפועל, ועי"ז יוציא י"ח את הציבור כולו. ובמענה לאחר מכן (נדפס בהתוועדויות שם ע' 980, וכן בלקו"ש חכ"א ע' 492), הסביר הכוונה בזה ש"יוציא ידי חובה" את כל הציבור כולו:

"מובן שהמדובר בהתוועדות שאחד יתבסם עד דלא ידעי ויוציא את הרואים אין הכוונה יוציא קיום חיוב זה (ממש) שהרי זה חיוב שבגופו, אלא שבשאי אפשר יעשו עכ"פ כנ"ל.

"ועוד (ועיקר) פשיטא שאם אינו מקיים עד דלא ידעי - אין זה פוטרו כלל מלהיות שמח בפורים, וכשרואה חברו שמח בשלימות (עד דל"י) חושב ע"ד שמחת דלא ידעי, מח' טובה הקב"ה מצרפה למעשה, עי"ז מתוסף בשמחתו הוא ומעין זו שרואה בחברו, ולאח"ז - קל לו יותר (נעשה מוכשר יותר) לבוא גם בעצמו לאופן עד דלא ידעי". עכלה"ק.

והנה מכללות ההסברה והסגנון כו' נראה שאכן מדובר בענין שיש בו תוקף הלכתי, שלכן יש צורך לשלול ולהבהיר שבכל זאת אין הכוונה שיוציא קיום חיוב זה ממש כו', שהרי זה "חיוב שבגופו" וכו'.

ולכאורה צריך ביאור בזה, שהרי התוועדות פורים שבה דיבר כ"ק אדמו"ר על כך שא' יוציא את הציבור חובת "עד דלא ידע" היתה כבר כמה וכמה שעות לאחר שנסתיים יום הפורים, וכבר אין להחיוב ההלכתי ד"עד דלא ידע" - ואמנם מנהג ישראל להמשיך השמחה כו', וגם מדינא יש חיוב לשמוח גם בט"ו כמבואר בפוסקים; אבל החיוב ההלכתי של "עד דלא ידע" (בל' כ"ק אדמו"ר: "חיוב שבגופו") הוא בפורים דוקא, ואיך אפשר לדבר על חיוב זה לאחר שנסתיים היום?

ויש להעיר מהדין ש"אם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה - אומר על הנסים, דבתר תחלת סעודה אזלינן" (שו"ע סי' תרצה ס"ג), היינו, שגם בלילה יש 'המשך' והסתעפות של חג הפורים, וע"ד הדין של תוספת שבת כו'. ואולי אפשר לומר, שגם במצב בו לא שייך לומר את זה בפועל, היינו, שכבר סיים סעודת היום ובירך ועתה היא סעודה חדשה, מכל מקום שייך לומר שזמן זה של הלילה שייך לפורים, כדמוכח מזה עצמו שאם היה באמצע הסעודה היה יכול לומר "ועל הנסים", שזה מוכיח שזמן זה שייך לפורים. (והרי אם היה ממשיך הסעודה עד למחר כבר לא היה יכול לומר "ועל הנסים" מצד שהתפלל ערבית בינתיים - מג"א שם סק"ט, ומכאן, שזמן הלילה יש לו שייכות יותר לפורים).

אלא שלכאו' זה אינו מספיק בשביל לומר שיש בזמן זה החיוב ההלכתי של "עד דלא ידע".

ואולי אפשר לומר בזה דבר חדש, שבחיוב "לבסומי עד דלא ידע" יש ב' ענינים: א) פעולת האדם, ששותה יין יותר מרגילותו. ב) התוצאה - "עד דלא ידע" כו', היינו, השפעת היין על האדם שמשתכר. והנה, בנוגע להפעולה שייך להגדיר זמנה, שצריך (להתחיל) לשתות בפורים, אבל בנוגע להתוצאה - מובן שלא שייך לקבוע שיעור מוגדר ומוגבל תוך כמה זמן משפיע היין כו', ותוך כמה זמן מגיע האדם למצב של "לא ידע". ובמלים פשוטות: כשמדברים על מצב של "עד דלא ידע", הרי לא יודעים להסתכל בשעון ולראות מתי מסתיים פורים...

[ראה עד"ז בשיחת פורים תשל"ב, בביאור מ"ש בכתבי האריז"ל ש"כל הפושט יד נותנים לו - אפילו לגוי", שכאשר האדם הוא במצב של "לא ידע" - הרי אינו יודע להבחין אם מי שפושט היד הוא יהודי או גוי...].

ועפ"ז, גם כאשר מגיעים להתוצאה של "עד דלא ידע" רק לאחר פורים, הרי מכיון שזה בא כתוצאה מהשתיה והשמחה שהתחילה בפורים, הרי מקויים בזה שפיר החיוב של "לבסומי בפוריא עד דלא ידע". בסגנון אחר: החיוב "לבסומי עד דלא ידע" בפורים הוא להתחיל ו"להיכנס" למצב של "עד דלא ידע" בתוך יום הפורים, אבל לאחר שמתחילים להיכנס למצב זה ביום הפורים מובן שהמשך המעמד ומצב באופן זה אין לו הגבלה בזמן.

ולכאורה רק עפ"ז אפשר להבין את המנהג "להתחיל סמוך לערב ועיקר הסעודה היא ליל ט"ו" (הובא ברמ"א סתרצ"ה ס"ב - אם כי שם שולל אותו), דפשוט שלא ברגע אחד מגיעים לה"עד דלא ידע", ואם כן כאשר מתחילים סמוך לערב ברור שלא יגיעו לה"עד דלא ידע" בתוך פורים עצמו! ואם כנים הדברים הנ"ל, אתי שפיר, כי החיוב בפורים הוא "לבסומי", פעולת האדם בשתיה יותר מרגילותו, אבל התוצאה של "עד דלא ידע" יכולה להיות גם לאחר מכן, ומטבע הדברים היא בעיקר לאחר מכן. (ואולי מדוייק גם בהלשון "חייב איניש לבסומי בפוריא", מה שאין כן ההמשך של "עד דלא ידע" כו' אינו מוגבל להזמן של "פוריא" דוקא).

ואולי זה באמת טעם המנהג שממשיכים הסעודה בלילה, שהתחבטו המפרשים בדבר, כי כשמדובר על סעודה שתוכנה הוא "עד דלא ידע" אי אפשר להגבילה לזמן מסויים, ואדרבה - בזה מתבטא ה"עד דלא ידע", בזה שאין לה קצבה וזמן לסיומה, וממשיכה גם לאחר זמן החיוב. ויש להעיר בכ"ז עוד. ועצ"ע.

שיחות
זמן סעודת פורים כשחל בעש"ק
הרב מנחם מענדל רייצס
קרית גת, אה"ק

אשתקד חל פורים בערב שבת קודש, ושקו"ט בין הכותבים בזמן קביעת הסעודה, דלכאו' צריך לקובעה בבוקר דוקא משום כבוד שבת, אלא שלאידך גיסא יש מצבים שזה יפגע בשלימות השמחה והמשתה.

ויש להעיר מהנהגת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בפורים תרס"ג, שחל בערב שבת, שקבע הסעודה (לא בבוקר, אלא) אחר הצהריים, וכפי שמספר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ (סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 37):

"פורים תרס"ג איז הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק געווען אין וויען. צו דער סעודה זיינען געקומען אונזערע אידן פון רוסלאנד, עס זיינען אויך געווען פוילישע און אונגרישע אידן. מען האט זייער גוט פארבראכט פרייטאג פון א זייגער צווי באטאג ביז א זייגער אכט. דאן האט מען מקבל שבת געווען, געדאווענט תפלת ערבית, וסעודת ש"ק ביז איינס נאך האלבער נאכט".

שיחות
החיוב דברכות הנהנין [גליון]
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

בגליון תתל (עמוד 24 ואילך) האריך הרב איב"ג בענין ברכת הנהנין, שמשמע מכמה שיחות וכו' שיש בעצם איסור מעילה ולא רק חיוב גברא, ומבאר בזה מש"כ אדה"ז בסי' קסח ס"ז דברכה ראשונה הוא גם על 'משהו' מצד האיסור ליהנות מהעו"ז בלא ברכה, [וגם האריך בענין ספק ברכות להקל]. ולבסוף מסיק דאכתי יל"ע, די"ל כ"ז אף לפי האופן דהאיסור מעילה הוא מסובב מעצם חיוב הברכה על הגברא, עיי"ש. ובגליון תתלב (עמוד 21 ואילך) האריך הרב יאה"פ בענין זה והביא מדיוקי הלשונות בשו"ע אדה"ז, וגם בענין הנ"ל דהא דמצינו דמברכין על משהו הוא מטעם איסור מעילה, והניח לפי זה שיטת הראב"ד בצ"ע. עיי"ש.

הנה יש להעיר מלקו"ש חכ"ד ע' 67 ואילך ובאות ו' שם, [והאריך בביאור הדברים בקובץ מגדל אור חלק ח' ע' שס - שפ], ותו"ד בקיצור שיש ב' דינים בברה"נ [וכמפורש בריש סי' קסז], א) איסור גברא מצד הק"ו ב) איסור מעילה [וכל איסור המעילה בא רק משום חיוב הברכה]. ומכיון שהאיסור חפצא בא כהסתעפות מהאיסור גברא, אמרינן ספק ברכות להקל. ועצם חיוב הגברא הוא לא רק חיוב על הגברא שצריך לברך על ההנאה שמקבל מהשי"ת [וע"ד האופן השלישי שמנה הרמב"ם בהלכות ברכות פ"א ה"ד], אלא שהוא חיוב מצד עצם ה'חפצא' של ההנאה - המחייבת שכל ההיתר ליהנות מהמאכל, הוא רק אם ההנאה מתאימה למצות התורה - כשמברך עליהם, ואם לא בירך אז ההנאה גופא היתה באיסור וא"כ ממילא מעל.

וכן חיוב הברכה ראשונה על 'משהו' נובע מצד חיוב הגברא שנלמד מהק"ו, ומוכח כן מדברי הרמב"ם עצמו שמביא ההלכה דצריך לברך על 'משהו' לפני שהביא ההלכה דאיסור מעילה, ועיין מ"ש בכס"מ פ"א ה"ב, ובפ"ג הי"ב. ולפי ביאור הנ"ל [בשיחת בני"ך דשנת תנש"א] דהחיוב לברך הוא מצד עצם החפצא של ההנאה, א"ש דחז"ל תיקנו לברך אפילו לפני 'משהו', דגם ב'משהו' צריך ליהנות באופן המותר - בברכה. [ועיי"ש עוד, דלדעת רבינו יונה (מובא בב"י סי' רו) דעל פחות מכשיעור מברך שהכל, מוכח דס"ל דהחיוב לברך על פחות מכשיעור הוא מצד האיסור חפצא]. ושם מצויין לעוד שיחות בזה [ח"ט ועוד].

שיחות
"גדול מצווה ועושה" [גליון]
הרב אלכסנדר זושא מייזולוב
תושב השכונה

בגליון האחרון - תתלב (עמ' 15), ביקש הרי"ש קלמנסון לעיין היכן המקור של דברי התוס' שהוזכרו ע"י כ"ק אדמו"ר בש"פ תצוה, פ' זכור תשט"ז, ולפנ"ז באוה"ת מסעי ע' א'תיג ע"י כ"ק אדמו"ר הצ"צ זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.

המערכת ניסתה לציין לאיזה ריטב"א שכותב שמעתי מרבותי, ולכאורה כוונתם, שהריטב"א כותב רבותי הכוונה לבעלי התוספות.

אך היות שגם אדמו"ר הצ"צ וגם כ"ק אדמו"ר כותבים הל' "תוספות", עלה בידי, בעזרתו ית' למצוא זאת.

והכוונה לגירסת התוספות כפי שמובאת בעין יעקב ע"ז שם (ג, א), וז"ל: "גדול המצווה ועושה משום דהמצווה יש בידו שכר קבלת הציווי ושכר עשיית המצוה, ועוד כי יצר הרע מתגבר על המצווה להחטיאו". עכ"ל. תוספות זה מובא ב"המקנה" קידושין לא, א.

ולהוסיף שכ"ק אדמו"ר הזכיר פעם בעת התוועדות דש"פ שמות תשט"ז (י"ל בשנת תש"ס בקונטרס בפ"ע ע"י ועד הנחות בלה"ק) את הספר פנים יפות ואמר (קונטרס הנ"ל הערה 24): שהוא לבעל המחבר ספר המקנה והוסיף בבת-שחוק: כיון שנוכחים כאן "עולמ'שע אידן", הנני מציין את ה"ייחוס" שלו"...

ובשיחת פורים שנה ההיא (י"ל אשתקד בקונטרס בפ"ע ע"י ועד הנ"ל) סל"ט מביא כ"ק אדמו"ר את ה"פנים יפות" ובהערה 171 שם: "שהי' גם בעל נגלה, מחבר ספר "המקנה", שלומדים בכל הישיבות".

ולא באתי אלא להעיר.

שיחות
"גדול מצווה ועושה" [גליון]
הרב יעקב מיטליס
תושב השכונה

בגליון האחרון [תתלב], (עמ' 15) ביקש הרי"ש קלמנסון לעיין היכן המקור של דברי התוס' שמביא כ"ק אדמו"ר בשיחת ש"פ תצווה, פר' זכור תשטז (שיחות-קודש ע' 171), שבו מבואר שבגלל שיהודי "מצווה, איז צער יצר הרע מער מנגד".

ואולי י"ל, דכוונת כ"ק אדמו"ר היא לתוספות במס' שבת דף י, א ד"ה "טריחותא למיסר המייניא" - "ולא חייש לשנויי קושיא קמייתא".

וראיתי ב'מעינה של תורה' לפר' צו (עמ' לב) וז"ל: "חכמינו אמרו: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא) - לפי שהמצווה ועושה, קשה עליו העשיה, יותר ממי שאינו מצווה ועושה.

"נמצאנו למדים שבמקום שיש "צו" שם צריך יותר זירוז, משום שזה יותר קשה...

"בזה - אמר הרבי מגוסטינין ז"ל - מתיישבת היטב קושיא חמורה של התוס' במסכת שבת (דף י'). שכן הגמ' אומרת שם, כי מכיון שתפילת ערבית היא רשות ולא חובה, הרי משפשט את אבנטו וזימן עצמו לסעודה, שוב אין מטריחים אותו לחזור ולחגור את האבנט כדי להתפלל ערבית לפני הסעודה.

"ומקשה שם הגמ': וכי טירחא יתירה היא כל-כך לחגור אבנט? ועוד, יתפלל איפוא ללא אבנט? ומתרצת הגמ', לפי שנאמר:"הכון לקראת אלקיך ישראל", וחובה היא להתכונן לתפילה על-ידי חגירת אבנט. ברם, - מקשים בתוספות - יש להקשות, הרי סוף-סוף נשארת הקושיא הראשונה של הגמ' במקומה?

"וסיים הרבי מגוסטינין ז"ל: אם אמנם מצוה היא לחגור את האבנט משום "הכון לקראת אלוקיך", הרי זה כבר בגדר טירחה יתירה, שכן עשיית מצוה עולה בקושי, וממילא מתיישבת כבר גם הקושיא הראשונה של הגמרא..." עכ"ל*.


*) כנראה שהכותב ר"ל דלזה נתכוונו התוס', אמנם גם אי נימא כן, יש לפרש בתוס' כמו שכתבו בקידושין, דזהו משום שהוא מיצר ודואג, ולכן ה"ז טריחותא. המערכת.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות