בפירש"י פרשת קדושים ד"ה 'עם הארץ' (כ, ב): "עם שבגינו נבראת הארץ ד"א עם שעתידין לירש הארץ על ידי מצות הללו", עכ"ל.

וצריך להבין דבפרשת ויקרא כתב (ד, כז): "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגו'". ולמה אין רש"י מפרש כאן מהו הפירוש של עם הארץ.

שמות כג, ב. "לא תהי' אחרי רבים לרעות ולא תענה על רב לנטות אחרי גו'".

הנה פסוק זה יש לכאורה קושי להבינו (בפשש"מ), דבשלמא חלקו הראשון "לא תהי' אחרי רבים לרעות", אפשר לפרשו כפשוטו, שאם אתה יודע שהם הולכים (או עושים וכו') בדרך רעה, אפי' שהם רבים, אל תלך אחרי הרבים האלה, אע"פ שדרך בני אדם ללכת אחרי רבים, ועדיין אין לנו ציווי (או משמעות) של "אחרי רבים להטות", אבל גם בלי זה דרכו של אדם לעשות כן, ולכן צריך לצוות שלא ללכת אחרי רבים.

אבל "ולא תענה על ריב" ­­­– כפשוטו, אין בו שום הבנה, מה יש לענות על ריב, ועל מה התורה מצווה שלא לענות, ולמה לא לענות.

וכן תיבת "לנטות", שלפי טעמי המקרא היא תיבה לעצמה, ולא מבואר על מה קאי (ולמה) לנטות.

והקטע האחרון "אחרי רבים להטות" – ניתן להבין שבאופן כללי יש להטות אחרי רבים, ואע"פ שבתחילת הפסוק אמר "לא תהי' אחרי רבים", אבל שם נאמר "לרעות" אבל אם זה לא לרעות, הנה יש להטות אחרי רבים.

ונמצא שתחלת וסוף הפסוק ניתן להבין גם בפשש"מ, אבל איך מפרשים ב' החלקים שבאמצע (א. לא תענה על ריב. ב.לנטות).

והנה רש"י מתחיל בביאורו ואומר "יש במקרא זה מפרשי חכמי ישראל אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו".

והנה אף שאומר שאין לשון המקרא מיושב בהן כו' אבל מביא אותם (ובראשונה) את "מדרשי חכמי ישראל", ולכאורה זה מפני שהן פסקי הלכות, שבודאי צריכות להיות מתואם (גם) עם פשש"מ, ולכן מביא אותם ומפרש את הפסוק אליבא דחכמי ישראל.

ואומר: "מכאן (מזה שכתוב לא תהי' אחרי רבים לרעות) דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד". ואינו מבאר עדין איך מבינים את זה מהפסוק, רק ממשיך "וסוף המקרא דרשו אחרי רבים להטות שאם יש שנים מחייבין יותר על המזכין הטה הדין על פיהם לחובה ובדיני נפשות הכתוב מדבר ואמצע המקרא דרשו ולא תענה על ריב – על רַב שאין לו חולקין על מופלא שבבית דין...". ואח"כ מתחיל רש"י לפרש את הפסוק "לפי דברי רבותינו (לפי סדר הפסוק)".

ומה שרש"י הקדים לפרש בכללות את הפסוק (לפני שמפרש לפי סדר הפסוק), י"ל שבתחילה הוריד את הקושיא החזקה מתחילת הפסוק לסוף הפסוק, שבתחילת הפסוק כתוב לא תהי' אחרי רבים, ובסוף הפסוק כתוב אחרי רבים להטות, ואע"פ שבתחילת הפסוק כתוב (לא תהי' אחרי רבים) לרעות, אעפ"כ נראה (קצת עכ"פ) כסתירה, ולכן תירץ בראשונה סתירה זאת, ואח"כ תירץ את הקושי השני, שהוא אמצע המקרא – כנ"ל, שאין לזה שום הבנה בפשש"מ, ולאחרי זה מבאר את הפסוק לפי סדר. וכשמבאר את הפסוק לפי סדר מבאר גם תיבת "לנטות", שכנ"ל (לפי טעמי המקרא) היא תיבה בפני עצמה, ולא ברור כוונתה, ועתה כשמבאר על סדר הפסוק מבאר בד"ה 'ולא תענה על רב' (ומוסיף בביאור) "לנטות מדבריו", שתיבת "לנטות" קאי אדלעיל מיני', שכיון שהוא רַב – מופלא שבב"ד, אסור לנטות מדבריו.

ורש"י אומר שאין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו, ולכאורה הכוונה שאין פירוש הפשוט של לא תהי' אחרי רבים לרעות, שהכוונה שיש רוב אבל אין שנים יותר (על הרוב) ו"לרעות" היינו לחייב (בדיני נפשות) שאם זה דין תורה, לא כ"כ נוח לפרש שזה הכוונה "לרעות". גם ולא תענה על ריב שהדגש הוא בחיריק (כמו עם י') והפרוש הוא רב (בפתח), אינו "חלק" כ"כ וגם תיבת לנטות שמשמעות "מדבריו" לא כ"כ משמע מפשש"מ א. שהי' צ"ל (לנטות) מדבריו. ב) הרי כבר כתוב לא תענה היינו לא תחלוק. ג) גם תיבת "(ולא) תענה", אין כ"כ משמעות של "לחלוק", שבדרך כלל תיבת תענה היא על אמירת עדות כמו (שמות כ, יג) ולא תענה ברעך עד שקר.

(אמנם י"ל שזה מלשון עניית קול, כמו (דברים כז,יד) וענו הלויים קול רם גו', ואז יש לבאר ולא תענה על ריב לא להרים קול, והכוונה לא לחלוק).

ד. וגם אחרי רבים להטות איפה יש רמז שהכוונה שיש שנים יותר במחייבין על המזכין, וגם למה לא מסיים "אחרי רבים לרעות" (כיון שמדובר שיש שנים במחייבין יותר על המזכין), וגם יתכן שעצם סדר הפסוק הוא נקרא "אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו", שאם הפסוק מתחיל בענין לא ללכת אחרי רבים לרעות (כשיש רק אחד המחייבין יותר על המזכין) הי' צריך להיות כתוב מיד אחרי זה שאם יש שנים במחייבין יותר על המזכין צריך ללכת אחרי רבים, ולמה הפסיק ב"ולא תענה על ריב", וגם, שזה שמטין לזכות עפ"י אחד שיותר מן המחייבן לא נזכר כלל בפסוק, אלא שנלמד מתוך זה שנאמר לא תהי' אחרי רבים לרעות, ופירשנו שמדובר באחד שמחייב יותר מן המזכין ומזה שכתוב "לרעות", מזה למדים. שדוקא לרעות דהיינו לחיוב (מיתה) צריך אני מחייבין יותר על המזכין, אבל לטובה (כלומר לזכות בדין) מספיק שאחד ירבה על המחייבין.

ולכן, י"ל בדא"פ, הביא את הפירוש של התרגום שכנראה יותר קרוב לישב המקרא על אופניו, אבל הביא את התרגום רק על הקטע האמצעי דהיינו "ולא תענה על ריב לנטות", והתרגום על זה לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא, ולכאורה זה מפני שתחילת וסוף הפסוק מובן בפשטות, ומה שלא ברור זה הקטע האמצעי, ולכן בא לבאר ב"ולשון העברי לפי התרגום כך הוא נדרש" (וכנ"ל שמבאר רק קטע האמצעי) "לא תענה על ריב לנטות אם ישאלך דבר למשפט לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב אלא הוי דן אותו לאמיתו".

שע"פ התרגום מובן יותר (בפשטות) תיבת לא תענה, שזה לשון מענה על שאלה "אם ישאלך דבר למשפט לא תענה כן", וגם תיבת "לנטות" מתפרשת יותר טוב (בפשש"מ) שזה בא בהמשך ללא תענה גו' דהיינו לא תענה לנטות לצד אחד.

והנה ב"בית יהודה" על רש"י מבאר (בדברי רש"י "לא תענה לנטות לצד אחד") שלא תענה שאתה רוצה לנטות הצדה מן הדין (ובדברי רש"י "ולסלק עצמך מן הדין" מבאר) שאינך רוצה לפסוק להם את הדין.

והנה אף שבפשטות תיבות "ולא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא" משמע כן, שרוצה למנוע עצמו מן הדין, וכן במה שרש"י אומר "ולסלק עצמך מן הדין" משמע כן, אבל מזה שרש"י אומר (לא תענה לנטות) לצד אחד, משמע שאינו מסלק עצמו לגמרי מן הדין, אלא שנוטה לצד אחד, וכן מסיום דבריו "אלא הוי דן אותו לאמיתו" משמע שכן דן אלא שיש צורך להזהירו שידון לאמיתו.

שלפ"ז הנה לכאורה כוונת רש"י (בדברי התרגום) שיש (בין ה) דיינים שדנו על צד מסוים (לזכות או להיפך) והוא אחד מהדיינים, הנה יכול לחשוב שכיון שכבר דיינים אמרו דעתם, אומר כאחד מהם, או לכאן או לכאן, ולא אטריח עצמו להכנס לפרטי הדינים להבינם ולפסוק דעתי (וזה לכאורה כוונה "לסלק עצמך מן הריב" שכיון שאינו מתעמק להבין דעות בעלי הדין ולצדד מי הצודק, הרי בזה מסלק עצמו מן הריב), ועל זה מסיים "אלא הוי דן אותו לאמיתו", והיינו שיעמיק דעתו ואז יוכל לדון את הדין כפי האמת לפי דעתו (ולא ללכת אחרי דיינם אחרים). –

והנה רש"י לא באר לפי התרגום את תחילת וסוף הפסוק – וכנ"ל, שאין צורך לבאר, שלפי התרגום יוצא (לכאורה) פירוש הפסוק: לא תהי' אחרי רבים לרעות – כפשוטו, שאם אתה רואה אנשים רבים שאינם נוהגים כשורה, אל תלך אחריהם, אע"פ שהם רבים, וטבע האדם להמשך אחרי הרוב, אבל כאן הזהר מלהמשך אחריהם, ולא תענה על ריב לנטות – אם ישאלו אותך דבר למשפט אל תטה עצמך לצד אחד (של הדיינים) ולהסתלק מן הרוב אלא הוי דן לאמיתו, וסוף הפסוק אחרי רבים להטות – נראה שמפרש כפשוטו (וגם לענין דין) ש"בתר סגיאי שְׂלַם דינא" לפי הרבים גמור את הדין, וכמקובל (בדין) שהולכים לפי הרוב (ואינו מזכיר אם המדובר בדיני ממונות או נפשות, אם לרעה או לטובה (לזכות או לחובה).

והנה אף שבכלל – לפי התרגום – הפסוק יותר קרוב לפשש"מ, ובפרט החלק ולא תענה על ריב שתיבת לא תענה מתפרשת כפשוטה לא לענות על שאלה כדפרש"י (בדברי התרגום) אם ישאלך, לא תענה כו', אבל עדיין לא מובן כ"כ הקשר שבין שלשת חלקי הפסוק, וגם אם החלק הראשון והשלישי מובנים, אבל למה נכנס באמצע, הענין של ולא תענה על ריב, אלא א"כ נאמר שעיקר הציווי של לא תהי' אחרי רבים לרעות נאמר בענין הדין שאם אתה רואה שהרבים (של הדיינים) אינם פוסקים נכון, לא תלך אחריהם שלכן מוסיף עוד פרט ולא תענה על ריב לנטות, שכשם שאתה מוזהר מלילך אחרי הרבים לרעות, כך גם אם נוטים לטובה אינך רשאי ללכת אחריהם אבל שתעיין בעצמך בדין, ואחרי זה אומר לחיוב אחרי רבים להטות, שלפי תוכן הפסוק עד כאן דבר בענין דין הנה גם המשך (וסיום) הפסוק מתאים לדבר באותו ענין, שלפי זה יומתק מה "שהתרגום אומר בתר סגיאי שלם דינא, שמשמע שמדבר בענין של דין", שהולכים אחר הרוב, וזה כמובן כשהולכים בדרך הטובה לדון "דין אמת, ונמצא מה שמרויחים בפירוש זה (לגבי רבותינו) שאין כאן רמז לענין במזכין מספיק אחד יותר מן המחייבן ובמחייבין צריך שנים יותר מן המזכין, שלכן זה נקרא (שפירוש זה הוא) קרוב יותר לפשש"מ.

ומה שעדיין לא כ"כ מובן (גם לפירוש התרגום בחלק "ולא תענה על ריב לנטות" שלכאורה אין התוכן נמצא כ"כ בתיבות "ולא תענה על ריב לנטות" שאם הכוונה לומר שאל יטה אחר אחד הדיינים, לשם מה צריך תיבות על ריב, וגם תיבות "לא תענה" אינן מיושבות כ"כ לפי פירוש זה, שהי' יכול לומר לא תטה אחרי השופטים (וכיו"ב).

לכן, י"ל בדא"פ, פרש"י פירוש שלישי "ואני אומר לישבו על אופניו כפשוטו וכך פתרונו לא תהי' אחרי רבים לרעות אם ראית רשעים מטין משפט לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם – ופירוש זה הוא לכאורה גם לפי התרגום, ולכן י"ל לא העתיק חלק זה מהפסוק (לעיל) לפרשו לפי התרגום –

"ולא תענה על ריב לנטות וגו' ואם ישאלך הנדון על אותו המשפט אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמתתו אלא אמור אם המשפט כאשר הוא וקולט יהא תלוי בצואר הרבים"

שלפי פירוש זה הנה תיבת "לנטות" נמשכת להלן "לנטות אחרי רבים להטות" שלא תטה אחרי אותן רבים שבאים להטות (את הדין)

וכל הפסוק מדבר בענין אחד (בלבד), אלא שתחילת הפסוק היא אזהרה לדיין עצמו ובהמשך הפסוק הוא האזהרה שלא לדון כן למי שבא לדין.

והרווח בפירוש זה הוא – לכאורה שכל הפסוק מדבר בענין אחד, שאז (לפירוש זה) בודאי אין סתירה מרישא לסיפא, אלא אדרבה הסיפא הוא ההמשך לתחילת הפסוק – וכנ"ל.

ואעפ"כ לא הקדים רש"י פירוש זה האחרון אף שכדברי רש"י הוא "לישבו על אופניו כפשוטו", וי"ל כנ"ל שהפירוש הראשון זה מדרשי חכמי ישראל שלומדים מזה (לפי פירושם) הלכות פסוקות, לכן הקדים אותם, אלא שיש מדרשים שהם קרובים יותר לפשש"מ ואז מביא אותם בדרך כלל כפירוש שני, כדי לתרץ קושי שבפירוש ראשון (וכיו"ב) אבל כאן מקדים רש"י "אבל אין לשון המקרא מישב בהן על אופניו" וזה כאילו שאומר לא הבאתי פירושם כדי ליישב בהן לשון המקרא, רק מפני החשיבות שבפירוש זה שנלמדים מכאן הלכות.

ויש להוסיף שמלבד המעלה של ההלכות הנלמדות מפסוק זה – לפי מדרשי חכמי ישראל הנה יש גם מעלה שהפסוק נדרש כולו מבלי יתור, שכל חלק נלמד לענין אחר. משא"כ לפירוש של רש"י הנה לכאורה הי' אפשר לקצר את הפסוק "ולא תענה על ריב לנטות אחריהם (להרע)".

וענין זה יש גם בתרגום שגם לפי התרגום נדרש כל חלק לענין אחר, שיש לומר שלכן גם (הביא ו) הקדים פירוש התרגום לפירושו.

אבל יש לכאורה מעלה נוספת בפירוש הראשון (של חכמי ישראל) שכל חלקי הפסוק מדברים בענין אחד (של דיינים), ואולי גם בגלל זה כתב רש"י פירוש זה ראשון.

ויש להעיר בשינוים בד"ה ולא תענה על ריב, שבפעם הראשונה (כשמפרש עפ"י מדרשי חכמי ישראל) מעתיק תיבות "ולא תענה על ריב" ותו לא, ואינו מוסיף אפי' תיבת "גו'", וכשמפרש אליבא דבתרגום מעתיק "לא תענה על רב לנטות" (שמוסיף תיבת "לנטות") וכשמעתיק לפי פירושו מעתיק ולא תענה על רב לנטות (ומסיף תיבת) וגו',

וי"ל בדא"פ שבפי' הראשון (של חכמי ישראל) החידוש העיקרי בפירוש "ולא תענה על רב" שמתיבת ריב משתנה לרַב, שזה מופלא שבב"ד, ונמצא שתיבות "ולא תענה על רב" יש בו כבר ענין שלם, והתיבה לנטות מובנת מאלי', וגם רש"י בעצמו כשמבאר בתחילה את מדרשי חכמי ישראל מביא חלק זה מהפסוק "ואמצע המקרא דרשו ולא תענה על ריב, על רב, שאין חולקים על מופלא שבב"ד כו'", ואינו מתייחס כלל לתיבת לנטות", ולכן גם כשהעתיק התיבות בדיבור המתחיל (כשבא לסדר את המדרש בפתרון המקרא) העתיק אופן "ולא תענה על רב" (בלי להוסיף אפי' גו') שמאופן העתקת הדיבור המתחיל, למדים את הדין, ולכן – כנראה – רש"י לא חוזר לבאר ענין זה (בדיבור המתחיל זה) רק מוסיף ביאר (על הד"ה) "לנטות מדבריו, ולפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן (רַב ולא רִיב)"

ובפירוש לפי התרגום העתיק בד"ה גם תיבת "לנטות", וזה מובן, כי לפי התרגום זה מעיקרי התוכן של תיבות אלו, שלא תמנע עצמך מלעיין בדין ולא לנטות אחרי הדיינים, וגם מובן למה לא הוסיף תיבת וגו', כי לפירוש התרגום אין קשר בין ולא תענה על ריב לנטות עם מה שנאמר אחרי כן, ולכן הקפיד שלא לכתוב תיבת "וגו'" בדיבור המתחיל, שבזה עצמו מדגיש שאין קשר בין קטע ולא תענה גו' ל"אחרי רבים להטות".

ועפ"ז גם יובן במילא מה שרש"י מוסיף תיבת וגו' אחרי תיבת לנטות, שבזה עצמו מרמז את הפירוש של תיבות "ולא תענה על ריב לנטות" שהן קשורות עם מה שנאמר אחריהן "אחרי רבים להטות" וכדפרש"י "... אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמיתו כו'".

ולהעיר שיש הבדל גדול בין שני הפירושים של חכמי ישראל והתרגום לפירוש של רש"י בתיבות "אחרי רבים להטות", שלפי שני הפירושים הראשונים הנה תיבות אלו לחיוב, שתלך אחרי רבים (אם הם שנים במחייבם יותר על המזכים), ולפי' התרגום – תדון אחרי הרבים, ולפירוש רש"י הנה תיבות אלו הן לשלילה, שלא "תעננו על הריב . . אחרי אותן רבים להטות את המשפט כו'".

בגליון תתצד (ע' 81) על הפסוק בפ' בשלח (טו, כא) "ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה וגו'". ובפירש"י שם ד"ה "ותען להם מרים": "משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר להם והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים", ע"כ.

שואל הרב וו. ר.שי' למה לא תירץ רש"י זה שנאמר כאן "להם" שהי' לו לומר "להן" שהרי מרים אמרה שירה לנשים?

ומעתיק כמה תירוצים מחומש אוצר הראשונים על השאלה למה נאמר בקרא 'להם' ולא 'להן', ומסיק, שלכאורה אין שום רמז בפירש"י לתירוצים אלו, ואינו מובן למה לא פירש רש"י על זה כלום?

אמנם זה שרש"י אינו מתייחס לשאלה זאת מוצאים ג"כ במקום אחר, ובאופן בולט יותר.

בפר' פנחס (כז, ז): נאמר "כן בנות צלפחד דוברות נתון תתן להם אחוזת נחלה...". ובאותו הפסוק מסיים "והעברת את נחלת אביהן להן".

וממשיך הרב וו. ר. שי' בקובץ תתצה (ע' 73) ומפרש בדרך אפשר, שאחר שרש"י פירש בד"ה "בתופים ובמחולות" (שם, כ): מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים", ע"כ. הרי בענין זה היו הנשים בבטחונם בהקב"ה במדריגת אנשים ולכן נאמר כאן, 'להם'.

אבל קשה לומר שאחרי פירש"י הנ"ל, כבר מובן מאליו למה כתוב 'להם' ולא 'להן', עד כדי כך שאין צורך שרש"י יפרש.

מה שהובא בגליון תתצה (ע' 72) בנוגע "הזכרת משה ג' פעמים בפסוק".

א. רציתי להוסיף שישנם עוד שני פסוקים שבהם מופיע משה ג' פעמים:

פעם נוספת בתורה:

"ויקח משׁה את החזה ויניפהו תנופה לפני ה' מאיל המלאים למשה היה למנה כאשר צוה ה' את משה" (ויקרא ח, כט).

ופעם נוספת ביהושע:

"כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה" (יהושע יא, טז)

בסך–הכלד' פסוקים.

ב. רש"י מציין "שלש פעמים" מספר פעמים ואפילו על שתי פעמים, וכדוגמאות בלבד:

א) "מעל לרקיע . . וכפל בו "כי טוב" (להלן י, יב) שני פעמים׃ אחת לגמר מלאכת השני, ואחת למלאכת היום" (בר' ר', ז')

ב) ,וירא וירץ לקראתם מהו וירא... וירא שני פעמים? הראשון כמשמעו, השני לשון 'הבנה' (בר' י"ח, ב')

ג) "בנותי, בנותי שתי פעמים אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפלג" (בר' ל"א, נ')

ד) "והיו המים והיו והיו, שני פעמים..." (שמ' ד', ט')

ה) "ימינך ד', ימינך ד' שני פעמים..." (שמ' ט"ו, ו')

ו) "המשכן משכן שני פעמים..." (שמ' ל"ח, כ"ט)

ז) "את הדם וזרקו את הדם מה תלמוד לומר דם דם שני פעמים" (ויק' א', ה')

ח) "מה תלמוד לומר בשמן בשמן שתי פעמים" (ויק' ב',ד')

ט) ומהו הקריב הקרב שני פעמים (במד' ז', י"ח)

י) "לא תבשל גדי שלש פעמים" (דב' י"ד, כ)

יא) וכשכפל לומר שני פעמים׃ אלהים בעולם הזה, אלהים בעולם הבא (יהושע כ"ב, כ"ב)

יב) אמתך האמור שלש פעמים במקרא כנגד שלשה דברים שהאשה מצווה עליה (שמואל א', א', י"א)