נחלת הר חב"ד, אה"ק
בלקו"ש חלק כט (ע' 244) נאמר וז"ל:
"כשישנו זמן מיוחד שצריכים להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה, ובנדו"ד, בימי "בין המצרים", שאז צריכים במיוחד לבטל את סיבת החורבן והגלות כו', ע"י ההוספה בהלכות התורה, "ציון במשפט תפדה" - הרי לכל לראש מוטלת חובה זו על תלמידי הישיבות, שעיקר ענינם הוא לימוד התורה, כולל ובפרט - הלכות התורה ("משפט").
"ולא עוד אלא שיש להם אחריות בזה גם עבור תומכי הישיבה, אלו שעיקר עבודתם בקו דזבולון, מארי עובדין טבין, אשר, ע"י תמיכתם בתלמידי הישיבה שיוכלו ללמוד תורה ומתוך מנוחה כו', יש להם חלק ושותפות בלימוד התורה של תלמידי הישיבות, ובמילא, מלבד האחריות עבור עצמם, מוטלת עליהם גם האחריות עבור תומכי הישיבה." עכ"ל.
ובהערה 34 שם כתב וזלה"ק:
"ויש להוסיף - ע"ד הצחות - שמכיון שבדאורייתא "אין ברירה" (נסמן באנציקלופדי' תלמודית ערך ברירה (' רכא)), נמצא שאחריותו של כל תלמיד פרטי היא עבור כל תומכי הישיבה, כי אף שבשביל צרכיו מספיקה תמיכתו של א', הרי "אין ברירה" לקבוע מיהו התומך שלו כו'." עכ"ל.
ויש להעיר מדברי אאזמו"ר הי"ד בשו"ת משנה שכיר יו"ד (סי' קפב) דשכר המלמדים וכו' צ"ל מקופת הציבור דוקא, דא"כ אפילו למ"ד דיש ברירה אפ"ה אחריותו של כל תלמיד היא עבור כל תומכי הישיבה.
וז"ל אא"ז שם:
"ראיתי בקונטרס תמכין דאורייתא ... שכתב דכיון שמתקנת יהושע בן גמלא ואילך להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, והיא הלכה רווחת ביו"ד סי' רמה ... דתיקן להושיב מלמדים בכל עיר ללמד כולם ביחד כעשיר ורש, והדבר הזה חובה ככל תקנות חכמים ומחויבים לשלם שכר המלמדים מקופת הקהל, ומעריכין את אנשי העיר לפי הממון. והנה הגם שיוצאים מן התורה ידי חובת המ"ע ולמדתם בלימוד תורה לבניו, עכ"ז מדרבנן אינם יוצאים ידי חובת המ"ע רק בלימוד התורה לכל בני העיר יחד עשיר ואביון. ועפי"ז העלה שאחר תקנה דר"י בן גמלא גם מדאורייתא אינם יוצאים המ"ע דלימוד תורה, רק בלימוד תורה לכל תינוקות העיר יחד אשר הועמד מתוך הציבור והמלמדים מקבלים שכר מקופת הקהל ... עפי"ד הפרי מגדים בפתיחה לאו"ח (ח"ג אות ז-ח) שהעלה שאם ישנה המצוה שמדאורייתא נעשה כך וכך יוצאין ידי חובתה, וחז"ל החמירו לעשותה באופן היותר נאות, מי שקיים המצוה כפי חיובה מדאורייתא, ולא קיים החלק שיש במצוה מדרבנן אף ידי אורייתא לא יצא. א"כ גם בנדו"ד ... דגם המ"ע דאורייתא ולמדתם את בניכם לא קיים ולא יי"ח, עכת"ד.
"ולי הצעיר נראה להוסיף ... דאין אנו צריכין לחידושו של הגאון הנ"ל ... רק נראה לי דתיכף מתחלת חיובה מן התורה אין יוצאין רק בלימוד הבא מכח כלל הציבור ולא מלימוד הבא מכח אישים פרטיים", ומבאר זה ע"פ דברי הרמב"ן עה"פ (דברים לג, יד) תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, שהתורה היא ירושה דוקא לבנ"י כפי שהם קהלה וציבור דרבים, ולא ליחידים וכו'.
וממשיך: "ואחר שהוכחנו דמאחר שהתורה היא קנין הקהילה החיוב מוטל על הקהלה לדאוג שבניהם אחריהם יהיו מחונכים ומלומדים בידיעת התורה כדי שתהי' מורשה לעדי עד, באופן שהם מחוייבים להושיב מלמדים שילמדו ילדי העיר בכלל כל הקהילה, נראה לי לומר יותר מזה, היינו שלא די במה שמושיבים מלמדים מצד הקהלה ללמד כל ילדי הקהלה, והשכר למלמדים יתנו כל בע"ב למלמד ישר בלי אמצעות הקהלה דאז אינם יוצאים בזה ידי חובתם, רק מוכרח שהמלמדים יקבלו שכרם מקופת הקהל והקהל יגבה זאת מהבע"ב פרטיים, ואז יהיו בזה הקהלה יוצאים ידי חובתם".
ועיי"ש שהאריך בזה מאד, והביא מצפנת פענח שציבור הוא מציאות חדשה לגמרי, ומסיק:
"המורם מדבריו דדוקא אם כבר נשתתפו הרבים בדבר אחד ושוב בהשתתפות זה עושין איזה דבר אחד אז דין רבים יש על השני, משא"כ בלא השתתפו מקודם אז אפילו אם יתקבצו רבים במקום אחד דין יחיד יש על כל אחד בפני עצמו, כמו בביטל כל אחד ביתו לבית אחד אף דנתקבצו כולם לבית אחד יש על כל נותן ביתו רק דין יחיד ולא רבים..." ומאריך להביא דוגמא מדיני קרבן ציבור, ומסיים "עכ"פ למידים אנו מזה דלא סגי במה שנותנים הכסף בהקופה ומהקופה ישולם להמלמד, דאכתי דין יחיד על הכסף, רק דצריך שיתחלף כסף זה על כסף אחר ורק אז יתעלה לשמא דרבים ודין רבים עלה, משא"כ אם לא ישתנה לעצם אחר אכתי שמא דיחידים הראשונים אתי עלה ודין יחיד הוי לה ולא דין רבים ... וממילא נחזור לנדון התורה דהיא נקראת ג"כ ירושה דרבים (סנהדרין צא, ב), דאין יוצאין ידי חובת מצוה זו עד שכל קהלה וקהלה יתעסק בזה מכסף הקהלה בעצמם, ולא די במה שיגבו מכל יחיד ויחיד ... רק הכסף הנגבה מיחידים ילך לקופת הקהל ויתחלף בכסף חר ואז ישלמו שכרם למקיימי התורה, וזה דבר חדש לגמרי...
"ועפ"י הדברים הנ"ל יופשט השאלה שנשאל בתשב"ץ ח"א סי' קלח, בחכם שקיבל פרס מהקהל והתקוטט עם שמעון בעל הבית והדיר הנאה ממנו וכן שמעון הדיר אותו בהנאה ממנו, וכשהיו מבקשים משמעון סכום הי' אומר שמשלם פחות ממה שרגיל כדי לקפח החלק שמגיע לפרס החכם, והקהל טוענים שישלם סכום כמקדם, ועי' בתשב"ץ שם שהצדיק טענתו של שמעון מפני שאסור לחכם לקבל חלקו משמעון שנדר ממנו הנאה, והמהרי"ט ח"א סי' ה השיג על התשב"ץ ופסק ששרי להחכם לקבל הפרס מהקהל כמקדם ... וכפי הנ"ל עמדה פסקו של רבינו המהרי"ט ולא מטעמי' רק מטעם דענין הציבור הוי כפנים חדשות לגמרי ולא זהו חלק היחיד שאסר ממנו הנאה", ועיי"ש שמביא ראי' מעומר ושתי הלחם שנאכלין למרות שיש לכהן חלק בו, כיון שהם פנים חדשות וכו', עיי"ש באורך.
ועי' בשיטה מקובצת על ב"ב (כב, א) ד"ה 'עלה בידינו' שכתב: "וכופין בני העיר זה את זה לשכור מלמד לתינוקות שבעיר בין גדולים בין קטנים כגון קטנים בן ו' ובן ז'. גדולים כגון ט"ז ובן י"ז ואפילו בני כ"ד כמ"ש בפרק האשה נקנית ידך על צוארי בנך משיתסר ועד כ"ד דחייבים למשכן ולהכניסם לתורה". עכ"ל.
ולפי"ז למ"ד ד"יש ברירה" אפ"ה בנדו"ד אחריותו של כל תלמיד היא עבור כל תומכי הישיבה, כיון דענין הציבור הוי פנים חדשות לגמרי, ונעלם חלק היחיד שבו. ועי' צפנת פענח עמ"ס מכות (כד, א) "שכל ישראל הם בגדר ציבור, שאינו רק צירוף של ריבוי פרטים, אלא שכל הציבור הוא מציאות אחת".
ובמפענח צפונות (פ"ד ס"ב ואילך) מבאר בזה הפלוגתא בברכות (מט, ב) במשנה שם.
ולפי"ז ביארתי במק"א (ס' מאורה של תורה ח"א ע' קסא) המחלוקת במשנה מגילה (כז, ב). ואכ"מ להאריך יותר.
אגב: יש להבין למה כותב כ"ק אדמו"ר שזהו "ע"ד הצחות". וצ"ע.
Download PDF