Haoros.com, haoros ubiurim oholei torah
Shiurim

יו"ד שבט - ש"פ בשלח - תשע"א

להורדת הקובץ

הלכה ומנהג

ברכת המוציא על לח"מ שע"י הבני בית

הרב נחום שטראקס

תושב השכונה

באגרות קודש חי"ד ע' כט ז"ל: "במה שכותב שראה מנהג אנ"ש, דכשיש לחם משנה רק לאחד ומוציא את האחרים, נוהגים שאר בני הבית לברך המוציא כל אחד לעצמו, ומקשה על זה ממה שכתוב בשו"ע רבנו הזקן סי' קע"ד (צ"ל רע"ד) סעיף ד' ובאחרונים שם - אשר המסובים יוצאים גם בברכת המוציא.

והנה אף כי כן הוא, שיכולים גם לצאת בברכת המוציא, וכידוע שאפי' בברכת הנהנין מוצאים את אחרים ידי חובתם אם גם הוא נהנה, בכל זה נכון מנהג הנ"ל - כיון שבכדי לצאת בברכה זו צריך לכוון המוציא והיוצא, אסור להפסיק בין שמיעת הברכה להאכילה וכו', ובה בשעה שבברכת קידוש והבדלה וכיו"ב כבר הורגלו השומעים שיוצאים ידי חובתם, ולכן אפילו בסתם ה"ז כן ונגרר אחרי הרוב שמכוון לצאת בשמיעתו, שונה הוא בהנוגע לברכת המוציא. ובפרט כשהעם רב - וכמו בכוס של ברכה בסעודה, התועדות וכיו"ב - שמפני אריכות הזמן בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס על ידי השומעים קשה להזהר מהפסק. ולכן יש להנהיג דוקא מנהג ההוא, ז.א. שכל אחד ואחד יברך לעצמו ברכת הנהנין.

ומ"ש אשר נראה באחרונים שאם עושים כן, ברכה כ"א לעצמו, לא יצא ידי החיוב של לחם משנה. לא ידעתי מקור על זה. ואדרבה בפירוש כתוב באשל אברהם להגה"צ מבוטשאטש לסימן הנ"ל - שיוצא ידי חובתו של לחם משנה אף שמברך ברכת המוציא לעצמו. ולא עוד אלא - אפילו אם השומע לא נטל ידיו עדיין. הועתק גם בארחות חיים שם."

א. ביאור הדברים: הלכה היא - בשבת ויו"ט "חייב כל אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות אחד אנשים ואחד נשים" (שו"ע אדה"ז שם סעיף ב'). אך רבים האוכלים בשולחן אחד עם בעה"ב, יכולם לצאת חובת הבציעה על ב' ככרות - ע"י הלחם משנה של הבעה"ב, ע"י א) ששומעים הברכה ממנו ב) ואוכלים מהלחם המשנה שלו[1], כמ"ש בשו"ע אדה"ז שם: שהמסובים "יוצאים ידי חובתם במה ששומעים ממנו [מהבעה"ב] ברכת המוציא שמברך על לחם משנה ואוכלים מאותו לחם משנה".

מדברי אדה"ז אלו (ומדברי עוד אחרונים), הבין השואל, שהמסובים יצאו חובתם בלח"מ של הבעה"ב רק בתנאי - שיצאו ממנו גם ברכת המוציא.

ע"ז השיב רבינו, דאינו כן, אלא המסובים יוצאים בלח"מ של הבעה"ב, כדיוק לשון שו"ע אדה"ז, ע"י ששומעים ממנו הברכה לבד - גם אם דעתם לא לצאת ממנו הברכה ועושים ברכה לעצמם.

ביאור הדברים בהרחבה יותר: מבואר בשו"ע בכ"מ (שו"ע אדה"ז שם סי"ז, וכן בריש סי' קצ"ב ובריש סי' רי"ג), דבברכת הנהנין, אפשר להוציא אחרים ידי חובתם בהברכה, רק אם קבעו כולם את עצמם לאכול על יד שולחן אחד, כמ"ש אדה"ז (שם סי"ז): "בברכת הנהנין מי שנהנה הוא ראוי שיברך, ואין א' פוטר חבירו בברכתו, אא"כ נקבעו יחד על דבר שדרך לקבוע עליו כגון פת ויין", ו"נקבעו יחד", היינו - כשישבו על יד שולחן אחד [כמ"ש שם סעיף טו. והיינו גם, רק -"אם גם הוא נהנה", כמ"ש בהמכתב, וכמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' קסז סכ"ג.] [2]

אך אפילו אם קבעו עצמם על יד שולחן אחד, אם היה בדעתם בכוונה - לא לצאת בברכתו של הבעה"ב, אז -מתבטלת כל ענין הקביעות [בנוגע לענין הברכה עכ"פ, אך לא בנוגע להשתתפותם יחד לצאת בבציעה הלח"מ של הבעה"ב, וכמו שיתבאר להלן], כמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' רי"ג ס"ו:"אם תחילת קביעותם היתה על דעת שלא להצטרף לברכה אחת שאז נעשה כאלו לא נקבעו כלל יחד".

ועפ"ז יובן הוראת רבינו שכותב, שיברכו לעצמם דיש לחשוש משום הפסק כו', והוא כענין שמצינו הלכה מפורשת בשו"ע על הימי חול, כשקבעו כולם עצמם - בימי חול - על יד שולחן אחד, דכתוב בשו"ע דיש לחשוש משום הפסק שיפסיקו בדיבור לאחר הברכה של הבעה"ב, שלכן מן הראוי שלא יצאו המסובים מהברכה של הבעה"ב אלא יעשו ברכה לעצמם, כמ"ש אדה"ז בסי' קסז סעיף יח: "כל מקום שקביעות' מועלת לצרפם לברכה א' מצוה שא' מברך לכולם ולא כל אחד בפ"ע משום שנא' ברוב עם הדרת מלך ומ"מ רשאים הם לקבוע יחד כל דעת שלא להצטרף כמו שיתבאר בסי' רי"ג ולפיכך נהגו עכשיו לברך כל א' לעצמו משום שהמון לא היו נזהרי' מלהשיח בין שמיעת הברכה להטעימה לכן הנהיגו לברך כ"א לעצמו וכיון שנהגו כן ה"ז כאילו היתה דעתם בפירוש בקביעותם יחד שקובעים ע"ד שלא להצטרף ופטורין מהידור זה".

דהמובן מדברי השו"ע האלו הוא, דע"י שכל אחד יברך לעצמו, לא רק - שאין הבעה"ב פוטרם ע"י ברכתו [כי כיון שכל אחד דעתו לברך לעצמו, בדרך ממילא, כל אחד דעתו - שלא לצאת מברכתו של הבעה"ב, וא"כ על כרחך, אין הבעה"ב פוטרם בברכתו], אלא יתירה מזו, הם גם פטורים מההידור - של א' יברך לכולם, כי הרי הוא כאילו דעתם היתה בפירוש שלא להצטרף יחד בהקביעות, ובמילא פטורין מההידור שא' יברך לכולם.

וע"ז כותב רבינו במכתבו, דכן הדבר - גם בשבת ויו"ט, אף כשצריכים הבני בית להלח"מ של הבעה"ב כדי לצאת מצות תקנה החכמים לבצוע על לח"מ, אעפ"כ, כדאי הדבר - שכל אחד יברך לעצמו. וכיון שכל אחד דעתו לברך בעצמו, בדרך ממילא, לא יוצאים מברכתו של הבעה"ב, וגם פטורים מההידור של שא' יברך לכולם, ע"ד הנ"ל משו"ע אדה"ז.

ג. אך הדברים צריכים עיון[3], כי לשון אדה"ז בשו"ע בהל' שבת מפורשת היא (סתע"ג סכ"ד), דבני הבית - "כיון שהם יוצאין בברכת המוציא של בעה"ב הם יוצאים ג"כ בלחם משנה של בעה"ב". הרי משמע בפירוש, דתנאי לעיכובא הוא, דכדי לצאת מצות תקנת החכמים בבציעה על לח"מ - צריך לצאת גם חובת הברכה מהבעה"ב, ולא סגי בשמיעת הברכה ממנו לבד.[4]

והביאור בזה - י"ל בפשטות, בהקדמת דברי אדה"ז בשו"ע שם, וז"ל: "כל דברים אלו דהיינו המצות והמרור והחרוסת וב' תבשילין א"צ להביא אלא לפני מי שאומר ההגדה דהיינו לפני הבעה"ב אבל בני הבית שהן יוצאין בשמיעה מבעה"ב (שכן נכון לעשות משום ברוב עם הדרת מלך כמו שנתבאר בסי' ח') א"צ שיהיו דברים אלו לפניהם לא בשעת שמיעת ההגדה ולא בשעת הסעודה שבעה"ב יחלק מצה ומרור וחרוסת לכל אחד ואחד שאף שבי"ט צריך לבצוע על לחם משנה מ"מ שהם יוצאין בברכת המוציא של הבעה"ב ..(כנ"ל)".

ופשוט, שהלכה זו כאן, כתבה אדה"ז, ע"פ השיטה שהיא עיקר להלכה בסי' קסז (הנ"ל) ש"מצוה שא' מברך לכולם .. משום שנא' ברוב עם הדרת מלך" [כי אפילו ע"פ המנהג (הנ"ל שבסי' קסז) שכל אחד מברך לעצמו, אין בזה נפק"מ להלכה למעשה בנדו"ד - בליל הסדר, כי בשבת ויו"ט בלאו הכי - לא נוהגין שכל אחד יברך לעצמו (אם לא שהנהיגו כן רבותינו נשיאינו, כדלהלן)].

ע"ז בא ללמדנו כאן בהלכה זו, דגם אם ישנם מ"דברים אלו כו' המצות והמרור כו'" כמות מספיקה שיהיה עבור כל אחד, אעפ"כ, אין צורך כלל - "שיהיו דברים אלו לפניהם" [כי מכיון ש"הן יוצאין בשמיעה מבעה"ב", ודברים אלו הרי ישנם לפני הבעה"ב, לכן אין צורך שיהיו הדברים גם לפניהם]. וכן הדבר בלח"מ, דגם אם ישנם כמות מספיקה של לח"מ עבור כל אחד, אעפ"כ, אין צורך כלל - שיהיה לח"מ לפניהם, והטעם ע"ז - כי הם יוצאין בלאו הכי בברכת המוציא של הבעה"ב (משום ברוב עם הדרת מלך) לכן בדרך ממילא יוצאים גם בלח"מ שלו.

לפ"ז פשוט, דאין מקום להזכיר כאן על מקרה חריג, וללמדנו, דאפילו אם בדעתם כוונה לא לצאת הברכה מהבעה"ב ומברכים לעצמם - אין צריך שיהיה לפניהם לח"מ, דאף שנכונים הדברים להלכה, אין זה מוסיף מאומה בהטעם על זה - שבדרך כלל אין צורך שיהיה לח"מ לפני המסובים, כי הטעם, שאין צורך בדרך כלל שיהיה לח"מ לפניהם, הוא, כי בדרך כלל - מן הסתם, יוצאים הם בברכת המוציא של הבעה"ב [משום ברוב עם הדרת מלך].[5]

ד. והנה רבינו מסתייע מדברי האשל אברהם. וז"ל האשל אברהם: "יוצאים ידי חובת לחם משנה בשמיעה גם שהברכה של נהנין אינו יוצא ידי חובתו ומברך בפני עצמו, מכל מקום מצוות לחם משנה על הבציעה קודם האכילה מהני בכך שליחות, ומהני גם קודם נט"י (שהרי יכול לברך המוציא על פחות מכזית בלא נט"י) ונט"י אינו הפסק ושייך מיכלא ונט"י בפעם אחת"

ביאור דברי האשל אברהם: "יוצאים ידי חובת לחם משנה בשמיעה כו' ומברך בפני עצמו" - אם אחד מבני הבית רוצה לברך המוציא לעצמו ולכן מכוון בדעתו שלא לצאת מברכתו של הבעה"ב, אעפ"כ, "מהני בכך שליחות" שיוכל לצאת חובת לחם משנה ע"י הבציעה של הבעה"ב.

"ומהני גם קודם נט"י כו' יכול לברך המוציא על פחות מכזית כו'" - אם הבן בית מחזיק עדיין לפני נטילת ידיו בשעת בציעת הבעה"ב, אעפ"כ יכול לצאת בהבציעה של הבעה"ב. אף שלכאורה יש מקום לומר דבשעת בציעת הבעה"ב עדיין לא קבע הבן בית סעדותו אתו יחד וא"כ איך יכול לצאת עם הבציעה של הבעה"ב, אינו כן, כי הבן בית יכול לאכול (פחות מכזית) ולהתחיל כבר סעודתו מיד, במילא קביעות הסעודה של הבן בית מתחילה מיד עם הבציעה של בעה"ב.[6]

"ונט"י אינו הפסק כו' " - דאין לומר, שנטילת ידיו הוי הפסק בין הבציעה של הבעה"ב להאכילה שלו[7] [דלפ"ז לא יצא חובת הבציעה של הבעה"ב כי הפסיק בין הבציעה של הבעה"ב לאכילה שלו ע"י נט"י], דאינו כן, כי נט"י שייכת להסעודה ואינו הפסק[8].

"מיכלא ונט"י בפעם אחת" - לפ"ז יוצא, דתחלת קביעות סעודתו היא ביחד עם בציעת הבעה"ב [ונט"י - היא בתוך קביעות הסעודה], שלכן יוצא עם הבציעה של הבעה"ב.

ו. והנה אף שרבינו מסתייע מדברי האשל אברהם, היינו רק, שמצא בהאשל אברהם סעד - בעיקר השיטה [דקיום מצות הבציעה על לח"מ שע"י המסובים - אינו תלוי בלצאת גם חובת הברכת הנהנין], אבל לא ס"ל לרבינו כדברי האשל אברהם - בפרטי ההלכה.

כי לדעת האשל אברהם אסור להבן בית להפסיק בין בציעת הבעה"ב להאכילה שלו, כמפורש בדבריו ד"נט"י אינו הפסק", הרי - שיחה בעלמא הוי הפסק.

אבל שיטת הרבי - לכאורה ברור דאינו כן, אלא ס"ל, דמאחר שאוכלים בהשולחן עם הבעה"ב, דהיינו ששמעו מהבעה"ב הברכה, וגם אוכלים מהלח"מ שלו [כפשטות משמעות דברי אדה"ז בשו"ע סי' רעד, הנ"ל], יוצאים ממנו חובת הלח"מ - ע"י ההשתפות אתו יחד על הלח"מ שלו, ותו אין איסור הפסק בין בציעת הבעה"ב לאכילת הבן הבית.

וההכרח על זה, הוא ממה שמצינו בדברי הרבי בענין זה במקום אחר, בברכת בפה"ג בקידוש ובברכת הזימון על הכוס, בשיחת יום שמח"ת תשי"ז.

ואלו הם דברי השיחה (תורת מנחם אות ג, ועי' שיחות קודש ע' נב-נד): "כיון שעומדים אנו לפני קבלת שבת..יפרוס א' מפה ויקדש, ויוציא את כולם ידי חובתם.

- מה שאמרתי שהכל ייצאו ידי חובתם, כוונתי, שייצאו ידי חובת קידוש, ולא שיצאו ידי חובת ברכת "בורא פרי הגפן" על היין, כי11, כיון שהציבור גדול, יתכן הפסק בין שמיעת הברכה לשתיית היין, ולכן יברך כאו"א בעצמו "בורא פרי הגפן" על היין .. ואף שאינם יוצאים ידי חובתם בברכת "בורא פרי הגפן", מ"מ, יכולים לצאת ידי חובת קידוש.

וזהו מהטעמים להנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר בחלוקת "כוס של ברכה", שלא הי' מוציא אף אחד מהשומעים ידי חובת הברכה, דכיון שהי' ציבור גדול, הי' עלול להיות הפסק בין שמיעת הברכה לשתיית היין (עי"ז שא' ידבר עם חבירו כו'), ולכן טוב יותר שכל אחד יברך לעצמו (ראה גם טושו"ע ואדה"ז או"ח סוסק"צ).

היו כאלו שערערו על כך, באמרם, שכיון שב"כוס של ברכה" אין מברכים ברכה נוספת מלבד ברכת "בורא פרי הגפן", הרי אם אינו מוציא את הציבור ידי חובתם בברכה זו, במה היא השתתפותם בכלל? - בשלמא בקידוש, הרי נוסף על ברכת "בורא פרי הגפן" ישנה גם ברכת הקידוש, אבל ב"כוס של ברכה" דברכת המזון, שאין בה אלא ברכה זו[9] - במה היא השתתפות הציבור, אם אינם יוצאים ידי חובתם בברכה זו?

אבל האמת אינה כן, כי השתתפות הציבור היא בעצם העובדה שהמברך הוציאם ידי חובת "כוס של ברכה". והיינו, שאף שלא הוציאם ידי חובתם בברכת הנהנין, מ"מ הוציאם ידי חובת ברכת הזימון על הכוס, שנחשב לכל אחד מהם שבירך ברכת הזימון על הכוס.

וגדולה מזו מצינו באשל אברהם בנוגע ל"לחם משנה", שיכול הבוצע להוציא את המסובים ידי חובת לחם משנה, אף אם אינו מוציאם ידי חובתם בברכת המוציא. ולא מיבעיא מי שכבר נטל ידיו לסעודה, אלא אפילו קודם שנטל ידיו לסעודה, שאז אין עליו עדיין החיוב כלל, מ"מ, יכול לצאת ידי חובתו בלחם משנה, אף שאינו יוצא ידי חובתו בברכת המוציא.

ומכל-שכן בנוגע ל"כוס של ברכה", שבא לאחר האכילה, ולאחר שכבר נתחייב בברכת המזון, ובכל הענינים הנצרכים לברכת המזון - הרי ודאי שיכול לצאת ידי חובת "כוס של ברכה", אף שאינו יוצא ידי חובתו בברכת "בורא פרי הגפן".

ובנוגע לעניננו: אחד המסובים יוציא את כל הציבור ידי חובת קידוש, ואין זה שייך לברכת "בורא פרי הגפן", שבזה טוב יותר שכאו"א יברך לעצמו, כנ"ל." ע"כ מהשיחה.

ז. ויש לעיין בדברי השיחה, דהנה תקנת החכמים בכוס של ברכה היא, שיברכו (ברהמ"ז) ויקדשו (בשבת ויו"ט) על הכוס, אשר - כמובן ופשוט - קיום המצוה נעשה ע"י המברך או המקדש. אך מכלל התקנה היא גם, שהמסובין יטעמו מן הכוס, שטעימה זו של המסובין, אינה אלא למצוה מן המובחר לבד (שו"ע אדה"ז סי' קצ ס"ה וסימן רעא ס"כה). [דלא כבלח"מ, שתקנת החכמים היא - הבציעה, שיבצעו על לח"מ דוקא. שלכן מעיקר תקנת החכמים היא - הבציעה על לח"מ ע"י כל אחד מהמסובין. אלא כשאוכלים בשולחן אחד עם הבעה"ב יוצאים הם חיוב הבציעה ממנו, כנ"ל בארוכה.]

לפ"ז אי"מ: מה היתה טענת המערערים, הרי אדמו"ר מהריי"ץ קיים מצות תקנת חכמים בכוס של ברכה - ע"י שבירך על הכוס ושתה מן הכוס. והנה שתיית המסובים אינה אלא למצוה מן המובחר ואינה מעיקר תקנת החכמים בכוס של ברכה (כנ"ל), א"כ מה נגרע בזה שלא הוציא אדמו"ר מהריי"ץ המסובין בברכת בפה"ג (ולא בשום ברכה אחרת), הרי לפועל קיים מצות תקנת החכמים בכוס של ברכה - במילואה, והכוס הוי כוס של ברכה כתיקונה.

אלא על כרחך לפי שיטת השיחה צריך לומר, דזה ש"מצוה מן המובחר" על המסובים לטעום מן הכוס של ברכה, ענינה, שהטעימה שלהם - היא מכלל המצוה. דהיינו, שע"י טעימתם מן הכוס, משתתפים הם במצות כוס של ברכה של המברך. והשתתפות זו היא, כמובן, רק בתנאי - אם יצאו ממנו בהברכה.[10] [דלא כמו זה שכתוב בשו"ע (סי' קפג סעיף א) ד"משגרו במתנה דרך דורון וחשיבות לאנשי ביתו זו אשתו ואפי' לא אכלה עמהם כדי להניח ברכה לביתו", דאינה למצוה אלא לסגולה לבד "להניח ברכה לביתו"].

וע"ז הייתה טענת המערערים, מכיון שהמהריי"ץ לא הוציא המסובים ידי חובתם באיזה מהן מהברכות (לא בברכת המזון ולא בברכת בפה"ג), נמצא דלא השתתפו המסובים כלל בהברכה, ובמילא ע"י טעימתם מן הכוס, לא קיימו כלל המצוה של תקנת החכמים שיטעמו המסובים ל"מצוה מן המובחר" מהכוס של ברכה של המברך.

ח. והנה לפי דברי האשל אברהם דכדי להשתתף ולצאת חובת הבציעה מהלח"מ של הבעה"ב אסור להבן בית להפסיק בדיבור בין הבציעה של הבעה"ב להאכילה שלו, מובן, דכן הוא גם בכוס של ברכה, דכדי שהמסובין ישתתפו בהכוס של ברכה של המברך ויצאו חובתם (ל"מצוה מן המובחר") בהטעימה שלהם מן הכוס, אסור להם להפסיק בין ברכתו ושתייתו של המברך להטעימה שלהם.

לפ"ז אי"מ, א"כ, מה הועיל אדמו"ר מהריי"ץ בזה שלא רצה להוציא המסובים בהברכה בפה"ג. הרי אף שהצילם מחשש מכשול של שתייה בלא ברכה, כי שמא יפסיקו בדיבור (כנ"ל מהשיחה), הרי עדיין לא הצילם מהמכשול דשמא לא יצאו חובתם בהמצוה שעליהם לטעום מן הכוס - ע"י שיפסיקו בדיבור. א"כ, היה להרבי להזהיר להמסובים בפירוש ולומר, דאף שאינו מוציאם בברכת בפה"ג, עדיין עליהם ליזהר מהפסק שע"י דיבור, כדי שלא יפסידו - מצות תקנת החכמים שעליהם לטעום מן הכוס.

אלא על כרחך, דלא ס"ל לרבותינו נשיאינו כשיטת האשל אברהם. אלא אפילו אם הפסיקו בדיבור, קיימו המסובים מצות תקנת החכמים בבציעה על לח"מ ובטעימה מכוס של ברכה - ע"י ההשתפותם עם המברך לבד, וכמבואר בהשיחה.

ט. והנה אפי' את"ל דהביאור הנ"ל בדברי השיחה אינו נכון, אעפ"כ נראה פשוט דצריך לומר דלא ס"ל לרבותינו נשיאינו כשיטת האשל אברהם שיש איסור הפסק בין בציעת הבעה"ב לאכילת הבן בית.

כי לפי מסקנת השיחה, דבכוס של ברכה של ברהמ"ז משתתפים המסובים בהכוס גם כשהם לא יוצאים ממנו שום ברכה והשתתפותם היא ע"י אכילת הסעודה ובברהמ"ז עם המברך יחד לבד (כמפורש בהשיחה), הרי בכה"ג (בכוס של ברכה) - ודאי שאין איסור של הפסק כלל כי לא שייכת הפסק כי אין בין מה למה להפסיק, א"כ נלמד מזה לענין לח"מ שההשתפות עם הבעה"ב בהלח"מ היא ע"י אכילת הסעודה עם הבעה"ב יחד (היינו ע"י שמיעת הברכה ממנו והאכילה מהלח"מ שלו, כנ"ל), דמהיכא תיתי לנו לחדש בלח"מ - איסור הפסק.

ובכלל צ"ע בדברי האשל אברהם, מנא ליה לכתחילה לחדש איסור ההפסק.

ט. לפי כל הנ"ל, דלשיטת הרבי אין איסור הפסק בין בציעת הבעה"ב להאכילה של הבן בית, יש לבאר דברי רבינו בהמכתב.

וליותר הבהרה, יש להקדים בביאור דברי הרבי, דלכאורה המשך הדברים בהמכתב - אינם מובנים. דז"ל בהמכתב: "נכון מנהג הנ"ל - כיון שבכדי לצאת בברכה זו צריך לכוון המוציא והיוצא, אסור להפסיק בין שמיעת הברכה להאכילה וכו', ובה בשעה שבברכת קידוש והבדלה וכיו"ב כבר הורגלו השומעים שיוצאים ידי חובתם, ולכן אפילו בסתם ה"ז כן ונגרר אחרי הרוב שמכוון לצאת בשמיעתו".

והנה ענין כוונת המוציא והיוצא מבוארת היא בשו"ע אדה"ז סי' ריג ס"ד, אבל אי"מ, מה הכרח ענין ההקדמה - על ענין כוונת המוציא והיוצא, לאיסור ההפסק שבין שמיעת הברכה לאכילה!

גם קשה מאוד להבין, האם משום שאדמו"ר מהריי"ץ חשש מהפסק בחלוקת כוס של ברכה לקהל גדול, למד הרבי לחשוש משום זה גם להפסק אצל קהל מתי מספר של בני בית היושבים על יד השולחן - לאחר שנטלו ידיהם דבלאו הכי אסור להם להפסיק בשיחה[11]! עד שחרד כ"כ (לא רק ליישב המנהג, אלא) גם - לאשרו ולהתקינו בהקפדה דוקא, כלשונו "יש להנהיג דוקא מנהג ההוא .. שכל אחד ואחד יברך לעצמו ברכת הנהנין".

אלא הכוונה ברורה, דלא להפסק של דיבור חשש הרבי, אלא להפסק במחשבה - ע"י היסח הדעת.

דעי' בשו"ע אדה"ז סי' רו סעיף ג' ובסדר ברה"נ פרק ט', דאסור לשהות בין ברכה לאכילה אם לא לצורך האכילה. ואף שדבדיעבד, אם שוהה ולא שח, א"צ לחזור ולברך (כמ"ש בשו"ע שם), הרי לכתחילה - אסור.

ע"ז כותב הרבי בהמכתב, "שבכדי לצאת בברכה זו צריך לכוון המוציא והיוצא", דהיינו - שצריך גם כוונת היוצא. במילא - גם היוצא אסור לו לשהות בין הברכה להאכילה אם לא לצורך האכילה. ואם שוהה היוצא, ובנתיים - מסיח דעתו לענינים אחרים, הרי הוא שוהה - לא לצורך האכילה.

ומה גם, אם אינו רק שוהה לבד, אלא גם מסיח דעתו לגמרי לדברים אחרים, דודאי יש לחשוש משום הפסק. וע"ד כמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' רעא סעיף כו בנוגע לדין קידוש: "קידש על הכוס וקודם שטעם .. הסיח דעתו משתיית כוס זה .. צריך לחזור ולקדש ואינו יוצא י"ח בקידוש הראשון כיון שהפסיק בינו לטעימת הכוס בהיסח הדעת"[12].

ולכן כותב הרבי, שעדיף - שיברך לעצמו. כי כשמברך לעצמו אין איסור הפסק, ויוצא לכתחילה בהלח"מ של הבעה"ב אפילו אם הפסיק בדיבור או הסיח דעתו לענינים אחרים לגמרי, וכמ"ש לעיל בארוכה.

י. והנקודה בכל זה היא, דאם כבר בזמן השו"ע מצינו שהעדיפו למעט בההנהגה המעולה שע"פ דינא דגמ' שא' יברך לכולם באופן דרוב עם הדרת מלך דוקא - משום שחששו מחסרון כוונה שאצל ההמון שלא יכוונו דעתם להמברך או יפסיקו בדיבור[13], הוסיפו רבותינו נשיאנו להחמיר בזהירות זו, כי חששו משום חסרון כוונה ופיזור המחשבה אצל אנשי דורם, והעדיפו למעט בהנהגה דא' יברך לכולם אפילו כשצריכים להלח"מ של הבעה"ב, אם לא בקידוש המיוחד לקדושת היום בקהל מתי שאין בו הרגל של ימי חול כלל[14].



תוכן הענינים
גאולה ומשיח   
- בענין הארון והנפק"מ בביהמ"ק השלישי   
- וגר זאב עם כבש: כפשוטו אומשל וחידה - שיטת הרמב"ם בזה   
- קיבוץ גליות בזכות לימוד ספרי הלכה ע"ד לימוד המשניות   
- אליהו הנביא יפשוט כל הספיקות   
לקוטי שיחות   
- תשובת ב"נ לפני מ"ת   
- גדר מצות תשביתו לפי הרבי ואדמו"ר הזקן   
- עשרה בטבת שחל בשבת   
- בענין מעלת ההשגח"פ בבני ישראל   
- הגדר ד"פועל" [גליון]   
נגלה   
- במשנה: בר"ה כל באי העולם עוברין לפניו   
- שיטת הר"ח בענין נכרי שכיבשתו וכו'   
- רשותו של אדם לענין חמץ   
- "אור לארבעה עשר" במשנתו של הרבי   
- חד למעוטי נכרי וחד למעוטי הקדש   
- רש"י ד"ה ש"מ   
חסידות   
- מאמר באתי לגני - תשי"א אות ד'   
- העולם עצמו - רצון העצמות   
- הצמצום לפי נפש החייםוהרמח"ל כמו שמבואר בדא"ח   
- מה בין הטוב שבנה"ב דישראל לטוב שבאוה"ע   
- oldבעניין המדרש באתי לגני לגנוני    
- סדר העניינים בד"ה באתי לגני השי"ת - פרק א'   
- nd הערות במאמר באתי לגני תשי"א [גליון]   
רמב"ם   
- בדין תפלה בצבור   
הלכה ומנהג   
- היו לפניו מין דגן משעורים, ייןוזיתים - על מה יברך קודם?   
- לימוד תורה לתלמיד שאינו הגון   
- השארת הלחם על השולחן בעת ברכת המזון   
- מעוברת בחביטת הערבות בהושענא רבה   
- ברכת המוציא על לח"מ שע"י הבני בית   
- בור זריעה במקוה שיש לו פילטער [גליון]   
פשוטו של מקרא   
- "ותן זרע"   
- "עד בכור השבי"   
- "עבדים חסר" [גליון]   
שונות   
- אודות הספר "דעתן עלך" - ע"פ חידושו של רבינו [גליון]   
- הערות ל"ספר היובל הערות וביאורים"   
- שנת פטירת ר' שלום שכנא אבי הצמח-צדק   
- הדלקת נ"ח בפנים   
היום יום   
- חודש טבת   

דף הבית גליון נוכחי ארכיון
אודותינו תגובות שליחת הערה