בגליון תתעט כתב לבאר בטוב טעם הגרי"י קלמנסון שליט"א יסוד שיטות הראשונים ז"ל באכילת כרפס, ונראה להעיר ולהוסיף עפ"ז עוד כמה הערות וכדלהלן במרוצת דברינו בע"ה.

יסוד שיטות הראשונים ז"ל בטעמא דכרפס

א. דהנה הביא שם פלוגתת הרמב"ם (פ"ח מהל' חו"מ ה"ב) והטור (או"ח סי' תע"ג) וסיעתו אי בעינן שיעור כזית להכרפס או לא, דהרמב"ם פסק להדיא דבעינן כזית אכן הטור ס"ל דאי"צ דאינו אלא להיכרא.

וכתב לבאר יסוד פלוגתתם דתלוי ביסוד טעמא דתיקנו חז"ל להכרפס ואזלי בזה לשיטתייהו, דהטור ושאה"ר ס"ל דהשינוי בהכרפס הוא במה שאוכלין הירקות קודם הסעודה שאין דרך לעשות כן בשאר הימים שעי"ז יכירו התינוקות וישאלו כמבואר בדבריהם להדיא, אבל הרמב"ם ס"ל בזה כדעת המהר"ל מפראג (גבורות ה' סי' נ', הובא גם בב"ח לטור שם בביאור יסוד דעת הרי"ף סי' תפ"ג עיי"ש) דהטיבול הראשון הוא כדי שיהא ניכר כשעושין הטיבול השני שהוא לשם מצות מרור, שאם לא הי' הטיבול הראשון לא הי' ניכר באכילת מרור שהוא לשם מצוה, שהרי כ"ה הדרך בכל ימות השנה לטבול בפרט בחזרת, אבל עכשיו יכירו וישאלו על הטיבול השנה למה לן עוד טיבול אחר וישיבו להם שהוא לשם מצות מרור וכו' (ראה פיה"מ להרמב"ם פסחים פ"י "ומה שסדרנו לאכול ירק עכ"פ ואח"כ מרור כדי שיהי' שינוי וישאל הבן", ומתבאר מדבריו כטעם המהר"ל וכמוש"נ).

והנה נחלקו הר' דוד שם (ד"ה הביא לפניו מטבל בחזרת) והרשב"ם בדין טיבול באכילת הכרפס, דהרשב"ם ס"ל דאין הטיבול מעיקר התקנה דהעיקר הוא באכילת הכרפס, אכן הר"ד ס"ל דהטיבול הוי מהתקנה דכרפס, ובטעם הדבר כתב ד"טפי הוי היכרא לתינוקות כשעושין שני טיבולים ולא שיאכל הראשון בלא טיבול והשני בטיבול".

ונראה ביאור יסוד פלוגתתם דתלוי ביסוד טעמא דכרפס, דהרשב"ם ס"ל דהוא לעשות שינוי שאוכלין ירקות קודם הסעודה, ולפי"ז עיקר התקנה באכילת הכרפס, אכן הר"ד ס"ל כטעם המהר"ל דהשינוי הוא במה שאוכלין ב"פ הירקות לעשות היכרא לאכילת המרור, דלכן ס"ל דהתקנה היא גם בטיבול הכרפס, דתקנו אכילת הכרפס ע"ד אכילת המרור שאח"כ שהוא ע"י טיבול, דעי"ז "טפי הוי היכרא לתינוקות" כשאכילת הכרפס היא באותו האופן דאכילת המרור (משא"כ אם הראשון הוא לא בטיבול והשני בטיבול, לא הי' מתמי' כ"כ להתינוקות, דה"ה ב' סוגי אכילות).

אשר לפי"ז יבואר שפיר יסוד פלוגתת הרמב"ם והטור אי בעינן שיעור כזית להכרפס א"ל, דהטור אזיל לשיטתי' בטעמא דכרפס דאינו אלא להתמי' התינוקות שאוכלים ירק לפני הסעודה, דלפ"ז א"צ שיעור כזית ובכל דהו סגי (כמבואר בטור ושו"ע שם להדיא), אכן הרמב"ם אזיל לשיטתי' בטעמא דכרפס דהוא לעשות היכרא לאכילת המרור במה שאוכלין ב"פ הירקות וכו' דלפ"ז תיקנו שאכילת הכרפס תהא באותו האופן דאכילת המרור ולכן הוא דבעינן כזית כבמרור.

עפ"ז יתבאר גם יסוד שיטת הרמב"ם דס"ל דמטבל הכרפס בחרוסת ודלא כשיטת שאה"ר והטור, והיינו משום דאזיל לשיטתי' בטעמא דכרפס דתיקנו שתהא אופן אכילת הכרפס כאופן אכילת המרור דעי"ז יהי' היכרא טפי וכו' וכנ"ל, ולכן תיקנו לטבל גם הכרפס בחרוסת כדי שיהא שווה לגמרי לאכילת המרור שאח"כ, אכן שאה"ר ס"ל דטעמא דכרפס הוא משום לתא דאכילת הירקות קודם הסעודה ולכן אי"צ בזה להטיבול בחרוסת. עכת"ד.

שיטת רבינו ישעי' ז"ל בטעמא דכרפס

ב. והנראה להעיר בזה, דהנה יעויין ב'הגדת בעלי התוספות' שהביאו דברי ה'שבלי הלקט' בדין אכילת הכרפס וז"ל "נוטל הבקי הכרפס או שאר מיני ירקות שהן לטיבול ראשון ומברך בורא פרי האדמה ומטבל בחרוסת ומשקעו שם יפה יפה ואוכלין אותו בלא הסיבה, ופירש רבינו ישעי' ז"ל ירק זה אינו בא לחובה אלא לפטור את המרור מברכת בפה"א בטיבול שני שהרי אנו צריכין בשני טיבולין כדי לעשות שינוי מפני התינוקות כדי שיבינו וישאלו".

והי' מקום לומר בביאור דברי הר' ישעי' ז"ל דמפרש טעמא דהכרפס כשיטת המהר"ל והרמב"ם הנ"ל, דזהו מש"כ "שהרי אנו צריכין בשני טיבולין כדי לעשות שינוי כו'", והיינו דהשינוי הוא במה שאוכלין ירקות ב"פ לעשות היכרא לאכילת המרור שאח"כ.

ואם כנים דברינו אולי י"ל דדברי הר' ישעי' ז"ל באים בהמשך למש"כ בשבה"ל לפנ"ז דמטבל הכרפס בחרוסת, וטעמא דמילתא כי "אנו צריכין בשני טיבולין כדי לעשות שינוי", ולכן הוא דתיקנו שאכילת הכרפס תהא באותו האופן דאכילת המרור, וכמוש"נ בדעת הרמב"ם.

אכן יעויין בהמשך דברי השבה"ל (הובאו גם ב'הגדת בעלי התוספות' קטע 'מה נשתנה') בביאור שאלת ה'מה נשתנה' שכתב וז"ל "וטיבול ראשון אינו חובה אלא כדי שישאלו התינוקות ויאמרו בכל לילה אנו אוכלים הירקות בתוך הסעודה ועכשיו לפני הסעודה וכו'" (ובא בהמשך ל"פירש רבינו ישעי' זצ"ל", וצ"ע אם הוא מדברי הר' ישיעי'). ומבואר להדיא דמפרש לה לטעמא דכרפס כטעם הטור וסייעתו.

ושוב התבוננתי דאין מדברי הר' ישעי' הנ"ל (שהרי אנו צריכין בשני טיבולין כדי לעשות שינוי וכו'") ראי' ומשמעות כטעם המהר"ל, דלעולם יתכן דמפרש טעמא דכרפס כהטור וסייעתו, וכוונתו בזה דבנוסף לטיבול השני שהוא לחובה, "אנו צריכין בשני טיבולין", כלומר אנו צריכין לעוד טיבול "נוסף" כדי לעשות שינוי לתינוקות. ודו"ק. ועצ"ע.

שיטת רבינו שמעי' ז"ל בטעמא דכרפס

ג. ויעויין עוד בה'הגדת בעלי התוספות' שהובאו דברי הרבינו שמעי' ז"ל בדין אכילת הכרפס וז"ל "ונוטל מן הירקות צירפוליי"ן ומברך בפה"א וטובל ואוכל, ומטביל ומאכיל לכאו"א בכזית או מטבל כל הירק בב"א וטובל כולם בחרוסת ושוב אוכל ומחלק וכו'.

וביסוד דברי הגריי"ק שליט"א בביאור שיטת הרמב"ם הנ"ל נראה לומר דהר' שמעי' ס"ל בטעמא דכרפס כשיטת המהר"ל ואזיל בזה לשיטתי' בדין אכילת הכרפס, דלכן הוא דס"ל דבעינן ("וטובל ואוכל"), והיינו דהטיבול הוא מעיקר התקנה דכרפס (וכשיטת הר' דוד הנ"ל).

ולכן הוא דס"ל דבעינן שיעור כזית לאכילת הכרפס ושהטיבול תהא בחרוסת (וכשיטת הרמב"ם), דתיקנו חז"ל שאכילת הכרפס תהא שווה לגמרי לאכילת המרור וכמוש"נ.

[ולהעיר משיטת הראבי"ה ז"ל שהובא ב'הגדת בעלי התוספות' דס"ל דבעינן כזית להכרפס, אכן לאידך משמע מדבריו דלא בעינן טיבול בחרוסת עיי"ש.

ולאידך יש להעיר משיטת הר"א מלונדר"ש ז"ל שהובא ב'הגדת בעלי התוספות' דס"ל שלא יטבול הכרפס בחרוסת, וממשיך דאי"צ כזית דאינו אלא להיכרא, והיינו כשיטת הטור (אך מסיים שם "ונ"ל כספרדי דמצריך כזית לכ"א אף בשאר ירקות" ודו"ק)].

שיטת אדה"ז ז"ל בטעמא דכרפס

ד. ויעויין בב"ח שם שביאר דעת הרי"ף בסי' תפ"ג בדין מי שאין לו יין לקידוש ומקדש אריפתא, דהרי"ף פסק דמברך לאכול מצה והדר אכלי שאר ירקי, וביאר הב"ח דס"ל בטעמא דכרפס כטעם המהר"ל דלכן הוא דאין חילוק אם הטיבול הראשון הוא קודם ברכת המוציא או לאחרי' דלעולם איכא היכרא להתינוקות במה שמטבילין הירקות ב"פ וכו' עיי"ש.

אכן הטור שם כתב "ואי לא דמסתפינא הוינא אומר שיטבל בירקי מיד בלא קידוש ואח"כ יסדר ההגדה והלל וכו' ועוד אם מקדש מיד נמצא שאפי' טיבול הראשון הוא אחר המוציא ואין כאן היכרא לתינוקות", והיינו לשיטתי' בטעמא דכרפס דלפ"ז אם הטיבול הראשון הוא אחר המוציא בטל כל ההיכרא דכרפס.

והנה שיטת האדה"ז בטעמא דכרפס מבוארת להדיא כשיטת הטור וסיעתו דהוא כדי להתמי' התינוקות במה שאוכלין ירק לפני הסעודה, וכמ"ש בשו"ע שלו סי' תע"ג סי"ד, ולכן הוא דס"ל לשיטתי' דלא בעינן שיעור כזית וכמ"ש שם סט"ו יעויי"ש.

אכן לפ"ז צ"ע מה שפסק בסי' תפ"ג ס"ב בדין מי שאין לו יין וכו' כדעת הרי"ף ד"אחר שאכל השני כזיתים מצה לא יאכל יותר קודם אמירת ההגדה אלא מיד יאכל ירקות ויאכלם בטיבול וכו'". והרי לשיטתי' בטעמא דכרפס אם הטיבול הוא אחר ברכת המוציא בטל כל טעמא דכרפס וכמ"ש הטור.

ויתכן ליישב ע"פ דברי הפר"ח שם שכתב בתו"ד וז"ל "והדר מטביל בשאר ירקי ואע"ג דהעיקר היכרא לתינוקות הוא מקמי המוציא מ"מ היכא דלא אפשר שאני והשתא נמי איכא היכר פורתא דמטבילין בירקות מקמי עיקר סעודה וכו'". וכמו"כ י"ל בביאור שיטת אדה"ז.

ואם כנים דברינו יתכן לומר דזהו דיוק לשון אדה"ז במש"כ שם ".. לא יאכל יותר קודם אמירת ההגדה אלא מיד יאכל ירקות וכו'". דכוונתו בזה דע"י שלא יאכל יותר קודם אמירת ההגדה ויאכל הירקות מיד, איכא היכר פורתא במה שאוכל מקמי עיקר סעודה שלאחרי אמירת ההגדה וכו'.

[עוד יש לעיין בהא דס"ל להאדה"ז סי' תע"ג סי"ד דאם אין לו מי מלח וכו' להכרפס "יטבלנו בחרוסת". וטעמא בעי. ועיין מש"כ לקמן בזה].

יסוד תקנת הכרפס משום שעבוד או חירות

ה. והנה ביסוד הדברים הנ"ל ביאר הגריי"ק שליט"א בגליון שם פלוגתת הראשונים ז"ל אם טיבול הכרפס הוא בחרוסת או לא, דהתוס' והרא"ש ושאה"ר לפסחים שם והטור שם ס"ל דאי"צ להטביל בחרוסת, דאזלי לשיטתייהו ביסוד טעמא דאכילת כרפס דהוא משום לתא דאכילת הירקות קודם הסעודה, ולפי"ז אינו שייך לאכילת מרור שאח"כ ולא בעי חרוסת, אכן הרמב"ם שם ס"ל דמטבל בחרוסת, והיינו דאזיל לשיטתי' דמפרש טעמא דכרפס כהמהר"ל ולכן הוא דתיקנו שתהא אוכן אכילת הכרפס שווה לאכילת המרור שאח"כ דעי"ז יהי' היכרא טפי וכמוש"נ [ויעויי"ש שכתב לבאר עפ"ז גם שיטת הר"ן שם דס"ל בכ"ז כהרמב"ם, ולעיל הוספנו שכ"ה גם שיטת הרבינו שמעי' ז"ל עיי"ש].

אכן לפ"ז צ"ע בשיטת הריטב"א ז"ל דגם הוא ס"ל בזה דמטבל הכרפס בחרוסת וכמ"ש להדיא בהל' סדר ההגדה שלו "ונהגו לאכול כרפס ויש לנו לטבלו בחרוסת.." אכן לאידך הנה מבואר מדבריו דמפרש לה לטעמא דכרפס כשיטת הטור וסיעתו דהוא משום לתא דאכילת הירקות קודם הסעודה, וכמ"ש בביאור ההגדה "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפי' פ"א קודם סעודתינו א' בכרפס וא' במרור [וראה בגליון הנ"ל הערה 3 דהגריי"ק שליט"א ביאר עפ"ז פירוש שאלת המה נשתנה לטעם הטור וסיעתו], וכן משמע גם ממש"כ בהל' סדר ההגדה "ונהגו לאכל כרפס .. ועושים אותו עכשיו כדי שיראו התינוקות וישאלו וכו'", דמשמע כטעם הטור שעושים אותו "עכשיו" קודם הסעודה וכו'.

ולפ"ז צ"ע מהו יסוד שיטתו להטביל הכרפס בחרוסת, הרי אין טיבול הכרפס שייך למרור שאח"כ [וכמוש"נ דעת הטור ושאה"ר הנ"ל] וצ"ע.

וכמו"כ צ"ע בשיטת השבה"ל שכתב להדיא דמטבל הכרפס בחרוסת, ולאידך מבואר מדבריו שמפרש לטעמא דכרפס כטעם הטור וכנ"ל, וצ"ע.

וכמו"כ יש לעיין בשיטת רש"י ז"ל, דהנה יעויין ב'סדור' המיוחס לרש"י ז"ל (הלכות פסח אות שפ) שכתב דטובל הכרפס בחרוסת, וכ"ה גם בס' ה'פרדס' לרש"י ז"ל (הלכות פסח) ד"נוטל מן הירקות ומברך פה"א וטובל בחרוסת" יעויי"ש (והובא גם בהגה"מ פ"ח מהל' חו"מ אות ג').

והרי שיטת רש"י בפסחים ק"ד,א ד"ה עד שמגיע לפרפרת הפת מבוארת להדיא כטעם שאה"ר דהוא משום לתא דאכילת ירקות לפני הסעודה, וכמ"ש וז"ל "וטיבול ראשון כדי שיכיר תינוק וישאל לפי שאין רגילין בנ"א לאכול ירק קודם סעודה".

וא"כ צ"ע יסוד שיטת רש"י להטביל הכרפס בחרוסת והרי אין טיבול הכרפס שייך למרור שאח"כ וצ"ע.

ו. והנראה לומר בזה ע"פ מה שמצינו בדברי הפוסקים ב' אופנים בביאור השינוי דכרפס אי הוי זכר לשעבוד או זכר לחירות, דכו"כ פוסקים כתבו דיש לחזור אחר ירק הנקרא כרפס לפי שהוא נוטריקון ס' פרך כלומר ס' רבוא עבדו עבודת פרך (יעויין בפוסקים סי' תע"ג ובשו"ע אדה"ז שם סט"ז), והיינו דהכרפס מרמז על השעבוד.

אכן יעויי"ש בב"ח שם שכתב וז"ל "והתשובה לתינוקות הוא דהטיבול שקודם הסעודה הוא דרך חירות כדרך בני חורין שמטבילין קודם סעודה להמשך תאות המאכל כ"כ קצת מפרשים", והיינו דהכרפס הוי זכר לחירות.

[וראה בגליון הנ"ל שהגריי"ק שליט"א ביאר עפ"ז יסוד פלוגתת הפוסקים אי בהכרפס צריך הסיבה (ראה 'הגדה עם ליקוטי טעמים ומנהגים' של רבינו ובא"ת ע' חרוסת בכרפס), דתלוי אם הכרפס הוא זכר לשעבוד או לחירות ודפח"ח.

ולהעיר דב' האופנים הנ"ל אי הכרפס הוי זכר לשעבוד או לחירות מתאימים רק להצד דטעמא דכרפס הוא משום לתא דאכילת הירקות לפני הסעודה דע"י השינוי יכיר התינוק וישאל, והתשובה היא דהטיבול הוא זכר לשעבוד או לחירות. אכן להצד דהוא משום אכילת ירקות ב"פ וכו' כדברי המהר"ל וסייעתו אי"ז שייך לנדו"ד, דהרי ההיכר והתשובה הוא להמרור וכו'].

ז. ועפ"ז יתכן לבאר יסוד שיטת הריטב"א ושאה"ר דס"ל דמטבל הכרפס בחרוסת (ופליגי בזה על הטור ושאה"ר), אע"ג דס"ל בטעמא דכרפס דהוא משום לתא דאכילת ירקות לפני הסעודה, והוא דפליגי עם הטור ושאה"ר אם עשיית השינוי והתשובה דהכרפס הוא זכר לשעבוד או לחירות, דהריטב"א ורש"י ס"ל דהוא זכר לשעבוד וממילא דשפיר ס"ל דמטבל בחרוסת שהוא זכר לטיט ושעבוד מצרים וכו'. אכן הטור ושאה"ר י"ל דס"ל דעשיית השינוי דהכרפס הוא זכר לחירות (וכמ"ש הב"ח) וא"כ אינו שייך להחרוסת שהוא זכר לטיט ושעבוד וכו'.

ויסוד הדברים מדוייקים היטב בדברי הריטב"א שם שכתב וז"ל "יש להם לאכל מן הירקות המרים ונהגו לאכל כרפס ויש לנו לטבלו בחרוסת .. והטיבול הזה הוא זכר לוימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וכו'", הרי להדיא דס"ל להריטב"א דהכרפס הוא זכר לשעבוד, ולכן הוא דס"ל לשיטתי' דיש לטבלו בחרוסת שהוא ג"כ זכר לטיט וכו', והן הן הדברים.

ואם כנים דברינו אולי יש לבאר עפ"ז טעם האדה"ז שכתב שם ס"ד דלכתחילה יטבול במי מלח וכו' אך בדיעבד אם אין לו יטבול בחרוסת.

ונראה לומר ע"פ מש"כ אדה"ז להלן סט"ז דבטיבול הכרפס מרומז ענין השעבוד וכנ"ל, וא"כ שפיר שייך הטיבול בחרוסת (בדיעבד עכ"פ) לענין הכרפס שהוא זכר לשעבוד.

ח. האומנם דעדיין צ"ע בכ"ז בשיטת רש"י ז"ל, דהרי יעויין ב'סדור' ובס' הפרדס לרש"י שם שכתב להדיא דבעינן כזית לאכילת הכרפס כשיטת הרמב"ם, והרי לשיטת רש"י בפסחים שם בטעמא דכרפס דהוא משום לתא דאכילת הירקות לפני הסעודה סגי בכל דהו (וכמ"ש הטור ובשו"ע אדה"ז הנ"ל). וצ"ע.

ותן לחכם ויחכם עוד.