רב אזורי - עומר, אה"ק
א. בס' גשר החיים (ח"א עמ' קעב-ג) מובא, שאם הנפטר "נמסר לכתפים", אז האונן, אף כשמשתתף בהלוויה, הרי מדינא יכול להחמיר ע"ע להתפלל ולברך וכו', ואם רואים שעד אחר הקבורה יעבור זמן ק"ש ותפלה - צריכים הם לקרוא ק"ש ולהתפלל (בצינעא). והיו רבנים שאמרו לי שאינו נכון ואין נוהגין כך.
אמנם כ"ק אדמו"ר אמר בעניין זה על עצמו (לפי המובא בס' 'אוצר מנהגים והוראות' עמ' רסו-רסז) "שהוא אינו טרוד, וחייב" [בק"ש ותפילה]. וצ"ע.
ויש שם עוד דברים שלא הבנתי:
ב. מובא שם מרשימות הרב ברוך שניאור, זקנו של רבינו: "ואמר כ"ק אדמו"ר הרש"ב, שאונן פטור מלהתפלל וכן פטור מאמירת שום ברכה, חוץ מברהמ"ז, שהיא מדאורייתא" - ובשו"ע יו"ד שמא ס"א נכללת ברכת המזון בשלילת הברכות, ללא כל הסתייגות. וכבר התפלא ע"ז ר"ש שי' קראוס ב'רשימות' אלו שבמהדורתם בהערה 358.
ג. בהמשך מסופר שכ"ק אדמו"ר שהיה אונן בשבת ביקש לברר אם מותר לו לאכול סעודת שבת באנינות, וביקש לחפש זאת בשו"ע אדמו"ר הזקן ולא מצאו, ולבסוף לא אכל*. וקשה דהרי בשבת אין דין אנינות (להוציא דברים שבצינעא) - שוע"ר סי' עא רסב, שו"ע יו"ד סי' שמא ס"א, גשר החיים עמ' קסד.
ואולי נפלו איזה אי-דיוקים בדברים הללו. ועכ"פ היה למהדירים לנהוג בכל האמור ע"פ מרז"ל "לא מקרע תקרעוניה, ולא מיגמר תגמרו מיניה" ולא להכניס זאת בספר הנקרא "אוצר מנהגים והוראות".
*) סיפור זה קרה בש"ק ו' תשרי תשכ"ה עם פטירת אם רבינו, הרבנית חנה נ"ע. משמעות הדברים כפי שהובאו בה'יומנים' מאותה תקופה היא שרבינו נמנע מלאכול הסעודה היות והובאה לבית-החולים ע"י נכרי בשבת, וזו היתה השאלה; לא משום אנינות בכלל. המערכת.
Download PDF