Haoros.com, haoros ubiurim oholei torah
Shiurim

ש"פ תצוה - שבת זכור - תשס"ב

להורדת הקובץ

לקוטי שיחות

גדר האיסור ב'כל שהוא'

הת' שניאור זלמן הלוי סגל

שליח בישיבת תות"ל קרית גת

בלקו"ש חכ"ט עמ' 156, חוקר הרבי בגדר איסור 'כל שהוא', שניתן לפרשו בב' אופנים. א) שזהו שיעור מסוים בהאיסור - דיש איסורים ששיעורם כגרוגרת, כזית וכו', ויש כאלו ששיעור האיסור בהם הוא בכל שהוא. ב) זהו איסור שאין לו שיעור, ולכן האיסור הוא ב'כל שהוא' - שאינו בגדר שיעור.

ובהערה 34 מביא, שהנפק"מ בין ב' צדדי החקירה היא: דאם 'כל שהוא' גדרו הוא שיעור, אזי אפשר שיוגרע. משא"כ אם הוא בלי שיעור, אזי גדרו הוא להיפך - שבכל שהוא הוא יאסור.

ונפק"מ להלכה, כשנפלה מתערובת אחת - של בשר וחלב לתערובת שניה, ראה פלוגתת הט"ז (יו"ד סי' צב סי' קטז), והש"ך ('נקודת הכסף' שם). ועפ"י החקירה דלעיל, אין זה פלוגתא במציאות. וראה 'פרי מגדים' (בפירושו 'משבצות הזהב') שם. שו"ע אדה"ז או"ח סי' תמז סט"ז. ואכ"מ.

ובפשטות, ביאור הנפק"מ להלכה בין הט"ז לש"ך שמביא הרבי, הוא שהט"ז ס"ל שאם נתערב טעם איסור באותו סוג של מאכל, כגון טיפת בשר נבילה בתבשיל של בשר כשר, אזי אותו בשר נאסר, ואינו אוסר פעם נוספת - באם יפול עוה"פ, מפני שתרי 'משהו' לא אמרינן. דהיינו, שטיפת בשר לא כשר אין בכחה לאסור כמה פעמים, בתחילה את התבשיל הראשון, ואח"כ הראשון את השני, משום של'משהו' יש גדר של שיעור מסוים, ואין בכחו לילך ולאסור עוד עוה"פ, כי הוא מוגבל באיסורו לאסור פעם אחת ולא יותר.

משא"כ הש"ך ב'נקודת הכסף' שם חולק על הט"ז (ומביא בשם כמה רבנים זקנים וגדולי מורים שסוברים כמותו), שאף כשנפל משהו מהתערובת הראשונה לתבשיל שני, נאסר התבשיל השני. ובפשטות טעמו הוא, של'משהו' אין הגבלות של שיעור מסוים, ולפיכך בכחו לאסור גם את התערובת הראשונה וגם את התערובת השניה.

ובזה מבאר הרבי שאין זה מחלוקת במציאות בין הט"ז לש"ך, האם למשהו יש כח לילך ולאסור כמה פעמים. משא"כ ה'משבצות זהב' מבאר שזהו אכן פלוגתא במציאות (כפי שמזכיר הרבי בהערה), וז"ל (שם) "הנה הט"ז סובר שדבר הנאסר במשהו אין כח במשהו לצאת לחוץ, אף ע"י רוטב. ולאסור עוד תערובת. אמנם הש"ך ב'נקודת הכסף' יש לו דרך אחרת, וכן הסכים ה'מגן אברהם' בהלכות פסח (סימן תסז ס"ק יג) וכן ה'חק יעקב' שם (סקכ"ו), דודאי משהו יוצא ע"י רוטב, אלא דלא נעשה נבילה במשהו". עכ"ל.

דלפי שיטתו, אין ברור כ"כ מהי מחלוקתם, דהרי אפשר לברר את המציאות בפועל. האם 'משהו' שנפלט מהתערובת הראשונה בכחו להתערבב יפה בתערובת השניה ולאוסרה, או שלאו. ולכן מבאר הרבי, דהט"ז סובר ש'משהו' הוא גדר בשיעור מסוים, שהוא מוגבל כמו כל שיעורי התורה בגרוגרת, בכזית, וכו' דיש שאיסורו הוא ב'כל שהוא', ודינו הוא שמוגבל שאין בכחו לאסור עוד תערובות. והש"ך סובר שאין ל'כל שהוא' הגבלות של שיעור מסוים, ולכן בכחו לאסור אף את התערובת השניה.

אך לכאורה כשמעיינים בלשונו של הט"ז, קצת קשה לפרש שהסיבה שהתערובת השניה לא נאסרת, היא משום שיש ל'משהו' שיעור מסוים. דז"ל: "אבל אם נתבשל אחר כך בעינו, אין כח לאסור אם יש ששים נגד החתיכה שנאסרה, ולא אסרינן מכח אין במינו במשהו, כיון שאין גוף האיסור כאן, אלא שבלעה מאיסור 'משהו' על כן יהיו שאר החתיכות הכשרות מותרות. אבל אם נאסרה החתיכה תחילה מאיסור הרבה שנתן בה טעם, אז אוסרת במשהו את האחרות, ולא אהני ששים נגדה".

משמע, שהכח לאסור את התערובת השניה, אינו תלוי האם יש לו שיעור מוגדר של משהו, אלא האם יש למשהו כח בפועל לילך ולתן טעם בתערובת השניה לאוסרה?

אבל נראה לומר שהיא הנותנת, דלפי שהט"ז ס"ל שלמשהו יש גדר של שיעור מסוים, שיכול לאסור במשהו - באם נרגש בו טעם האיסור. ולא אומרים שלמשהו אין שיעור, ובכחו לאסור כל מקום שמגיע לשם. לכן כתב, שתלוי מהי מידת הכח והטעם של מציאות המשהו, שהולך לאסור את התערובת השניה.

היינו, שקודם שדנים על מציאות הכח האוסר שיש במשהו, שהולך לאסור את התערובת השניה (כדברי המשה"ז), יש לנו לברר קודם מהו כחו ושיעורו של המשהו בדיני התורה - האם יש לו הגבלות של שיעור מסוים, אם לאו (כדברי הרבי בהערה הנ"ל), ורק אחרי שיודעים אנו, האם גדר המשהו ניתן לשיעור אם לאו, מתחשבים אנו בעובדות הקיימות של המשהו - האם בכחו ליתן טעם אם לאו (וכדברי רבנו בריבוי מקומות בלקו"ש, שלאחרי פס"ד התורה על דבר מסוים שכך צריך להיות, כתוצאה מזה נפעל כך גם בטבע העולם, וכדברי הירושלמי הידועים כתובות פ"א ה"ב, הובאו בש"ך יו"ד סקפ"ט סק"ג ובשו"ע אדה"ז שם סקכ"ג).

וי"ל, שביאור הרבי במחלוקת הט"ז והש"ך, עדיפא על פירושו של המשה"ז לא רק מפני שלשיטת המשה"ז יוצא שיש פלוגתא במציאות (האם משהו נפלט מתוך חתיכת האיסור אם לאו), אלא עוד זאת שגוף פירושו של המשה"ז אינו ברור, ומכמה טעמים:

א) דאם הט"ז ס"ל שדבר הנאסר במשהו, אין בכח המשהו לצאת לחוץ ע"י הרוטב ולאסור את התערובות השניה, א"כ, למה סובר הט"ז שהתערובת השניה מותרת, רק באם סילק ממנה את חתיכת האיסור. הא אפילו אם חתיכת האיסור נמצאת בה (בתוך התערובת השניה), אין סיבה לאסור את שאר החתיכות שבתערובת, כי הרי אין בכחו של המשהו לילך ולאסור את התערובת השניה (כפי שהקשה המה"ז בד"ה "ועוד", ונשאר שם בקושיא על פירושו בדברי הט"ז).

ב) ה'יד יהודה' (בד"ה "והנה והברור") כתב על דברי המה"ז הללו; "שבוודאי דבר זה אינו כלל . . והסיק אשר כן דרך העולם לגרור אחר דבריו (של המה"ז), מחמת שאין חוששין כל לעיין כלל. ומספיקין את עצמם בכל מה שנמצא כתוב...".

דהוקשה לו שם, דאם דברי הט"ז הללו נכונים, שאין בכח המשהו האסור לצאת מתוך התערובת הא' לאסור את התערובת השניה, א"כ מדוע רבינו אפרים (בסימן צב, ס"ד) חולק, ואומר "שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר וחלב, ולא בשאר איסורים" (היינו, שרק בבשר וחלב, אם נפלה טיפת בשר לתוך תבשיל של חלב, ואין ששים כנגד הטיפה, אוסרים אנו את כל התבשיל החלבי להחשב כנבילה, לענין שאם יפול ממנו טיפה לתוך קדרה אחרת היא תאסור את כולו, משא"כ אם נפלה טיפת איסור אחר).

הרי ניתן לומר, שגם בשאר איסורים יש את הדין של חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואעפ"כ זה לא יאסור את שאר התערובות, מפני שאין חשש שהמשהו האסור, יתפרד מהמאכל הראשון וילך לאסור את התערובת השניה, וכפי שכתב הט"ז בס"ק ה' בשם הריב"ד שאם נפלה טיפת חלב לתוך קדירה של בשר, רק אותה חתיכה נאסרת ולא כל התבשיל, משום שצריך שכל טיפת החלב תצא לתוך כל התערובת, והא ליכא.

ג) באם כן ס"ל להט"ז, שרבינו אפרים אומר שיש חנ"ן גם בשאר איסורים, אף כשאין המשהו יוצא מידי תערובת זו, מדוע רבינו אפרים לא כתב כן במפורש, והיה מביא לעצמו ראיה, מחתיכת בשר שנאסרה כדי קליפה, שאינה נאסרת כולה ע"י שהקליפה הראשונה תאסור את הקליפה השניה, והשניה את השלישית, וכן הלאה, מפני שרק אותה קליפה נעשית איסור ולא הקליפה שמתחתיה, דהוא הדין נמי הכא שנפל משהו של איסור על חתיכת היתר, דלא אמרינן שאותה חתיכה שנאסרה תלך ותאסור את התערובת השניה?

ולפי ביאור הרבי בדברי הט"ז כל שאלות אלו אינם קימות, כי למרות שבפועל כן יוצא משהו מתוך התערובת האסורה לתוך התערובת של ההיתר - כדברי הש"ך, מ"מ אין התערובת השניה נאסרת, מפני שאין בכחו של איסור משהו לילך ולאסור תערובת שלימה של היתר, כי הוא מוגבל בשיעורו של כל שהוא.

ועפ"ז יתורצו כל השאלות על דברי הט"ז, א) שכתב שלמרות שאין התערובת השניה נאסרת, מ"מ צריך להוציא את המשהו של האיסור, מפני שלמשהו יש שיעור של איסור שאותו התורה הצריכה לבטל בששים. וכשאין ששים לבטלו צריך להוציאו או להפרישו (באם ניתן), אף שאין בכחו לילך ולאסור את התערובת השניה, מפני שהוא בפ"ע שיעור של איסור מדיני תורה, וצריך להוציאו (ראה ש"ך סי' צב ס"ק ט', שכשחתיכה נאסרה ולאח"ז נתחתכה דק דק, צריך שיהיה שישים כנגד כל החתיכות הללו, מפני שיש כאן חתיכת איסור שאסרה תורה).

ב) היות ובפועל נפרש מתערובת האיסור שיעור של משהו איסור, לכן אין רבינו אפרים יכול לסבור שרק אותה חתיכה שבה הגיע המשהו היא זו שנאסרה, שהרי אע"פ שאין בשיעור זה של המשהו לאסור את כל התערובת השניה של ההיתר, מ"מ יש כאן משהו של איסור שאוסר את אותו מקום שאליו הוא הגיע, ומאותו מקום גם חתיכת היתר שנאסרה עכשיו יכולה להתפשט לכל הקדירה לאוסרה, דכזה דבר לא שייך לומר בשאר איסורים, משום שדוקא בבשר וחלב החמירה התורה שמשהו של איסור יאסור את כל תערובת ההיתר, דזהו גופו של איסור תורה שלא לאכול בשר שנתערב בו חלב.

משא"כ בשאר איסורים, שבהם עצם התערובות אינה הגורמת את האיסור, שהרי טיפת האיסור היתה אסורה עוד לפני שהגיעה לתערובת ההיתר, מי יימר שנחמיר לאסור את כל תערובת ההיתר מטיפה זו. ולכך ס"ל לרבינו אפרים, שאין אומרים דין חנ"ן בשאר איסורים, כי אי אפשר שתהיה כזו דרגא אמצעית, שמצד א' אותה חתיכה תאסר ותקרא נבילה, ומאידך היא לא תאסור את שאר החתיכות להיות ג"כ כנבילה. כי ממ"נ (כנ"ל), אם אותה חתיכה נאסרת, הרי בדרך ממילא אוסרת את כולם. ולכך אמר רבינו אפרים, שרק אותה טיפת האיסור עומדת באיסורה, אבל אינה אוסרת את השאר (וראה שכך דייק הבית יוסף בדבריו על הטור בסי' צב בד"ה פסק רבינו אפרים בהביאו את דברי הרשב"א).

ג) ומשום כך, אין מקום כלל לומר שרבינו אפרים יסבור שיש חנ"ן בשאר איסורים - לענין זה שאותה חתיכה שעליה נפלה התערובת הראשונה תאסר ולא תאסור את שאר התערובות, בדוגמת חתיכת בשר שנאסרה כדי קליפה, שרק אותה קליפה נעשית חנ"ן, ולא כל חתיכת הבשר שתחתיה, מפני שאין זה דומה כלל, דהכא איסור משהו כן יוצא ונפרש מהמאכל שנאסר, ורק שאין בכחו לאסור עוד חתיכות, משא"כ התם, אין האיסור יוצא כלל מתוך מאכל האיסור מפני שהוא יבש.

והנה, כ"ז היא שיטת הט"ז, שס"ל שלמשהו יש שיעור מסוים שבו הוא יכול לאסור תערובת אחת ולא כמה תערובות, מפני ש"תרי משהויין לא אמרינן". אבל הש"ך חולק עליו, וס"ל שמשהו איסור שנפל לתערובת היתר, אינו שיעור ובכחו לאסור כמה משהויין. היינו, שהתערובת הראשונה אוסרת את התערובת השניה, וכן השניה את השלישית, והשלישית את הרביעית וכן הלאה, עד עולם. מפני שמשהו מן האיסור תמיד נמצא בתוך התערובות, ובכחו לאסור את התערובת האחרונה.

ולכאורה צ"ל את שיטת הש"ך, שמשהו איסור בכחו לאסור כמה תערובות עד עולם, מפני שלמשהו אין שיעור, דהרי דין זה נאמר רק בנוגע לעבודה זרה, שנאמר עליה "ולא ידבק בידך מאומה", כפי המבואר שם בש"ך באריכות. שדווקא בע"ז אסרה תורה משהו שאין לו שיעור. ומדוע אף בטיפת איסור של בשר וחלב, נאמר שאין לה שיעור, והיא אוסרת כל מקום שנופלת שם?

ואולי י"ל, שס"ל להש"ך שאיסור משהו בבשר וחלב, שאוסר עד עולם, הוא משום איסור ע"ז. כפי שמבאר 'רבינו בחיי' (בפרשת משפטים כג, יט) "שהרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים ג') כתב בזה הטעם בטעמי המצוות, כי מפני שהיה מנהג עובדי אלילים שהיו אוכלים בשר בחלב בבית תועבותם בימי חגיהם, על כן באה התורה לאסור אותו, ויאמר הכתוב כשתבוא שלש פעמים בשנה לבית ה' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו, כענין מנהגי עובדי גלולים שעושים כך. ולכך נזכר הכתוב הזה בשני מקומות בכלל החגים, כי כן דרך התורה לאסור הדברים שהם לאלילים, ותצוה עלינו לעשות ההפך, כדי לעקר שרש אלילים מן העולם".

ולכן אסרה תורה תערובות של בשר וחלב עד שיהיה שיעור של ששים שיבטל את טיפת האיסור.

אך הט"ז שחולק עליו, וס"ל שתרי משהו לא אמרינן, ס"ל שהטעם שאסרה תורה הוא, כפי שדרך הפשט אומרת (ומובא ברבינו בחיי שם), "שהוא מטמטם את הלב, שהרי החלב נעשה מן הדם והדם מזגו רע ומוליד אכזריות, ואחד מטעמי האסור שבו שאינו מקבל שינוי והתפעלות בגוף, כשאר הדברים הנאכלים, ולכך טבעו הרע נשאר בתוכו בלי שינוי. ואע"פ שנשתנה עכשיו מדם לחלב וקבל שינוי והתפעלות שהועתק לדבר אחר, מ"מ כשחוזר ומערבו עם הבשר, הרי חוזר לכח הדם וטבעו הראשון כבתחלה, והתערבם יחד מטמטם הלב ומוליד גסות ותכונות רעות בנפש האוכל", ולכך ס"ל שבכדי שהתערובת זו תטמטם את הלב, צריכה היא להיות בשיעור מסוים של טעם, ובאם היא משהו של איסור, אין בכחה של תערובת זו לאסור תערובת אחרת.

ונראה, שזוהי כוונת הרבי במה שציין לדברי אדה"ז בשו"ע או"ח סימן תמז ס"ק טז להראות לנו, שלהלכה נתקבלה דעתו של הש"ך ולא של הט"ז, שהרי כתב אדמה"ז (שם) "משהו חמץ שנבלע בתבשיל הראשון, נתפשט בכל חלקי התבשיל, ואין משהו בתבשיל שלא יהיה בו משהו מטעם החמץ, שמשהו אין לו שיעור, ויכול הוא להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפי משהויין, וכשנפל מעט רוטב מתבשיל זה לתבשיל אחר, נפל עמו גם משהו מטעם החמץ, שמשהו אין לו שיעור". וכך מובא ג"כ ב'קיצור פסקי אדה"ז' לרא"ל קפלן, שאדה"ז נקט כדעת הש"ך שמשהו אוסר כמה פעמים, דכן פסק ג"כ המג"א סי' תסז סקי"ג, וכן ב'חוות דעת' סקי"ב נפסק כן.

וא"כ צ"ע, מדוע אדמה"ז בשו"ע מציין לדברי הט"ז ביו"ד סימן צב ס"ק טז, והרי הט"ז סובר בדיוק להיפך שתרי משהו לא אמרינן, שלכן תערובת של חמץ שנפלה לתערובת של היתר, התערובת של ההיתר לא נאסרה. ולא כפסק אדה"ז שמשהו תמיד מפעפע בתוך התערובות הללו, ומדוע מצוין לפסקו של הט"ז, ובפרט שבציון שלאח"ז מציין ל'מגן אברהם' סימן תס"ז ס"ק י"ג, שבו נכתב במפורש "ובט"ז יו"ד (סצ"ב סקט"ז) כתב דאם נאסרה חתיכת משהו ונפלה לקדירה אחרת אינה אוסרת בפליטתה, וע"ש. והפריז על מידותיו שבכל מקום נוהגים לאסור במשהו".

וכיצד מציין המקור לפסק זה שהוא מהט"ז?

ונראה (לפענ"ד, בהסכמת כמה מורי הוראה), שאכן זוהי טעות, וצריך להיות כתוב ש"ך יו"ד סצ"ב, ואם למישהו מן הקוראים יש ביאור אייך אפשר לגרוס ט"ז יו"ד כפי שנכתב, אשמח לשמוע את ביאורו.


תוכן הענינים
גאולה ומשיח   
- עבודה בבכורות לע"ל   
לקוטי שיחות   
- "בשעתא חדא . . בזמנא חדא"   
- ברכת הדרך באוירון   
- "ויו"ט הי' עושה על שיצא בשלום מן הקודש"    
- גדר האיסור ב'כל שהוא'   
- גדר ה'מעשה' בחטאת ומלקות [גליון]   
שיחות   
- תורה שלא לשמה   
- תורתי שלמדתי באף עמדה לי   
- זמן החיוב ד"עד דלא ידע"   
- זמן סעודת פורים כשחל בעש"ק   
- החיוב דברכות הנהנין [גליון]   
- "גדול מצווה ועושה" [גליון]   
- "גדול מצווה ועושה" [גליון]   
נגלה   
- שיטת רש"י בתי' רב הונא כסף או מיטב   
- גדר מיטב   
- כולן נכנסו תחת הבעלים   
- כולן נכנסו תחת הבעלים   
- סברת ההו"א בשיטת ר"י בדין מיטב   
- "האי תנא ירושלמי הוא דתני לישנא קלילא" [גליון]   
- "שמא יאמר אדם אקפוץ ואלונו" [גליון]   
רמב"ם   
- כהן טמא שאכל תרומה טמאה   
הלכה ומנהג   
- דין הנשים בכוונת קריאת שמע   
- משנכנס אדר מרבים בשמחה   
- החשיך בדרך ונותן כיסו לקטן שיוליכהו בשבת   
- עשרת בני המן - בנשימה אחת   
- תפלת הדרך   
- פת הבאה בכיסנין [גליון]   
- פת הבאה בכיסנין [גליון]   
- פת הבאה בכיסנין [גליון]   
- כיסוי ראש הכלה [גליון]   
- בענין תערובת דגן [גליון]   
פשוטו של מקרא   
- תרגום אונקלוס על לשון 'הבטה' [גליון]   
- שלש מופתים במצרים או חוץ למצרים [גליון]   
שונות   
- הערות ל'היום יום'   
- נוסח מגילת אדמו"ר מהר"ש נ"ע   
- "נצחו חכמי אומות לחכמי ישראל" לפי אדה"ז    
- הספר חמדת הימים ועוד, בכתבי רבותינו נשיאנו   
- סדר חשיבות המזמורים בפסוקי דזמרה    
- המותר לתרגם דברי תורה לאנגלית? [גליון]   
- ממוצע בין (אדם ה)מדבר וחי [גליון]   
- תיקוני מכתבים בהעתק המזכירות [גליון]   

דף הבית גליון נוכחי ארכיון
אודותינו תגובות שליחת הערה