E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
י"ד כסלו - ש"פ ויצא - תש"ס
רמב"ם
במקום שד' אמות קני - האם קונה בה כשנפל

הרב נחמן שאנאוויטש
תושב השכונה

ברמב"ם פי"ז מהל' גזילה ואבידה ה"א: כל מציאה שאמרנו בה שהיא של מוצאה אינו זוכה בה עד שתגיע לידו או לרשותו. אבל אם ראה את המציאה אפילו נפל עליה ובא אחר והחזיק בה הרי זה שהחזיק בה זכה בה.

והמקור לזה הוא מהמשנה בב"מ דף י, א: ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה.

והנה ממשיך שם בהלכה ח': וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדו הרי אלו קונים לו. ואם הגיע המציאה לתוך ארבע אמות שלו זכה בה; ובהלכה ט: חכמים תקנו דבר זה כדי שלא יריבו המוצאין זה עם זה. במה דברים אמורים בסימטא או בצידי רשות הרבים שאין הרבים דוחקין בהן או בשדה שאין לו בעלים. אבל העומד ברשות הרבים או בתוך שדה חבירו אין ארבע אמות קונות לו ואינו קונה שם עד שתגיע מציאה לידו. עכ"ל.

והנה במקום שד' אמות קונות ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה, האם זה שנפל עליה קני, הנה בגמ' ב"מ (שם) פריך על המשנה הנ"ל דאמאי אין ארבע אמות קונות לזה שנפל, ומשני: א) זה שנפל לא קני משום ד"כיון דנפל, גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני (לא נתכוין לקנות בתורת תקנת חכמים כסבור שנפילתו יפה לו. רש"י), בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני". ב) רב ששת אמר כי תקינו רבנן ד' אמות בסמטא דלא דחקי רבים או בצידי רשות הרבים, אבל ברשות הרבים דקא דחקי רבים לא תקינו רבנן ד' אמות, ומשנתנו מיירי ברשות הרבים - שאין ד' אמות קונות.

ונמצא דלתירוץ הא' בגמ' יש בנפילה שני ענינים: א) דנפילה לא חשיב כמו שהגיע לידו, ונפילה לא קניא. ב) דנפילה עוד מגרעה, דאם היה במקום שחכמים תקנו לו ד' אמות - לולא הנפילה היה קונה. ולר' ששת יש רק הענין הראשון - דנפילה לא חשיב כמו שהגיע לידו, ובמקום ד"להגיע לידו" אינו מוכרח (כמו ד' אמות בסימטא) הנפילה לא מגרעת.

והנה מהא דהביא הרמב"ם ההלכה ד"נפל עליה" בהלכה א' דמיירי בדין זכייה במציאה שהוא דווקא כשמגיע לידו, ולא בהלכה ח' וט' דמיירי בדין ד' אמות קונות לו - משמע דפסק כר' ששת דבמקום שד' אמות קונות הנפילה לא מגרעת וקנה הנופל.

אבל עיין במגיד משנה שמפרש להיפך, וז"ל: כל מציאה שאמרנו בה שהיא של מוצאה וכו'. אבל אם ראה וכו'. משנה מפורשת פ' שנים אוחזין (דף י') ועבדינן עלה שתי אוקימתות, דאקשינן אמאי אין ארבע אמות של אדם קונות לו, ופריק, כיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בארבע אמות לא ניחא ליה דליקני. רב אשי אמר כי תקינו רבנן ד"א - בסימטא, כלומר, משנתנו במקום שאין ארבע אמות קונות כגון ברה"ר. ורבינו ז"ל סתם, נראה שהוא סומך על האוקימתא הראשונה דמשמע שאף במקום שד' אמות קונות כשנפל לא קנה - דהויא אוקימתא דגמ', אע"פ שדין האוקימתא השני' אמת שאין ארבע אמות קונות לו בכל מקום כמו שיתבאר בפרק זה, עכ"ל.

והביאור י"ל: כיון דאף לאוקימתא הראשונה, הנה עצם הדין דנפילה לא קני (דלא חשיב כמו שהגיע לידו) - היא היסוד להא דאף במקום שד' אמות קני בנופל לא קני (- דאם הנפילה היה חשיב כמו שהגיע לידו היה קונה מצד נופל). ובשביל זה הביא הדין ד"נפל עליה" בהלכה א', אף שהענין היה יותר ברור אם היה מביא בהלכה ח' וט' בדין דארבע אמות קונות בהמשך ל"במה דברים אמורים" להזכיר עוד שזה דווקא בשלא נפל, וממילא היה מובן שנפילה לא חשיב כמו שהגיע לידו, וצ"ע.

ועיין בכ"מ שכתב וז"ל: כל מציאה שאמרנו בה וכו' אבל אם ראה את המציאה אפילו נפל עליה וכו'. כתב ה"ה משנה מפורשת פ' שנים אוחזין וכו' סתם נראה שהוא סומך על האוקימתא הראשונה וכו'. אין דברי ה"ה נראין בכאן, דא"כ לא ה"ל לרבינו לכתוב "אפי' נפל עליה", ומדכתב לשון "אפילו" הדבר ברור דלא תפס כאוקימתא קמייתא, עכ"ל.

וכוונתו: כיון דכתב רבינו אפילו נפל עליה, משמע דבא לשלול רק שלא נחשב כמו שהגיע לידו; אבל אם הוא במקום שד' אמות קונות ברור שאף כשנפל קונה כר' ששת. וסר בזה הקושיא מהמשנה למלך, עיין שם.

ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם שמפרש כר' ששת, וז"ל: כשיהיה עומד בשדה כל מה שהוא עמו בתוך ד' אמות שלו קנה וכאילו הגיע לידו ואין לשום אדם בו זכות, ואמנם זה הדין האמור בזו ההלכה (במשנתנו דזה שנפל לא קני) הוא במי שהוא עומד ברשות הרבים או בשדה חבירו שאין דרך בני אדם לעמוד שם, לפיכך לא קני לו ד' אמות שלו אפילו נפל על המציאה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק קנה. עכ"ל.

רמב"ם
הסדר בהלכות מקוואות להרמב"ם

הת' מ"מ רייצס
תות"ל - 770

בסדר הלכות מקוואות להרמב"ם, מצינו דבר פלא לכאורה:

הרמב"ם מתחיל (בפרקים א - ג) בפירוט דיני טבילה וחציצה, כיצד טובלים ומה חוצץ, עוד קודם שמסביר מהו המקוה - שבו טובלים; ורק לאחר מכן (בפרק ד ואילך) מתחיל להסביר כיצד בונים מקוה, מה מכשירו ומה פוסלו וכו' -

היפך מהסדר הפשוט בסברא, שלכל לראש קיים המקוה, ורק לאחר מכן אפשר להטביל בו, ואז דוקא שייכים פרטי טבילה וחציצה!

סדר זה שברמב"ם הוא הפוך ג"כ מהסדר שבמשנה, במס' מקואות, שם הפרקים הראשונים (פ"א - ז) עוסקים בהכשר מקוה ובנייתו; ורק לאחר מכן (פרק ח ואילך) מתחיל פירוט דיני הטבילה והחציצה.

גם בטור ושו"ע הסדר הוא כמו במשניות. בסי' רא (יורה-דעה) מפרט צורת בניית המקוה עצמו, ורק לאחר מכן (בסי' רב) מפרט דברים החוצצים (בכלים. ודברים החוצצים באדם מפרט במק"א, בהל' נדה). ועפכ"ז, צ"ב בהסדר שבהרמב"ם שהקדים דיני הטבילה במקוה - לדיני יצירת המקוה עצמו!

ואולי יש לבאר זה, ע"פ תשובת הצ"צ הידועה (שו"ת חו"מ סי' ו - סק"ה) בגדר המושג "מקווה", שאין עליו גדר בפ"ע - וכל עניינו הוא זה שהאדם טובל בו ונטהר, ובלשונו הק':

"...המקוה אין שייך לומר עליו שנדון עליו בפ"ע, זולת הצירוף דטמא הבא לטבול בו, דהא למאי חזיא בפ"ע, אם לא לענין טבילת הטמא, ובלי טבילת הטמא בו לא שייך לקרות בו מקוה כשר או פסול, וא"כ האיך תעמידנו על חזקת כשרות, מה ענין שם כשרות או פסלות אם לא יטבול בו הטמא" (ועיי"ש עוד).

ועפ"ז י"ל, שלכן סידר הרמב"ם דיני הטבילה דהאדם במקוה לפני דיני החפצא דהמקוה עצמה, כי אכן כל ה"חפצא" דהמקוה עצמו מתחיל רק לאחר שיש "גברא" שצריך לטבול בו, ולולי זאת - לא שייך לדון מעיקרא על מקוה "כשר" או "פסול".

אבל ב(טור ו)שולחן ערוך כותב דיני המקוה לפני דיני חציצה, ויש לבאר החילוק מהרמב"ם (מלבד מה שי"ל שכיון שבשו"ע רוב דיני חציצה כתב בלא"ה בהלכות אחרות, הל' נדה, וכאן בהל' מקוואות נשארו רק מיעוט דינים ולכן כתבם בסוף, משא"כ ברמב"ם שכל דיני החציצה באים בתוך הל' מקוואות, ולכן מתאים דוקא הסדר שנת"ל) -

ויומתק מאד ע"פ המבואר בלקו"ש (חט"ו ע' 374): "שולחן ערוך איז כשמו כן הוא - "צוגעגרייט" דינים אויף צו וויסן בשעת עס קומט די מעשה ווי מען זאל טאן .. משא"כ דער ספר היד פון רמב"ם, איז דאך (ווי ער שרייבט בהקדמתו) "חיבור זה מקבץ לתורה שבע"פ כולה .. שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבע"פ כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם..", אז די כוונה אין זיין ספר איז צו וויסן (דיני ה)תורה".

שעפ"ז מובן בנדו"ד, שבשו"ע - שכותב סדר הענינים להתנהג בפועל - כותב קודם את דיני המקוה עצמו ורק אח"כ דיני חציצה, כי כך הסדר למעשה בפועל, כמובן, שתחילה יש לבנות המקוה ורק אח"כ אפשר לטבול בו וכו'; משא"כ ברמב"ם, שעניינו להודיע פרטי ההלכות, - לאו דוקא למעשה בפועל ממש, אלא גם כדי "לדעת ממנו תושבע"פ כולה", כותב את ההלכות לפי "הגדר התורני" שבדבר, ולכן מקדים הל' טבילת הגברא - שזהו העיקר - להל' החפצא דהמקוה, שכל תוכנו הוא טהרת הגברא, כנ"ל.

רמב"ם
מקור לפס"ד הרמב"ם במעלת בע"ת

הת' מנחם מענדל גערליצקי
תות"ל - מאריסטאן, ניו דזערזי

ידועה הקושיא במה שפסק הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ז ה"ד) ד"מקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו", דהרי ר' יוחנן חולק על מימרא זו דר"א (ברכות לד, ב).

ועי' בלקו"ש חי"ז עמ' 186 הערה 45 מה שדוחה כ"ק אדמו"ר את המובא בשם הרוגצ'ובי דמקור הרמב"ם הוא מהא ד"המקדש ע"מ שאני צדיק גמור מקודשת", עיי"ש (ועי' לקו"ש חלק יד 363 וחל"ד עמ' 290).

ולכאורה יש להביא ראי' לפס"ד זה מהגמ' במסכת ב"ב דף טז, ב "כל מיתה שיש בה גויעה זו היא מיתתן של צדיקים . . והא ישמעאל דכתיב ביה גויעה ואסיפה אדהכי איתער בהו רבא א"ל דרדקי הכי א"ר יוחנן ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו שנאמר וכו'".

וא"כ מפורש דישמעאל כיון שעשה תשובה נק' צדיק שלכן נאמר בו גויעה ואסיפה כבצדיקים.

ובסוגיא דברכות שם הרי סב"ל לר' יוחנן שבע"ת הם פחותים מדרגא בצדיקים - א"כ אפ"ל דלכן למד הרמב"ם שרבא שם בסוגיא דב"ב פסק דלא כר' יוחנן (ואואפ"ל יתירה מזו דהנה בגמ' הוצאת "עוז והדר" מציינים שבכת"י איתא מימרא זו – "כל מיתה שיש בה" בשם ר' יוחנן. וא"כ אפ"ל דלמד הרמב"ם שגם ר' יוחנן עצמו חזר בו משיטתו שם. ודו"ק), וע"כ פסק שבע"ת גדולים מצדיקים.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות